דחיית תביעה לאכיפת הסכם בגלל היעדר הוכחה בדבר סילוק חובות

טענות הצדדים: התובעת טענה בסיכומיה את הטענות הבאות: יש לקבל את גרסת התובעת שהוכחה, לפיה סך הכספים שהנתבע נטל ממנה בפועל, על פי שלושת הסכמי ההלוואות, מסתכם בסך של 253,400 ₪ (נומינלי), ולדחות את טענות הנתבע באשר לגובה הסכום הכולל שקבל מהתובעת (70,000-65,000 ₪) ובאשר לכך שהסכם הפשרה אינו משקף את החוב לתובעת.

לפיכך, אין מנוס מדחיית התביעה בשל העידר סמכות של בית המשפט.

זניחת טענה זו שומטת את הקרקע מתחת לרגלי הגנת הנתבע, כך שלמעשה, לא נותרו לנתבע טענות הגנה כנגד אכיפת הסכם הפשרה, למעט הטענות המוכחשות בסיכומי הנתבע לפיהן, הסכם הפשרה "לאקוני". טענות הנתבע בסעיפים 25-1 לסיכומיו, מהוות הרחבת חזית אסורה, ויש לדחותן: הטענה כי מדובר בתביעה למימוש מישכון, אף מנוגדת לטענת הנתבע בכתב ההגנה ולאורך כל ההליך, לפיה כלל לא שעבד את הנכס לטובת התובעת.

בנגוד לנטען, כן נקב הנתבע בהסכם הפשרה בשם החברה "חברת פ.ר.י. בע"מ", כאשר בהצעת הפשרה לסילוק החוב מאותו יום התייחסה הצעתו לחברת "פ.ר.י החסנה בע"מ", ובודאי שכאשר קוראים את הסכם הפשרה יחד עם הסכמי ההלוואות, מובן מאליו כי הכוונה הסובייקטיבית של שני הצדדים הייתה לתובעת: "פרי א.פ. המרכז איחסנה שיווק מכירה בסיטונות בע"מ". ויפים לענייננו הדברים האמורים בע"א 686/83 אליסיאן נ' חברת יעקב יהלומי בע"מ, פ"ד מא(4) 160, 166-165 (1987)מהם ניתן ללמוד כי ניתן לזהות את הנכס או פרטים חיוניים אחרים מתוך מסמכים החיצוניים לחוזה, בין לצורך מסוימות, ובין לצורך עמידה בדרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין: "ליקוי של העידר זהוי ברור של הנכס הנמכר הוא, מטבע הדברים, פרט שאין להשלימו (ע"א 269/77 [9], בעמ' 205). לכן, כל עוד נושא העיסקה הנו, למשל, מיגרש ריק, די לנקוב במספר הגוש והחלקה כדי לזהותו (ע"א 235/75 [6] הנ"ל). דא עקא, שכאשר המדובר בדירה קיימת או בדירה העתידה להיבנות, חובה להביא לזיהויה המדויק, בדרך של ציון הקומה בה היא מצויה, כווני הרוח בה או כל אמצעי זהוי נוסף אחר, יחד או לחוד, שדי בו כדי לייחד אותה דירה מכל דירה אחרת.

...

לא שוכנעתי כי בנסיבות המקרה שלפנינו, ראוי לנקוט בסעד הדרסטי של ביטול הסכמי ההלוואות ו/או הסכם הפשרה.

חשוב ועיקר, גם אם אצא מנקודת המוצא לפיה, הסכם הפשרה הינו 'חי הנושא את עצמו', הרי שהתובעת הפרה את חובת הגילוי גם ביחס להסכם פשרה זה. העובדה שבדיעבד מתברר כי ההפרש בין סכום הסכם הפשרה (225,000 ₪) לחובו הנומינלי של הנתבע (202,100 ₪) הינו 22,900 ₪ בלבד ביחס לתקופה שחלפה מאז מתן ההלוואות ועד לסיום התשלום על פי הסכם הפשרה, אין בה כדי לשנות מן המסקנה כי גם ביחס להסכם הפשרה הופרה חובת הגילוי שנקבעה בחוק אשראי הוגן, באופן שלטעמי, הסעד המתאים בנסיבות העניין הוא פטור מתשלום הריבית באופן שישקף את ההרתעה הנדרשת בעניין הפרת חובת הגילוי.

סוף דבר: סכום החוב בסך של 192,100 ₪ (קרן בלבד), צמוד מיום 1.4.18 ועד היום יסולק תוך 30 יום.

בנוסף נטען כי המשיב, הסתיר בחוסר תום לב, את העובדה כי חלק מהסוגיות נושא התביעה כבר נדונו והתבררו במסגרת הליך אחר המתנהל בבית משפט השלום בת"א, כי חלק מהתשלומים בגינם מבוקשים מסמכים, בוצעו בשנת 2011 ומשכך חלה ביחס אליהם היתיישנות, כי לא הונח כל מצע או בסיס ראייתי המצדיק מתן חשבונות וכי יש לדחות את התביעה על הסף, בין היתר עקב העדר כימות של הסעדים הנתבעים ואי תשלום אגרה.

בקשה 21 – בקשת המבקשת 1 המבקשת 1 הצטרפה לטענות המבקשים 2-3 בהתייחס לתשלום האגרה בחסר, והעדר יריבות, וטענה כי כעולה מכתב התביעה עצמו, אכיפת הסכם הזיכיון מתבקשת במישור היחסים שבינה לבין חב' שירה, המצויה בהליכי פירוק, ולא בינה לבין המשיב.

כן נטען על ידה כי חובה של חב' שירה כלפיה, מסתכם בסכום העולה על 4.6 מיליון ₪, אשר בגינו הוגשה תביעת חוב לתיק הפרוק, וכי כלל התביעות שהוגשו בתיק הפרוק מסתכמות בסך של למעלה מ- 6 מיליון ₪.

כב' בית המשפט העליון הבהיר, בשורה ארוכה של פסקי דין, כי סילוק של תביעה על הסף, מחמת העדר עילה, הנו סעד מרחיק לכת, אשר יינתן במקרי קיצון בלבד, רק כאשר ברור וגלוי על פני הדברים, כי אין כל סיכוי כי התביעה תיתקבל, גם בהנחה לפיה יעלה בידי התובע להוכיח, את כל הנטען על ידו בתביעתו.

...

בזהירות המתבקשת, נוכח השלב בו מצוי ההליך ומבלי לקבוע מסמרות, אני סבורה כי לעת הזו, סיכויי התביעה אינם נחזים כגבוהים במיוחד.

משנתתי דעתי למכלול הסוגיות הצריכות לעניין, אני סבורה כי נקודת האיזון בתיק זה שבפני, מצדיקה חיובו של המשיב בהפקדת ערובה.

אני מורה בזאת כי המשיב יפקיד לא יאוחר מיום 14.2.2022 סך של 75,000 ₪ וזאת כתנאי להמשך ניהול ההליכים בתיק זה. לחילופין, יהא המשיב רשאי להגיש ערבות בנקאית אוטונומית ובלתי מותנית, בהתאם להוראות המזכירות, על סך של 75,000 ₪.

לנתבע שוגרו מכתבי דרישה לסילוק החוב בימים 27.4.2020 ו-18.5.2020 תוך התראה כי אי-תשלום יביא לביטולו של החוזה מחמת הפרתו.

הנתבע לא חלק על שצבר חוב לתובעת בשל אי-תשלום דמי-שכירות ותשלומים נלווים כקבוע בחוזה.

כלל הוא שנטל השיכנוע בהתייחס לחלק המדיח את הטענה מונח על שכמו של הנתבע, ואילו לתובעת לא נותר עוד מה להוכיח [ע"א 4340/06 עו"ד לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פס' 28 (2010); ר"ע 677/85 דורקום מחשבים בע"מ נ' רוט, פ"ד לט(4) 654 (1985)].

במקרים האמורים בסעיף קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות הענין ובמידה שנראה לו. בתי-המשפט נוטים לדחות את הטענה כי דין הסיכול הקבוע בסעיף 18 בחוק החוזים מקנה הגנה מפני פינוי מושכר; הוראת דין זו שוללת מן הצד שניפגע מן ההפרה את האפשרות לתבוע אכיפה של החוזה או פיצויים בשל הפרתו, אך אינה נוטלת ממנו את סעד הביטול.

יחד עם זאת יש להיתחשב גם בכך שהנתבע לא עשה דבר לשם כריתת חוזה חדש עם התובעת חלף זה שבוטל, אף לא נקט פעולה לתשלום חלק הארי של החוב שיצר לאחר תום המשבר, באופן שיסלול את הדרך לחתימת חוזה חדש.

...

התוצאה היא שיש לקבל את התביעה תוך קביעה כי הנתבע לא העמיד הגנה מפניה.

סיכומם של דברים התביעה מתקבלת אפוא.

הנתבע ישלם לתובעת את הוצאות ההליך בסך 654 ₪ בגין אגרת משפט ובסך 6,300 ₪ (כולל מע"מ) בגין שכר-טרחת עורך-דין, זאת תוך שלושים יום מהמועד בו יומצא לו פסק-הדין.

המבקש טען בכתב ההגנה כטענה מקדמית, כי במסגרת התביעה הקודמת ניהלו הצדדים הליכים משפטיים בגין אותה מסכת עובדתית, שבסופם נדחתה תביעתו של המבקש לאכיפת ההסכם, והמשיבה חוייבה, בפסק דין חלוט, להשיב למבקש סך של 195,000 ₪.

בפסק הדין בתביעה הקודמת התייחסה כב' השופטת ירדנה סרוסי בפיסקה 54 לטענות המשיבה לפיהן יש לפטור אותה מהשבת הכספים למבקש עקב נזקים שנגרמו לה, ובראשם אי העסקתה אצל המבקש וכן לכך שיש לחייב את המבקש בתשלום פיצויים של 10% משווי הדירה כפצוי מוסכם מקובל במכר דירות, ובהקשר זה קבעה כב' השופטת סרוסי בפיסקה 55: "לא ניתן לקבל טענות אלו של הנתבעת. ראשית, הנטל בעיניין זה הוא על הנתבעת, ועליה להוכיח את נזקיה או את ההיתחייבות לתשלום פיצוי מוסכם. מלבד אמירות בעלמא לא הובאה כל ראיה או אסמכתה לאותם נזקים או פיצויים מוסכמים, וודאי שלא לשיעורם. שנית, בסעיף א' תחת הכותרת "שונות", צוין במפורש כי "הסכם זה ממצה את מלוא ההסכמות בין הצדדים, ומבטל כל הסכם, הסכמה, זיכרון דברים, מצג קודם או התחייבות אחרת". בהסכם אין כל אזכור לעניין ההבטחה הנטענת להעסקתה של הנתבעת בשיווק המשרדים ולפיכך, לא ניתן לקשור בין אותה הבטחה נטענת לבין ההסכם.

בעניינינו, באשר לטענת המשיבה לגרם הפרת ההסכם עם קנדה ישראל בשל הסתמכותה על קבלת התמורה לפי ההסכם, עולה מפסק הדין בתביעה הקודמת כי ביהמ"ש לא קבע ממצא פוזיטיבי בעיניין זה, אלא קבע כי "לא הובאה כל ראיה או אסמכתא לאותם נזקים או פיצויים מוסכמים", כלומר שהטענות נדחו בהיעדר הוכחה, ואף לא נראה כי מדובר בהכרעה מפורשת או מכללא (ראו רע"א ג'אזי עוואד נ' עו"ד נפתלי נשר (פורסם בנבו 16.10.2018) בפס' 15).

ניתנו בפסק הדין מס' דוגמאות למצב בו תביעה לא תחסם מפאת טענת השתק הגנה, למשל: תביעת סילוק יד, שלאחריה יתבע מי שהיה נתבע בתביעה הראשונה פיצוי כספי בגין ההשקעות במקרקעין; או תביעת בנק בגין יתרת חוב בחשבון לקוח, שלאחריה יתבע הלקוח את הבנק בגין עוולות בניהול החשבון.

...

השתק עילה ביחס לראשי הנזק: לאחר שבחנתי טענות הצדדים לגבי השתק עילה, אני קובעת כי דין הטענה להידחות.

בעניין זה יפים הדברים שנאמרו בעניין Air Via בפס' 23: "(...) הטיעון הראשון אינו יכול להצליח, מהטעם שלא ניתן לומר במקרה זה שהתובעת (Air Via) הייתה חייבת למצות את עילת התביעה ליתרת דמי הביטול במסגרת הליכי הבוררות. אף אם נניח כי Air Via יכלה להגיש תביעה שכנגד במסגרת הליכי הבוררות (טענה עליה חלקה Air Via) הרי שאין כל בסיס לטענה כי הייתה עליה חובה להגיש תביעה שכזו. ודוק, ישנם מצבים בהם עילה שצריך היה תובע לכלול בהליך הראשון נחשבת כממוצה למרות שלא נדונה בפועל. ואולם במה דברים אמורים? במצב בו התובע בחר להגיש את התביעה בעילות מסוימות, ונמנע מלהגיש אותה בעילות אחרות שראוי היה כי יכרוך יחד עמן (ראו, למשל, ע"א 461/58 חברת ביטום בע"מ נ' מנהיים, פ"ד יג(2) 937, 943 (1959); עניין קלוז'נר, עמ' 594-593; ע"א 9774/05 ראובן נ' רוקח, [פורסם בנבו] פסקה 6 (18.4.2007); ע"א 7183/13 ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 19 (12.7.2015)). לא זהו מצב הדברים בענייננו. Air Via לא הגישה כל תביעה במסגרת הבוררות, אלא התגוננה בלבד. במצב דברים זה הטענה כי הייתה עליה חובה למצות את הליכי הבוררות, ולהגיש תביעה שכנגד, אינה תואמת לא את הסכמות הצדדים ולא את הדין". (ההדגשות שלי – נ.מ.ש.) לפיכך, אין לקבל טענה זו. לנוכח האמור לעיל והמסקנה אליה הגעתי, אינני סבורה כי נעשה במקרה דנן שימוש לרעה בהליכי משפט אשר מצדיק את הסעד הקיצוני של סילוק התביעה על הסף.

סוף דבר הבקשה מתקבלת באופן חלקי באופן שבו המשיבה מושתקת מלתבוע פיצויים בגין ראש הנזק של הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתביעה הקודמת, וכן מנועה מלהעלות כל טענה הסותרת את הממצאים הפוזיטיביים שנקבעו בפסק הדין, כפי שציינתי לעיל.

התביעה הוגשה בעקבות הליך קודם שבו נדחתה תביעת התובעת לאכיפת חוזה המכר, ושהצדדים הסכימו בגדריו בהמלצת בית המשפט כי חוזה המכר יוכרז כ"בטל ומבוטל" וכי התובעת תהא רשאית להגיש תביעת השבה מבלי שתועלה כלפיה טענת היתיישנות (ת"א 57042-04-18, מיום 28.5.19).

זאת מאחר שנפסק בהליך הקודם שבין הצדדים, בפסק דין שניתן בהסכמת הצדדים בהתאם להמלצת בית המשפט, כי החוזה "בטל ומבוטל". אציין כי פסק הדין ניתן במסגרת תובענה שבה התובעת ביקשה להורות על אכיפת החוזה, ואילו הנתבעת היתגוננה באותן טענות שאותן היא מעלה כיום בדבר פגמים מהותיים בכריתה תוך ניצול מצוקותיה והטעייתה לסבור כי יתרת הסכומים מעבר לסך של 152,000 ₪ ישולמו לה לאחר כריתת החוזה.

מכל מקום, בהעדר תוקף משפטי לחוזה מדעקרא, אף אין מקום להחלת החזקה הידועה - הרלבנטית מטבע הדברים למסמכים משפטיים כשרים שלא נפל פגם בכריתתם - שלפיה אדם החתום על מיסמך כאמור, מודע לתוכנו ומסכים לו (ראו והשוו לעניין זה את הדיון בדוקטרינת "לא נעשה דבר" – ""Non est Factum בע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (6.8.07)).

כך, בתצהיר (בסעיף 7) היתייחס עורך הדין לכך שהוסכם שתשלום יתרת התמורה יבוצע בדרך של "סילוק חובות המוכרת בשני תיקי הוצל"פ שניפתחו נגדה". ברם, ההסכם היתייחס לחוב בתיק הוצאה לפועל אחד בלבד, ואכן חוב זה ופרעונו על ידי התובעת אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים.

מבלי למצות אציין כי הוכח שהתובעת טירחה לשמור מסמכים אחרים בדבר העברת כספים לנתבעת, אסמכתות על העברות מזומן בבנק הדואר, וזאת ביחס לסכומים פעוטים יחסית כגון 1,923 ₪, 4,995 ₪, 3,999 ₪ ו- 10,069 ₪ (סכומים אלה אינם חלק מהסכום הנתבע, והתובעת אינה חולקת שהנתבעת השיבה לה חובות אלה.

סיכומם של דברים הוא, שלאחר בחינת מכלול הראיות, ובכלל זאת גרסת הנתבעת אשר טענה כי היא הייתה אמורה לקבל את הסכום והנתבעת אף סיכמה עימה להפגש במקום מסוים לשם העברתו אולם לבסוף היא לא הביאה עימה את הכסף (ראו למשל בעמ' 4, ש' 12-13) וכן חלוף הזמן בין הסכם המכר למועד מכתב ביטול ההסכם (כ- 4.5 שנים) אשר הנתבעת הסבירה שהדבר היה נעוץ במצבה הנפשי ובהסתבכותה עם השוק האפור וכי רק לאחר שנטלה ייצוג הבינה את זכויותיה (ראו למשל בעמ' 28 ש' 2-6) – לא מצאתי שהתובעת הוכיחה את העברת הסך של 318,000 ₪ לנתבעת.

בהנתן שכך הדבר, הנפקות הראייתית המשמעותית הנזקפת לחובת התובעת בשל העדר מיסמך בכתב, שפורט לעיל ביחס לסך של 318,000 ₪, יפה גם לעניין התשלום הנטען של 130,000 ₪.

...

לכן, ומאחר שסכום הקיזוז עולה על סכום החוב שאינו שנוי במחלוקת, דין התביעה להידחות.

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהוגשו ואת הטענות, לא מצאתי שהתובעת הוכיחה את ביצוע התשלום הנטען.

סוף דבר הנתבעת לא נותרה חייבת דבר לתובעת, ולפיכך התביעה נדחית.