דחיית תביעה להשבת כספים בחוזים

בתביעה שכנגד, שהגישה המשיבה, אשר הועמדה על סך של 289,860 טוענת היא לזכאותה להשבת הכספים ששילמה מכח ההסכם וזאת לאחר שלשיטתה, ביטלה היא אותו כדין.

" התוצאה: לאחר איזון כלל האינטרסים הרלוואנטיים ובחינת כלל השיקולים הנדרשים לעניין ובכללם, זכות הגישה שיש ליתן למשיבה לפנות לערכאות ומאידך זכות המבקשות להפרע את הוצאות המשפט, אשר יכול ויפסקו לטובתן ככל שהתביעה כנגדן תידחה; ולאחר שנתתי דעתי לסכום התביעה, אשר אינו מבוטל, והקף ההיתדיינות הצפוי - מוצאת אני להעמיד את הערובה שתופקד על ידי המשיבה על סך של 20,000 ₪.

...

דיון והכרעה היריעה המשפטית: תקנה 45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות") קובעת כך: (א) בית הדין רשאי בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לדחות על הסף תובענה נגד נתבע מאחד הנימוקים האלה: .

מן הכלל אל הפרט המשיבה עתרה בכתב התביעה לסעדים הבאים – פיצוי לא ממוני בסך 100,000 ₪ בגין קיום קשרים אסורים עם מתחרים בנגוד להתחייבויות המבקש בהסכם העסקה, הפרת חובת אמונים והפרת חובת תום הלב; נזק ממוני (הוצאות המעסיקה) 50,000 ₪; השבת כספים מכוח הפרת הסכם העסקה הפרת אימונים ועילת עשיית עושר שלא במשפט – 1,496,250 ₪; כן התבקש בית הדין להכריז כי מעשי המבקש מהוים עילה מספקת לשלילת פצויי פיטורים והודעה מוקדמת ומתן צו לקופת הפיצויים להשבת הכספים שהופקדו עבור התובע לידי המעסיקה.

...

במצב שאין מסקנה ברורה לגבי בחירת התובע בין עילה נזיקית או עילה חוזית, הרי, ככל הנראה, לא פירט התובע בכתב התביעה מפורשות כי מדובר בעוולה נזיקית, זאת כנטל שנקבע בעניין רוחם.

אנו דוחים את טענת המבקש, כי עילה מכוח חוק עשיית עושר, משעשיית העושר בוצעה באמצעות מעשי גניבה וגזל – אף אם אלו כלפי המעסיק, הינה, ככלל, בסמכות בית משפט השלום.

משקושרת המשיבה את המעשים המיוחסים למבקש לחוזה העבודה ולחובות האמון ותום הלב החלות על המבקש בהיותו עובד, ומשהמבקש עצמו טוען כי המעשים שעשה במסגרת עבודתו היו לגיטימיים וחלק מיחסי העבודה בין הצדדים, אנו סבורים כי מהות הסכסוך בין הצדדים נטועה ביחסי העבודה ביניהם ולפיכך הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה.

אשר על כן הבקשה לסילוק התביעה נדחית.

הליך זה אמנם הסתיים בהסכם פשרה (פסק דין מיום 5.4.2017), אך מעניין להזכיר את עמדת היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה במסגרתו, ונביא מקצת הדברים כלשונם: "[...] מקום בו התובענה מבקשת לתקוף את דבר החקיקה או את הסמכות לגבות מכוחו זו צריכה להעשות בהליך מנהלי ועל פי כלליו של הליך זה. לעומת זאת, טענות הנוגעות לבחינת התעריפים הקונקרטיים ודרך גבייתם, באופן שאינו מתכוון להשיג על עצם הגבייה לכתחילה ושיטת הגבייה בכללותה, מקומן להתברר בהליך אזרחי" (סעיף 51 לעמדתו מיום 7.1.2016).

עתירה זו נדחתה גם היא על הסף, ובה הבהרתי כי "לעותרת עומד סעד חלופי בדרך של תביעה לסעד כספי של השבה בבית המשפט האזרחי ואין מניעה כי העותרת תעלה את טענותיה המנהליות במסגרת תקיפה עקיפה במסגרת אותו הליך" (שם בפיסקה 5, ההדגשה הוספה – י"ע).

...

לבסוף, בית המשפט הוסיף כי אף אם היתה המערערת מעלה את טענותיה במסגרת עתירה מינהלית (להבדיל מתביעה אזרחית), דינה של זו היה להידחות, אם מחמת שיהוי – משום שלא השיגה על ההיטלים בסמוך למועד שבו חויבה; אם מחמת חוסר ניקיון כפיים – לנוכח התכחשותה של המערערת לתנאי המכרז שבו זכתה; ואם לנוכח העדר טענות מבוררות להיותם של התעריפים בלתי סבירים, העדר מחלוקת כי אלה נקבעו לאחר עבודת מטה מסודרת, ואי הצבעה על פגמים בקביעות העירייה ובאופן הטלת החיוב שנקטה.

אוסיף ואציין כי אני סבורה כי יש טעמים טובים לדברים שלעיל גם במישור המשפט הרצוי.

ההלכה הפסוקה קבעה בהקשר זה כי אין לאפשר תביעות הצהרתיות חלקיות ללא חלק אופרטיבי כאשר סביר להניח שבית המשפט יזדקק להליכים נוספים כדי ליישב את הסכסוך בין הצדדים (ראו רע"א 84/98 צעד בריא נ' Ensograph Belgium NV (11.3.1998).

לאור כל האמור לעיל ובכפוף להערות שצוינו על ידי, אני מסכימה כאמור לתוצאת פסק דינו של השופט עמית.

בית משפט קמא קבע כי המשיבה נותרה חשופה בפני תביעה מטעם בעליה המקוריים של חלקה 309, ולכן דחה את התביעה להשבת כספי הפקדון.

ולגבי האפשרות לשיפוי נפגעי ההסדר, ציין זנדברג, כי מעצבי הליך ההסדר "חסמו את האפשרות של נפגע לתבוע את הממשלה ועובדיה בתביעת נזיקין עקב מעשה או מחדל שנעשו בתום לב וגרמו לכך שזכותו לא תירשם במסגרת ההסדר. האפשרות לתבוע פיצוי כספי מאדם פלוני (להבדיל מפקידי הממשלה) שגרם לאבדן זכות קניין במסגרת ההסדר מותנית בכך שאמנם קיימת ומוכחת עילה לתביעת הפצוי במסגרת דיני הנזיקין, דיני החוזים או דיני עשיית עושר ולא במשפט" (עמ' 303).

...

לאור כל האמור לעיל, משאין עוד צורך בקיום ההתחייבויות שצוינו בסעיף 1 לכתב ההתחייבות ומשקבענו כי המשיבה אינו חשופה לחיוב בתשלום פיצוי עבור החלקה, על המשיבה להשיב את הפיקדון שהופקד להבטחת קיומן לידי המערערת.

בענייננו, הפיקדון נמסר לידי המשיבה ביום 06/10/70 בערכי ל"י, לכן מן ראוי לפצות את המערערת בהפרשי הצמדה ממועד זה. העילה להשבת הפיקדון לידי המערערת נוצרה ביום 13/03/13 עם רישום חלקה 309 על שם המשיבה, משכך, חישוב הריבית על הפיקדון יחל ממועד זה. סוף דבר דין הערעור להתקבל כמפורט בפסק דיננו ואנו מורים על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא.

אנו מחייבים את המשיבה בהוצאות המערערת בסך כולל של 15,000 ₪.

מתוך דחייה מוחלטת של הטענות לדופי בהתנהלות כהן, טוענים הנתבעים כי בסופו של יום עסקת רכישת הדירה נערכה כולה בין התובעים לבין החברה, הכספים שהעבירו התובעים הועברו לחברה, וחתימת כהן מול התובעים נעשתה בשם החברה ולא מתוך כוונה להתחייבות אישית שלו.

הסכם הביטול העניק ארכה בת 8 חדשים להשבת הכספים לתובעים ואין חולק שזו חלפה ולתובעים הושב רק חלק קטן מהכספים ששלמו.

...

אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את החברה, פנינת רמז בע"מ, ואת הנתבע 2, חיים כהן, לשלם לתובעים סך של 701,150 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה.

כמו כן אני מחייב את הנתבעים, החברה וכהן, לשאת בהוצאות התובעים בגין הגשת התביעה, במלוא אגרת בית המשפט ובנוסף לכך גם בשכר טרחת עו"ד אשר בהתחשב בהתמשכות ההליך יועמד על סך של 60,000 ₪.

התביעה כלפי הנתבעת 3, תמר כהן, נדחית.