בתשובתו טוען התובע כדלהלן: הבקשה הוגשה בחריגה ממספר העמודים המותר לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט -2018 (להלן – "תקנות תשע"ט"); הנתבעים החמיצו את טענת ההתיישנות, משום שלא העלו אותה בהזדמנות הראשונה; כפילות עם הבקשה בתיק החדל"פ; פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בנתניה אינו מהוה מעשה בית דין כי הוא ניתן בהעדר הגנה; התביעה לא היתיישנה משום שאין למנות את התקופה שמיום הגשת התביעה הקודמת שהוגשה על ידו ועד למחיקתה בשל אי-תשלום אגרה; "צו הכנוס הוצא במירמה ואין היתיישנות על העבירות של הנתבע 1"; הערכאה כאן היא האכסניה הנכונה לידון בתביעה זו; יש לדחות את יתר טענות הנתבעים.
סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע, כי "אין נזקקים לטענת היתיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה".
הנתבעים טענו את טענת ההתיישנות עוד בכתב הגנתם הראשון (שהתייחס לכתב התביעה המתוקן הראשון של התובע) ובאותה עת גם הגישו את בקשתם הראשונה לדחיית התביעה על הסף, בין היתר מחמת היתיישנות (הבקשה לא נדונה עקב השתלשלות הדברים בהמשך).
...
כך נקבע בבית המשפט העליון ב-רע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' וינשטיין (8.3.2009), פסקה 20 לחוות דעתה של כב' השופטת נאור:
"גם אני סבורה, כי פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר... כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (עניין גת). שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגיה (עניין קלוז'נר, בעמ' 587) כבמקרה שלנו."
הדברים האמורים מפי כב' השופטת נאור מקבלים חיזוק בתקנות התשע"ט: תקנה 4 המונעת מבעל דין שימוש לרעה בהליך השיפוטי, תקנה 5 המנחה את בית המשפט לאזן בין האינטרס של בעלי הדין לאינטרס הציבורי ותקנה 5א, לפיה עקרונות אלה ישמשו את בית המשפט בהפעילו את שיקול דעתו.
לא ראיתי שהמזכיר המשפטי דחה את קבלת המסמך, או שבקשתו לתקן את הפגם לא מולאה על-ידי הנתבעים, ולפיכך לא ראיתי מניעה לדון בבקשה ולהכריע בה.
לאור כל האמור לעיל, אני מחליט לדחות את התביעה על הסף.
בהתחשב בכל אלה, אני מחייב את התובע לשלם שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ ולנתבעים 2- 3 שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.
