דיון והכרעה
היריעה המשפטית:
תקנה 45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות") קובעת כך:
(א) בית הדין רשאי בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לדחות על הסף תובענה נגד נתבע מאחד הנימוקים האלה:
.
מן הכלל אל הפרט
המשיבה עתרה בכתב התביעה לסעדים הבאים – פיצוי לא ממוני בסך 100,000 ₪ בגין קיום קשרים אסורים עם מתחרים בנגוד להתחייבויות המבקש בהסכם העסקה, הפרת חובת אמונים והפרת חובת תום הלב; נזק ממוני (הוצאות המעסיקה) 50,000 ₪; השבת כספים מכוח הפרת הסכם העסקה הפרת אימונים ועילת עשיית עושר שלא במשפט – 1,496,250 ₪; כן התבקש בית הדין להכריז כי מעשי המבקש מהוים עילה מספקת לשלילת פצויי פיטורים והודעה מוקדמת ומתן צו לקופת הפיצויים להשבת הכספים שהופקדו עבור התובע לידי המעסיקה.
...
במצב שאין מסקנה ברורה לגבי בחירת התובע בין עילה נזיקית או עילה חוזית, הרי, ככל הנראה, לא פירט התובע בכתב התביעה מפורשות כי מדובר בעוולה נזיקית, זאת כנטל שנקבע בעניין רוחם.
אנו דוחים את טענת המבקש, כי עילה מכוח חוק עשיית עושר, משעשיית העושר בוצעה באמצעות מעשי גניבה וגזל – אף אם אלו כלפי המעסיק, הינה, ככלל, בסמכות בית משפט השלום.
משקושרת המשיבה את המעשים המיוחסים למבקש לחוזה העבודה ולחובות האמון ותום הלב החלות על המבקש בהיותו עובד, ומשהמבקש עצמו טוען כי המעשים שעשה במסגרת עבודתו היו לגיטימיים וחלק מיחסי העבודה בין הצדדים, אנו סבורים כי מהות הסכסוך בין הצדדים נטועה ביחסי העבודה ביניהם ולפיכך הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה.
אשר על כן הבקשה לסילוק התביעה נדחית.