דחיית תביעה לדמי שימוש ראויים

הייתי דוחה תביעתה לדמי שימוש ראויים גם לגופה, כפי שיובהר בהמשך, משאין היא זכאית לסעד של סילוק יד, וכן משום שלא הביאה כל ראיה באשר לדמי השמוש הראויים הנטענים.

...

גם התביעה לסלק קו הביוב מחלקת התובעת שכנגד מחמת הסגת גבול, דינה להידחות.

התביעה לשיפוי בגין תיקון קו הביוב משוללת כל יסוד משפטי, ודינה להידחות אף היא.

זו המסקנה המתבקשת מהדיון לעיל, ומדחיית התביעה לסילוק קו הביוב.

בכל הנוגע לדמי השמוש טען הנתבע כי התובעת לא הבהירה כיצד ערכה את החישוב וחוות הדעת שהגישה התייחסה לשנת 2014 בלבד ועל כן יש לדחות את התביעה לדמי שימוש ראויים.

...

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי הסעד היחידי שיינתן בהליך זה הוא חיוב הנתבע או מי מטעמו בהפסקת השימוש החורג או כפי שהדבר נוסח בכתב התביעה, התאמת השימוש לתוכנית החלה על המגרש.

אני דוחה את התביעה לסילוק יד ולהריסת המבנה ואני דוחה את התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים.

משאני מקבלת סעד אחד בלבד ודוחה את התביעה לסעדים אחרים, אינני עושה צו להוצאות.

אינני סבורה כך. ראשית, גם לו קיבל בית משפט קמא את בקשת חלמיש, והיה מוציא תחת ידיו צו לפיצול סעדים המתיר לה לתבוע בתביעה נפרדת דמי שכירות "בהתאם לכללי המידרוג בדיור הצבורי" (סעיף 2 לבקשה), גם אז היה על בית משפט קמא להורות על דחיית התביעה הכספית "לדמי שימוש ראויים", במובחן ממחיקתה, אלא שאז היו מנועים המערערים להעלות טענת השתק עילה כנגד התביעה החדשה.

...

כפועל יוצא נפסק כי "תביעת הפינוי נדחית אפוא". בהתייחס להיבט הכספי של התביעה ציין בית משפט קמא כי "...הנתבעים אף אינם משלמים דמי שכירות כלל – על פי רישומי התובעת הם מחויבים מדי חודש בחודשו בדמי שימוש ראויים, אך אין חולק כי הם אינם משלמים גם את דמי השכירות החוזיים, שבהם הייתה מחויבת המנוחה..." (פסקה 2 לפסק הדין), וכי: "אין ספק כי הנתבעים מחויבים לשלם את דמי השכירות בגין הדירה. אין ספק, וגם הם מודים בכך, שהעובדה שהם מחזיקים בדירה ואינם משלמים מאומה מחודש ינואר 2013 – אינה תקינה". חרף האמור לעיל קבע בית משפט קמא כי "...הסכום שנתבע אינו משקף את סכום החוב הנכון, בהתחשב בעובדה שלפחות ביחס לחלק מן התקופה, זכאים הנתבעים לשלם דמי שכירות מופחתים על פי נהלי משרד הבינוי והשיכון...", וכפועל יוצא פסק: "מאחר שממילא הסדרת מעמדם של הנתבעים כדיירים ממשיכים בדירה תהיה מותנית בהסדרת חובם הכספי, מצאתי למחוק את הרכיב הכספי בתביעה, תוך הותרת אפשרות לתובעת להגיש תובענה כספית מתאימה, ככל שיהיה בכך צורך" (ההדגשה לא במקור).

אני סבור עוד כי מאחר שבתוצאה הסופית בית המשפט אפשר לחלמיש להגיש תביעה חדשה בגין תקופה זו, חלמיש לא הייתה צריכה ולא הייתה יכולה לערער על חלק זה של פסק הדין.

כן אני סבור כי אין כל חשש שחלמיש תגיש תביעה חדשה לתשלום דמי שימוש ראויים לאחר שנקבע שהמערערים זכאים להתגורר בדירה הנדונה בהתאם לחוק הדיור הציבורי.

יונה אטדגי, שופט מתוך שיקולים אלה אני סבור שיש לדחות את הערעור, כדי שלא יהיה פקפוק בדבר זכותה של חלמיש לתבוע דמי שכירות עבור התקופה שנדונה בתביעה נושא ערעור זה. התוצאה בדעת רוב של השופטות שבח ויעקובוביץ, וכנגד דעתו החולקת של השופט אטדגי - הערעור מתקבל בחלקו.

על כן נדחתה התביעה לדמי שימוש ראויים.

...

המחלוקת שנותרה להכרעה, בסופו של דבר, נסבה על השאלה אם עלה בידי התובעת ("העירייה") להוכיח שהיא זכאית להחזיק במקרקעין מושא התביעה, ולכן בעלת מעמד לדרוש מהנתבעים לסלק את ידם מהם ולשלם בגינם דמי שימוש ראויים.

אני קובע אפוא שהחל ממועד זה ידעו הנתבעים או היו צריכים לדעת על ביטול הרשות, ומאז עמד לרשותם פרק זמן של 12 חודשים להתארגנות ולפינוי שבמהלכו אין מקום לחייבם בדמי שימוש.

על כן אין מנוס מלקבל את התביעה.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.

תביעה זו הוגשה מטעם עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל, בה עותרת היא לפינויים של הנתבעים מדירה ציבורית כמובנה בחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי, תשנ"ח-1998, ("חוק הדיור הצבורי"), ולחיובם בתשלום דמי שימוש ראויים.

הנתבעים ביקשו להכיר בהם כדיירים ממשיכים הזכאים להוסיף ולהחזיק בדירה, ואולם וועדה עליונה מטעם משרד הבינוי והשיכון, אשר דנה בעיניינם, קבעה בהחלטותיה מיום 1.1.20 לגבי כל אחד מהם: "דחיית הבקשה מהסיבה לא התגורר בדירה הציבורית עם האב ברציפות מהתאריך הקובע 8.2009 ועד לפטירתו לפי ביקורי המעגל שנערכו מדי שנה בדירה. כמו כן לא עונה בפני עצמו על כללי הזכאות לדיור צבורי – בנתונים אלה לא עונה להוראות החוק". בהתאם לכך, עותרת עמידר לפינויים של הנתבעים מהדירה ולחיובם בתשלום דמי שימוש ראויים בסך כולל של 47,743 ₪, בגין התקופה שמאז פטירת האב ועד לחודש מאי 2020.

...

מקובלת עלי העמדה לפיה אין מניעה לתקוף בנסיבות אלו בתקיפה עקיפה החלטה מנהלית, אשר עניינה קביעת עובדות המקימות או שוללות זכות דייר ממשיך, שכן מדובר בשאלה המצריכה בירור בעדים וראיות (ר' ע"א (מחוזי חיפה) 51650-02-18‏ ‏ אליהו עזרן נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ (2018); לעניין חשיבות ביסוס ההחלטה המנהלית על תשתית עובדתית מספקת ר' בג"ץ 987/94‏ ‏ יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת (1994)) עוד לא מצאתי לייחס משקל רב מדי לכך שהנתבעים לא זימנו לעדות את אחותם טירן, אשר טיפלה וסעדה את ההורים המנוחים במשך התקופה יחד עם ליאור.

סוף דבר שוכנעתי במאזן ההסתברויות הדרוש במשפט האזרחי, כי הנתבעים התגוררו בדירה הציבורית מאז המועד הקובע ועד לפטירת אביהם המנוח.

משכך, התביעה לפינוי ולסילוק ידם של הנתבעים מהדירה – נדחית.