כאמור, בהחלטה מיום 03/10/18 דחה הנתבע את תביעת התובעת לדמי אבטלה, בהסתמך על הוראות סעיף 158(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק"), וזאת על יסוד הנימוקים הבאים: בין התובעת לבין המעסיק הנטען לא היתקיימו יחסי עובד-מעסיק ולכן לא ניתן להכיר בתקופת העבודה הנטענת כתקופה שבה הייתה התובעת מבוטחת בביטוח אבטלה; התובעת לא עבדה אצל המעסיק הנטען כשכיר שמעסיקו היה חייב בתשלום דמי ביטוח בעבורו בשנה וחצי שקדמו לתאריך תחילת ההתייצבות בלישכת שירות התעסוקה, ומכאן לא צברה את תקופת העבודה הנדרשת כתקופת אכשרה המזכה בדמי אבטלה.
המסגרת הנורמאטיבית – בסעיף 160(א) לחוק נקבעו תנאי הזכאות לקבלת דמי אבטלה, כדלקמן:
"דמי אבטלה ישולמו למבוטח שהוא מובטל, אשר השלים את תקופת האכשרה כמוגדר בסעיף 161 ומלאו לו 20 שנים (בפרק זה - זכאי), וטרם הגיע לגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ב' בלוח א'1."
בסעיף 158(1) לחוק, הוגדר "מבוטח", לעניין ביטוח אבטלה, כך: "תושב ישראל או תושב אירעי שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ב' בלוח א'1, והוא עובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעדו;"
בסעיף 1 לחוק הוגדר המונח "עובד" כך:
"...לרבות בן מישפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחסי עבודה, ובילבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאלולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד; לענין זה, 'בן מישפחה' – אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות;".
ככלל, המבחן לקיום יחסי עובד-מעסיק הוא המבחן המעורב, תוך שימת דגש על מבחן ההישתלבות במפעל, על הפן החיובי והשלילי שבו.
מכל מקום, בנסיבות העניין, איננו סבורים כי ניתן להסתפק בעדויות בני הזוג באשר למסגרת שעות העבודה, הואיל ובבחינת התמונה הכוללת עולות אי התאמות בין הטענות לגבי הקף העבודה, חוסר הפרוט לגבי מהלך יום עבודת התובעת, מסקנתנו לגבי אי-חיוניות התובעת בעסק (שתוצג בהמשך), והעדר ראיות לגבי התפקידים שביצעה מחוץ לבית המגורים – מובילים אותנו לקבוע כי אף אם התובעת ביצעה פעולות כאלו ואחרות בעסק, לא הוכח כי היה זה באופן סדיר, ובפרט לא הוכח כי עבדה במסגרת שעות העבודה הנטענת.
...
מכל המפורט לעיל עולה כי בהתאם לראיות שהונחו לפנינו, לא שוכנענו כי הפעולות שהתובעת ביצעה בעסק – ככל שביצעה כאלו – היו חיוניות, במובן זה שאילולא עשתה אותן היא היו נעשות בידי עובד אחר.
מעבר לנדרש, הרי גם אם נניח שהבעל העביר לתובעת כספים לשימושה – בין אם במזומן ובין אם באמצעות מתן אפשרות לעשות שימוש בכרטיסי אשראי – המסקנה המתבקשת היא כי כספים אלו ניתנו לה שלא בתמורה לעבודה שביצעה (יסוד שלא הוכח) אלא מתוקף הקשר המשפחתי.
בחינת כלל הראיות אשר הובאו לפנינו מובילה למסקנה לפיה במועדים הרלבנטיים לתביעה, לא הוכח כי שררו יחסי עובד-מעסיק בין התובעת לבין בעלה, ומשכך התביעה נדחית.
