דחיית תביעה להצהיר על ביטול מוטבות בביטוח חיים של מנוח

אם טענת הראל הייתה מתקבלת, למעשה כל ביטוח חיים, יכול שלא ישולם שכן המבוטח נפטר ואינו יכול לתבוע ולשיטת הראל גם לא יורשיו שאינם מוטבים.

אחיו של המנוח , מוזס יואכים רוטשילד, כתב בתצהיר (שהוגש בהליך אחר) כי :" עלי השתמש בשם של אחי בעניינים שונים לרבות לצורך רכישת הבית ברחוב יהלום 96 בשערי תקווה". ובסעיף 14 לתצהיר: "לאחר מכן, אחי סיפר לי כי הוא קנה בית בישוב שערי תקווה עבור עלי וליב סילברמן, וכי הבית אמור להרשם על שמו, מאחר ועלי וליב סילברמן לא רוצים שהבית יירשם על שמם.

· היתחמק בעיניין ידיעת מר רוטשילד ז"ל אודות החוב בגין הפוליסה, בעמ' 100-101, · טען לשיחת ועידה אך כשהתברר שאין כזו אמר שלא הייתה, בעמ' 102 ב' 18, 25-28, · ניסה ליצור מצג לפיו המנוח לא ידע שמתקשרים מביטוח החיים ושייתכן שהיו משכנתות נוספות, · לא זכר מה המנוח ביקש ממנו, בעמ' 104 בש' 23-27, · לא זכר דברים על אף שהתכונן לדיון.

ואם מתוך הצהרת התובע גופה או בדרך אחרת, נראית עילת התביעה כנובעת מעוולה, או מעבירה על חוקים מפורשים של הארץ הזאת, יאמר בית־המשפט כי הוא אינו ראוי שיהיו מסייעין בידו.

כפי שפורט לעיל הוכחה לטעמי ידיעת המבוטח על ביטול הפוליסה ולפיכך התביעה נדחית.

...

משלא הועלו טעמים מיוחדים המצביעים על כך ששיהוי המבקש בנקיטת ההליך המשפטי נגרם בעטיין של נסיבות חיצוניות מוצדקות, אין עילה להארכת מועד, ודין הערעור להידחות" " בעניין בר"מ 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית [4] העירה השופטת ביניש בבית-משפט זה כי ישנן נסיבות שבהן יש להעדיף את מועד הידיעה של בעל-הדין על פסק-הדין, וכי גם לשיטתם של אלה המעדיפים עמידה דווקנית על החלתו של כלל ההמצאה, קיימים חריגים מובהקים לכך (ראה בש"א 1890/00 הנ"ל [1] המוזכר לעיל). בגדר חריגים כאמור נכלל מקרה שבו הוכח כי בעל-דין ידע בפועל על החלטתו של בית-משפט שניתנה בעניינו, והוא לא נקט בהליך על-פיה במועד. בנסיבות אלה לא יוכל להסתתר מאחורי טענת היעדר המצאה, ולא יישמע בטענה כי השתהותו בנקיטת ההליך השיפוטי מוצדקת בשל היעדר המצאה כדין של ההחלטה לידיו." לפיכך גם שיחה בעל פה יכולה לענות על דרישת הכתב.

כפי שפורט לעיל הוכחה לטעמי ידיעת המבוטח על ביטול הפוליסה ולפיכך התביעה נדחית.

ויודגש, בכל מקרה נוכח מצג השווא, המרמה וחוסר תום הלב סבורני כי דין התביעה להידחות.

סוף דבר: התביעה נדחית.

דיון והכרעה המחלוקת הדרושה להכרעה היא האם, כטענת התובעים, הפוליסה 8028680 היא פוליסה מסוג "ביטוח חיים", אשר לגביה קובע סעיף 50 לחוק כי "בביטוח חיים מגיעים תגמולי הביטוח גם אם האדם שחייו מבוטחים היתאבד כעבור שנה או יותר מכריתת החוזה", ועל כן התאבדותו של המנוח אינה פוגמת בזכותם לקבלת תגמולים על פיה; או האם, כטענת המבטחת, הפוליסה הנ"ל היא פוליסה של "מוות מתאונה", אשר היתאבדות אינה נכללת בה ואף מוחרגת במפורש.

יתר על כן, בפועל ובמשך כשנה עד להתאבדות המנוח, שולמו הפרמיות בגין הפוליסה 8028680 בלי שנטען שאף זאת בוטלה, או שהיה על המבטחת לבטלה בשל היותה "ביטוח חיים". יתרה מכך, עדויות התובעת וסוכן הביטוח הבהירו, שידעו שהפוליסה שנותרה היא פוליסת "מוות מתאונה". על כן אין לקבל כיום את הטענה שאף הפוליסה שלא בוטלה היא פוליסת ביטוח חיים.

לטענתם במסמך זה יש סתירות בין הכותרת לגוף המסמך, בעוד שצוין כי צורפה הצהרת בריאות לא נמצאה הצהרה כזאת, וכן שהבקשה המקורית להרחבת הביטוח לא צורפה.

סעיף 26 לחוק מחריג מקרה שניגרם בכוונה: "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו." סעיף 50 לחוק, המצוי בפרק ב' לחוק תחת הכותרת "ביטוח חיים", קובע כאמור כי "בביטוח חיים מגיעים תגמולי הביטוח גם אם האדם שחייו מבוטחים היתאבד כעבור שנה או יותר מכריתת החוזה." סעיף 54(א) לחוק, המצוי בפרק ג' לחוק תחת הכותרת "ביטוח תאונה, מחלה ונכות" קובע כי במקרה שעל המבטח לשלם תגמולי ביטוח לפי שיעור מוסכם מראש, יחולו הוראות פרק ב', קרי ההוראות המתייחסות לביטוח חיים, וזאת בשינויים המחויבים: "54.(א)על ביטוח תאונה, מחלה ונכות שבו חייב המבטח לשלם תגמולי ביטוח לפי שיעור מוסכם מראש, ללא תלות בשיעור הנזק שניגרם, יחולו הוראות פרק ב' , בשינויים המחוייבים.

בעיניין כהן הוגשה תביעה לבית משפט השלום לקבלת תגמולי ביטוח מכוח ביטוח עסק, אשר כלל גם ביטוח תאונות אישיות ובו סייג של "איבוד לדעת או ניסיון לכך". בית משפט השלום דחה את תביעת המערערת לקבל תגמולי ביטוח, שכן מותו של בעלה המנוח נגרם בהתאבדות, ולפיכך על פי סעיף 26 לחוק פטורה המבטחת מחבותה במקרה בו מקרה הביטוח נגרם על ידי המבוטח במתכוון.

עוד אוסיף, כי המנוח והתובעת היו ערים לגובה הפרמיות, וסיבה זו היא שהובילה אותם להודיע על ביטול פוליסה מס' 3127040 בשנת 2016 (ראו סעיף 3 לתצהירו של סוכן הביטוח).

...

דין הטענה להידחות.

שנית, ואף לגופו של עניין דין הטענה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

על פי בקשת האחרון, ערך המנוח אצל חב' הראל לביטוח, היא הנתבעת 1 , ביטוח חיים להבטחת תשלום החזר ההלוואה, כשהבנק הנו מוטב בלתי חוזר על פי הפוליסה.

סמוך להגשת התביעה, נודע לתובעים שפניית הבנק לחב' הראל, לאחר פטירת המנוח, לקבלת תגמולי ביטוח החיים, נדחתה בטענה שהפוליסה בוטלה עוד בחייו של המנוח בשל אי תשלום פרמיות חודשיות.

טענות הנתבעת 1 לטענת הנתבעת 1, הפוליסה הונפקה על בסיס הצעת הביטוח מיום 14.10.2010 שם הצהיר המנוח כי כתובתו הנה שרה אהרונסון 25 ברמת גן. לשם נשלחו המכתבים הרשומים וההתראות.

גם מכתבו של הנתבע 2 הפונה לנתבעת 1 ובו מציין "לפי רישומינו ללווה קיים ביטוח חיים באמצעותכם בהראל חברה לביטוח בגין הלוואה/ות שהועמדו על ידינו..."מלמד כי הנתבע 2 סבר בשנת 2015 כי ביטוח החיים עדיין בתוקף ולא ידע על ביטולו.

...

סוף דבר הנתבעת 1 לא עמדה בשני תתי סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א 1981 .

אשר על כן אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לנתבע 2 את מלוא תגמולי ביטוח החיים כמוטב הפוליסה שנערכה למנוח ולסלק את המשכנתא.

כמו כן תשלם הנתבעת 1 לתובעים את כל הסכומים ששילמו לנתבע 2 על חשבון החזרי תשלומי הלוואת המשכנתא מיום פטירת המנוח ועד לסילוק ההלוואה.

בית הדין האיזורי סבר כי בתחילת שנת 2013 "המנוח חזר להתגורר בדירת התובעת בשל קרבת המשפחה שלהם ובשל העובדה שלא היה לו מקום מגורים אחר מכיוון שלא היה בקשר עם אחותו", והוסיף וקבע כי המערערת לא הוכיחה כי משנת 2013 ועד לפטירת המנוח "היא והמנוח קיימו יחסי מישפחה כבני זוג, התגוררו יחד מתוך כוונה ליצור חיי שתוף של איש ואשה וניהלו משק בית משותף". בית הדין האיזורי ביסס את קביעתו בין היתר על הנימוקים הבאים: הצהרות המנוח והמערערת בפני הרשויות - מהצהרות המנוח בתביעות להבטחת הכנסה שהוגשו לביטוח לאומי בשנים 2011 ו - 2012 עולה כי הוא לא התגורר בדירת המערערת והם לא היו "בני זוג". גם לאחר שחזר להתגורר בביתה, הצהיר המנוח שהוא מתגורר אצל בת דודתו; מיסמך ממחלקת הרווחה בעריית חדרה, מיום 17.02.2013, בו נכתב שהמנוח מתגורר "אצל בת דודה שלו. מתגורר לדבריו בכתובת זו כחודש", מלמד שהמנוח לא התגורר ברציפות בדירת המערערת וחזר להתגורר בדירתה רק בשנת 2013, בשל קרבת המשפחה ביניהם; בטופס תביעה לדמי פגיעה, שהגישה המערערת בשנת 2016, היא ציינה שמעמדה האישי הוא "גרושה". לינה בנפרד - בית הדין קבע שהמערערת והמנוח חדלו להיות בני זוג, משום שלא לנו ביחד, משנת 2010, עת בתה של המערערת חזרה לגור בדירת המערערת בעקבות גירושיה.

קביעה זו נעשתה בשל גרסאות סותרות (גרסת המערערת – שתי ספות נפרדות; גרסת הבת – ספה שנפתחת למיטה) ומשנמצא כי "הגרסה אינה הגיונית. אם התובעת והמנוח היו בני זוג באותה תקופה, מדוע שיעברו ללון בסלון בעוד הבת לנה לבדה [ההדגשה במקור – ר.פ] בחדר משלה?". ההפרדה הרכושית בין בני הזוג - למנוח ולמערערת לא היה חשבון משותף ולא נערך ביניהם הסכם ממון; המערערת לא ידעה להעיד על מקורות פרנסתו של המנוח ועל ביטול פוליסות ביטוח בהן נרשמה כמוטב למקרה פטירה; עדויות סותרות של המערערת באשר להישתתפות המנוח בהוצאות הדירה; העובדה כי בצוואתה הורישה המערערת לילדיה את כל רכושה.

בעבל (ארצי) 9026-06-12‏ ‏ חגית מוסאיף נ' המוסד לביטוח לאומי (11.7.13) (להלן: ענין מוסאיף) נאמר בהקשר זה על ידי השופטת אנגלברג שהם כך: "אין לקבל, אלא בנסיבות חריגות ויוצאות דופן, מצב שבו אדם מצהיר במועד מסוים על מעמד אישי מסוים ועל מסגרת מגורים מסוימת ובמקום אחר מצהיר הוא על מעמד אישי אחר ועל מסגרת מגורים שונה, הכל לפי טובת ההנאה הרלוואנטית שאליה מכוונת ההצהרה. שעה שהצהירה המערערת על רווקותה ועל מגוריה בגפה, בטופס רישמי (שבו צוין במפורש כי היא נידרשת להצהיר אמת) ושעה שנדחו הסבריה באשר להבדל בין הרשום בתביעותיה הקודמות לרשום בתביעתה הנוכחית - "נתפסת" המערערת בהצהרותיה הקודמות.

הראשון, כי המנוח "מוחזק כדובר אמת" ביחס למצגיו כלפי המוסד, בהם הצהיר על עצמו כ"יחיד" לצורך תביעות הבטחת ההכנסה שהגיש.

...

מאחר שסמוך למותו של המנוח חיו בני הזוג כידועים בציבור, יש לקבל את הערעור.

ואילו בהיבט של ידועים בציבור כל עוד לא קבע המחוקק מבחנים לסיום קשר זוגי של ידועים בציבור הרי יש לראות את היחסים בין בני זוג החולקים מגורים משותפים, עם דגש לכך שהם קיימו טקס אירוסין, כיחידת זמן אחת הנמשכת עד למותו של המנוח, גם אם עברו תקופות בעיתיות ביחסים הזוגיים, ולפיכך המסקנה המתבקשת היא שסמוך למותו התקיימו מערכת יחסים של בני זוג.

סוף דבר בהתאם לחוות דעתו של השופט רועי פוליאק, אליה הצטרפו השופטת סיגל דוידוב-מוטולה ונציגי הציבור מר אמיר ירון ומר דן חן, ובניגוד לעמדתה החולקת של השופטת חני אופק גנדלר, הערעור מתקבל והמערערת תוכר כ"אלמנה" של המנוח הזכאית לקבל קצבת שאירים.

ברם, גירסתה של המבקשת בכתב התביעה הנה כי בקשתה-זו של כלל נדחתה על-ידי הפניקס בטענה שפוליסת ביטוח החיים בוטלה עוד בחייו של המנוח, בשל אי תשלום הפרמיות החודשיות.

בכתב התביעה התבקש בית המשפט לחייב את הפניקס לשלם לכלל את מלוא תגמולי ביטוח החיים המגיעים לכלל, כמוטבת על-פי פוליסת ביטוח החיים, לרבות תשלום כל הוצאות כלל במסגרת תיק ההוצאה לפועל.

בהמשך, ועל יסוד הסכמה נוספת של כונסת הנכסים, ניתנה בלישכת ההוצאה לפועל החלטה המורה על דחיית הפינוי ליום 4.5.2023, אשר יבוצע "רק ככל שהנכס לא יפונה מרצון על ידי החייבת, כפי הצהרתה, עד ליום 1.5.2023" (נספח 3 לתשובת כלל לבקשה לסעד זמני).

מטעמים אלה ומאחר שלא עלה בידה של המבקשת להראות כי מאזן הנוחות וסכוייו הלכאוריים של ההליך מצדיקים את מתן הצוו שהתבקש, סבורה כלל כי יש לדחות את הבקשה לסעד זמני ובתוך כך להורות על ביטול הצוו הארעי שניתן.

...

אך גם השיקולים של מאזן הנוחות וסיכוייו הלכאוריים של ההליך – שיקולים שמתקיים ביניהם כאמור יחס של "מקבילית הכוחות" – מובילים אל אותה מסקנה ממש, ואסביר.

במקרה דנן אני סבור, כי סוגיית סיכויי ההליך אינה צריכה בעיקרה להיבחן על רקע עילת התביעה כנגד הפניקס, אשר ביטלה את פוליסת ביטוח החיים של המנוח, אלא על רקע עילת התביעה כנגד כלל, כנושה המובטח שלטובתה נרשמה משכנתה על הנכס, ואשר ביקשה לממשה, משהחזרי ההלוואה מושא המשכנתה פסקו מלהשתלם לטובתה.

המזכירות תמציא את החלטתי זו לצדדים, לאלתר, ותקבע תזכורת פנימית ליום 30.6.2023, למעקב בקשר עם התביעה העיקרית.