דחיית תביעה על הסף בשל העדר ייפוי כוח

לפיכך, במועד החלת החוק הישראלי על החלקות, שהו המנוחים בשטח אויב, ולכן הנם נפקדים כאמור בסעיף 1 לחנ"ן. המדינה הגישה ביום 17.6.18 כתב הגנה מתוקן, ובמסגרתו בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת העידר עילה, היתיישנות הטענה של אי-נפקדות, העידר סמכות עניינית בכל הנוגע לשיחרור התמורה, אי קיום החלטת בית המשפט מיום 2.1.18, היתיישנות התביעה ביחס לשתיים מהחלקות הנטענות (ואכן, התביעה ביחס אליהן נמחקה כפי שאפרט מיד), שהוי ונזק ראייתי.

אשר על כן, עתרו התובעים לבית המשפט לקבוע כי זכויות הבעלות בחלקות שבמחלוקת, ערב ההפקעה/ההקניה, היו שייכות לאבותיהם המנוחים של התובעים, המנוח עבד אלמג'יד ואחיו, וכן לחייב את המדינה בהוצאות התובעים, לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ. טענות הנתבעות 2-1: המדינה טענה בסיכומיה כי דין התביעה להדחות בשל כל אחד מן הטעמים הבאים: התביעה הוגשה בנגוד לסעיף 122 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 שכן לא ידוע אם הנתבעים 6-3, יורשיו של המנוח עבד אלמג'יד, שהתווספו לכתב התביעה המתוקן, מודעים להליך דנן (לא ידוע אם כתב התביעה הומצא לעיונם) ואף לא ברור מה הסעד המבוקש כנגדם; מס' ת"ז המשויך לתובע 7 בכותרת כתב התביעה המתוקן, זהה למס' ת"ז המשויך בכתב התביעה המתוקן לנתבע 3; להליך לא צורף ייפוי כוח מטעמו של התובע 7 (כאמור, המדינה חזרה בה בהודעתה מיום 2.5.21 מטענתה בסיכומיה כי הנתבעת 5 נפטרה).

...

העובדה שהתובעים לא המשיכו בתביעתם לאחר קבלת מכתבו של פקיד ההסדר בשנת 1992, לא די בה כדי לבסס את המסקנה שהתובעים ויתרו על זכויותיהם לפיצויי הפקעה.

אף לא שוכנעתי כי נגרם למדינה נזק ראייתי המצדיק את דחיית התביעה בגין החלקות שנותרו במחלוקת מחמת שיהוי.

סוף דבר, אני קובעת כי התובעים הוכיחו את זכויותיהם של המנוחים ביחס לחלקות שבמחלוקת, כמפורט בסעיף 7 לסיכומי המדינה.

על כן, הסעד המבוקש כאן, אף אם יוכיחו התובעים טענותיהם, אינו יכול להנתן ולפיכך יש להורות, לשיטתו, על דחיית התביעה על הסף בשל העידר יריבות והיעדר עילה.

גם ייפוי הכח אשר הסמיך את עורך הדין למתן שירותי משפט, לא צורף למסמכי התביעה באופן תמוה, אך מעבר לכך, טען הנתבע כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכחת תביעתם על כן, גם מטעם זה סבר כי יש להורות על דחיית התביעה.

...

בנסיבות אלו, אני סבורה כי שיקולי הצדק גוברים ויש לאפשר לתובעים את יומם בבית המשפט.

על כן אני מורה על בטלותו של הסכם הפשרה אשר הוצג במסגרת הערעור בתיק 69625-07-19.

סיכומו של דבר, התביעה מתקבלת באופן שהסכם הפשרה אשר הוצג בפני ערכאת הערעור בתביעה הנזיקית, במסגרת תיק ע"א 69625-07-19 בטל וכפועל יוצא בטל גם פסק הדין אשר ניתן באותו הליך.

בקשתו זו נדחתה בהחלטה מיום 27.2.2022 וזאת כאמור בה, בהעדר מחלוקת על כך שהסמכות נתונה לבית משפט השלום.

המועדים שנקבעו להגשת התגובות לבקשה לסילוק התביעה על הסף בשל הטענה בדבר העדר ייפוי כוח מתאים לתובעת להגשת התביעה וכן לבקשה בעיניין הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים 2-1 עומדים בעינם.

...

ביום 27.3.2022 ניתנה החלטתי שבה בין השאר נאמר, כי למרות המועד שנקבע להגשת תגובה בעניין הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, ראיתי לנכון להידרש לעניין זה עוד קודם לכן וזאת לנוכח העובדות הבאות: נראה לכאורה, כי הליך זה אמנם אינו נתון לסמכותו של בית משפט זה; בלי שיש בכך לעת הזו משום נקיטת עמדה לעניין הבקשה לסעד זמני לגופה, דומה כי סיכוייה אינם נחזים להיות טובים ממספר נימוקים ובין השאר, לנוכח השיהוי הניכר בהגשתה; עולות תמיהות קשות מהגשת התובענה אל בית משפט זה – שלכאורה הסמכות העניינית אינה נתונה לו – בעוד שהליך באותו עניין תלוי ועומד בבית משפט השלום בירושלים (ת"א 51388-08-20 (להלן – התביעה בבית משפט השלום).

לפניי שתי בקשות מיום 31.8.2021 מטעם הנתבעות: האחת – בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל העדר סמכות עניינית (להלן: "בקשת הסף"), והשנייה בקשה נלווית לביטול צו זמני רלוואנטי שניתן בתיק זה (להלן: "בקשת ביטול הצוו").

בעיניין זה אציין כי כבר ביום 14.11.2021 הוגש לתיק כתב ההגנה אשר באותו היום נימסר כדין על ידי מזכירות ביהמ"ש לכתובת הדוא"ל של התובע p.shitrit@gmail.com (עד ליום 26.4.2022 התובע לא היה מיוצג על ידי עו"ד ובתאריך הנ"ל הוגש לתיק ייפוי כוח מטעמו).

בהחלטתי מיום 18.7.2022 שניתנה על תשובת התובע מיום 18.7.2022 שהוגשה בידי בא כוחו המייצג ובהמשך להודעת הנתבעים מיום 29.6.2022, בה חזרו הנתבעים על בקשתם למתן החלטה בבקשת הסף, הבעתי את פליאתי על התובע, בכך שלא מצא בתשובתו הנ"ל להזכיר, ולו דבר חיקוק אחד או להפנות להלכה פסוקה (בעיניין הסמכות העניינית של ביהמ"ש זה לידון בתביעה).

...

לסיכום בקשת הסף לדחיית התביעה עקב היעדר סמכות עניינית של ביהמ"ש השלום – מתקבלת.

התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות בסך 2,000 ₪.

בהודעת ד' מיום 28.4.2019 מסר זה, כי מחד גיסא בית המשפט לא קיבל את בקשתו לדחיית התובענה על הסף בשל העדר סמכות עניינית – משנטען כי הסמכות עומדת לבית הדין הרבני, ומאידך גיסא הודיע בית המשפט כי הוא שוקל למחוק את התובענה לאור הודעת פקידת הסעד.

העיון בתיק מעלה כי כבר ביום 3/4/19 חתמה התובעת על יפוי הכח לבא כוחה הנוכחי, 4 "

בכתב התשובה של ד' נטען, כי בית המשפט מעולם לא דחה בפועל את בקשת שכר הטירחה של בא כוחו בגין מחיקת התובענה למינוי אפוטרופוס שהוגשה כנגדו, וכי החלטת בית המשפט נעדרת היתייחסות לשאלת ההוצאות.

...

יתר על כן, סבורני כי במקרה דנן אין המדובר כלל בהשמטה מקרית, אלא בהיעדר התייחסות מכוונת, וזאת נוכח ההחלטה מאוחרת יותר שדחתה את בקשת א' לביטול החלטת המחיקה והתייחסה במפורש לשאלת ההוצאות.

בתגובת ד', לבקשת א' לביטול מחיקת התביעה (אשר קדמה להחלטה מיום 3.7.2019 ), נכתב בסעיף 9 כי יש לדחות את בקשת א' ו"לפסוק לאב הוצאות בגין ההליך כולו", וכאמור ההחלטה המסכמת מיום 3.7.2019 דחתה את הבקשה וסגרה את הגולל על התיק קבעה כי לא יעשה צו להוצאות.

לאור כל האמור דין התביעה להידחות וטוב היה לו לא היתה מוגשת כלל.