דחיית תביעה בשל אי קבלת תלוש שכר באופן חד פעמי

במקרה כזה זכות הבחירה היא חד פעמית ועילת התביעה בנוגע לבחירה מתיישנת 7 שנים לאחר ביצוע הבחירה.

פסק דין וישניה מתייחס לסעיף זה במפורש ומציין כי מרגע שהתובעים קיבלו תלושי שכר בהם יש ציון ביחס לפנסיה, אזי מאותו רגע התביעה היתיישנה ואין לטעון להטעיה ע"י המעסיק.

דוקא מהתרשומת נספח 4 ומהאמור בתצהיר עולה כי התובעת הבינה היטב ובאופן חד משמעי את המשמעויות הנוגעות לזכויותיה הפנסיוניות כבר ב-28.11.02 ולא הגישה שום מיסמך בכתב או תביעה למדינה.

לשם כך נביא את דברי גב' בן חיים כלשונם: "ש. למעשה כל העובדים שקבלו הרשאה היו חייבים להכנס לפנסיה התקציבית, המדינה ואת עושים מאמץ שזה יקרה. ת. נכון. ש. לגביי חמישה עובדים שלא ניכנסו למסלול הזה. נכון? ת. חמישה האלה ניכנסו לפנסיה התקציבית ב-1.1 וב-1.3. באוקטובר 2002 השתתפתי בכנס בירושלים, פנה אליי הממונה על הגימלאות בנציבות שירות המדינה, מר בוימל ובקש ממני לעשות הליך מסוים לגביי עובד אחד שהוא ידידו. ש. לפי מה שאנו יודעים החמישה האלה או אולי ארבעה, זה נכון שחמשת העובדים האלה בינואר-מרץ למעשה לא נקלטו במעמד של כתב מינוי אלא בוצע להם המשך היתקשרות? ת. לא. הם עברו לכתב מינוי ולפנסיה תקציבית עד אוקטובר או ראשית נובמבר. באוקטובר בהתאם לסיכום שהיה עם בוימל, אני דרשתי שמה שהוא רוצה שיכול על העובד האחד, יחול על כלל עובדי הסוכנות שהיו בתקן. הוא מאוד כעס עליי, עד היום הוא כועס עליי ודרשתי שיהיה דיון בלישכה המשפטית, כי פחדתי לבטל את ההרשאות, להוציא חוזה לא בסמכותי, לבטח עובדים בביטוח מנהלים, זה היה רק הסמכות של נציבות שירות המדינה. הם היו צריכים הכשרה של שלושה חודשים כדי שכתב המינוי שלהם יהיה בביטוח מנהלים ואז באמת היתקיים דיון בלישכה המשפטי בהישתתפות בוימל ומירי יוגב, עו"ד אורי כהן וקיבלתי את ברכת הדרך להודיע לעובדים על המהלך. שלחנו חוזה ל-40 העובדים שהיו בתקנים בכל הארץ, וביקשנו שיודיעו לנו בטבלה שבה יפורט גובה הפנסיה, השכר, טבלה שבוימל הכין. העובדים שענו לי מילאתי את שמם בטבלה עם הנתונים ושלחתי לבוימל והוא היה אמור לאשר לי עקרונית למי כדאי ולמי לא כדאי. הוא החזיר לי את הטבלה עם סימון של ארבעה עובדים, בסוף פנה גם אחד א' שטופל פרטנית מהיחידה של תמר והוא היה החמשי. כדי להעביר אותם כל עובד היה צריך ללכת לקרן ביטוח מנהלים, לעשות שם הסדר ולהביא לנו מכתב שלו שהוא מבקש לעבור ועם המסמכים האלה פניתי שוב לנציבות, פרטני לכל עובד, בוימל ומירי חתמו אישית על כל עובד ועובד, החזירו אליי ואז אני דחיתי את מועד ההרשאה לשלושה חודשים במקום 1.3 בכתב ידי מחוק, רשמתי 1.6. הוצאנו חוזה מיוחד לביטוח מנהלים ובתום השלושה חודשים הם קיבלו את כתב המינוי מ-1.6 ואז הם רצו בביטוח מנהלים בכתב המינוי. ש. כל ההליך הזה מתיי קרה. ת. באוקטובר הייתה השיחה, עד שגלגלנו את הניירת, בערך נובמבר דצמבר."(דגש ש.ש.) התובעת ניסתה לזקוף לגב' בן חיים היתנהגות לא תקינה, אולם מעדותה עולה ההפך הגמור.

עוד טענה המדינה כי השתהות התובעת בהגשת התביעה 11 שנה לאחר קרות הארוע גרמה דוקא לנתבעת נזק ראייתי המעביר את נטל ההוכחה לעניין אי קבלת המכתב לידי התובעת.

טענה זו של התובעת , בדבר העידר זכות בחירה ,היא אכן טענה "כבושה", ובשל כך אין לה משקל, בנוסף להתיישנות בה דנו לעיל נוכח מועד המסמך 1999.

...

בנסיבות אלה מצאנו כי לתובעת לא נגרמה עגמת נפש .ככל שנגרמה עגמת נפש היה זה לנתבעת ולעובדיה.

התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש נדחית אף היא .

סוף דבר התביעה נדחית גם מחמת התיישנות על פי חוק ההתיישנות ועל פי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, וכן נדחית התביעה לגופה על כל רכיביה.

במסגרת תביעתו, עתר התובע להפרשי שכר בסך של 786,541.86 ₪, בצרוף פצויי הלנת שכר בסך של כ-5,000,000 ש"ח. בשנת 2009 הגיש התובע תביעה נוספת כנגד הנתבעת, במסגרתה טען שהחלטתה שלא לקדמו בדרגה באותה השנה התקבלה שלא כדין, מפאת היותו חושף שחיתויות, ועל רקע היתנכלות הממונה עליו, כלפיו.

בנוסף נטען, כי לאורך כל שנות עבודתו, נימסרו לתובע תלושי שכר מלאים המפרטים את תשלום זכויותיו, וסימול דרגתו הופיע באופן ברור בתלושי השכר.

התובע אף קיבל הודעות עידכון מטעם חברת החשמל בכל פעם שקודם בדרגה, ולא קיבל הודעה כאמור בשנים 1995-1996, ומכאן שידע, ולכל הפחות יכול היה לדעת, שלא קודם בדרגה בשנים אלה, ואין מקום לטענתו לפיה הניח כי הקידום בדרגות התבצע באופן אוטומאטי.

הנתבעת השיבה לטענות התובע, וטענה כי עילת התביעה אינה מתחדשת, שכן קידום בדרגה אינו זכות המשתכללת באופן אוטומאטי, וההחלטה על עליה בדרגה היא ארוע חד-פעמי ומבודד.

על רקע הוראות החוק והפסיקה המנחה, לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת כתבי הטענות שהוגשו בהליך, הגענו לכלל מסקנה כי התביעה לפצויי הלנה היתיישנה ביחס לשכר העבודה שלא שולם עד לחודש יוני 2018, אולם אין לדחות על הסף את יתר רכיבי התביעה, מאחר שאין המדובר באחד מאותם מקרים חריגים, המצדיקים סילוק התביעה על הסף כבר בשלב זה, בלא לברר את ההליך לגופו.

בהעדר ידיעה בפועל או בכח של התובע, נחלשים חלק מהטעמים שבבסיס דיני ההתיישנות, ולא ניתן לראות את התובע כמי שויתר או ישן על זכויותיו, ולא ניתן לבוא אליו בטרוניא על כך שיצר ציפיות אצל הנתבע או ויתר או מחל על תביעתו (ע"א 2919/07 מדינת ישראל הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיל-ליפל, מיום 19.9.2010).

...

עיקר טענות הצדדים לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות ומחמת מעשה בית דין.

מעשה בית דין אף אין בידינו לקבל, בשלב זה של ההליך, את טענת הנתבעת בדבר קיומו של מעשה בית דין.

נוכח כל האמור, אין בידינו לקבוע, ודאי שלא בשלב זה, כי עילת התביעה מושא הליך זה זהה לעילת התביעה במסגרת תיק תע"א 12338/09, באופן היוצר מעשה בית דין.

סוף דבר אנו דוחים את התביעה לפיצויי הלנת שכר ביחס לשכר העבודה שלא שולם עד ליוני 2018, מחמת התיישנות.

בנוסף טוען הנתבע, כי התביעה בשל תשלום מס בגין מענקים ששולמו לנתבע, אשר הוגשה כ-9 שנים לאחר שהנתבע סיים את העסקתו אצל התובעת היתיישנה ולפיכך יש לדחותה על הסף; כפי שאף עולה מפסק הדין ע"ע (ארצי) 404/05 בנימין בנוז –חיפה כימיקלים בע"מ (מיום 21.12.2006) (להלן- עניין בנוז).

העובדה כי החוב ו/או המס לא נוכו ממשכורתו של הנתבע, אף לא בתום העסקתו מלמדת על המצג שהציגה התובעת בדבר העידר טענות כלפיו.

שכן מענק הוא סכום כסף הניתן באופן חד פעמי או לשיעורין וככלל אין צורך להחזירו; בעוד שהלוואה היא סכום כסף אשר אמנם ניתן באופן חד פעמי, אך יש להחזירו לפי תנאים מוגדרים מראש.

בעיניין אחר נקבע כי עילת תביעה שעניינה פיצוי בגין אי עריכת שימוע יש להגיש תוך שבע שנים מיום מתן הודעת הפיטורים, והושאר בצריך עיון האם יש לבחון את הסוגיה ביחס למועד בו הגיעו היחסים לכלל סיום; ותביעה לפצוי בגין תלושי שכר כוזבים מתיישנת ביחס לכל תלוש בתורו ובמועדו ולא ממועד סיום יחסי העבודה (ע"ע (ארצי) 40952-10-19 מיכל טל – אברהם נעים (מיום 1.10.2020).

יוער, כי התובעת לא צירפה לתביעה צלום המחאות ו/או כרטסת ממנו ניתן ללמוד על המועדים המדויקים ששולמו המענקים לנתבע, כך שהדבר ניזקף לחובתה, שכן אלו לא קיבלו ביטוי בתלושי השכר (ע' 22 ש' 10).

...

עוד טוענת התובעת, כי דין טענת ההתיישנות להידחות, הן מאחר שהחוב הופיע כאמור בכל הדוחות הכספיים של התובעת לאורך השנים, והנתבע ראה חוב זה ואישר אותו למעשה מדי שנה ושנה משנת 2008 ועד שנת 2016, הן מאחר שביתן הסכים לאור חברותם "בדיעבד" בשם התובעת לרישום החוב בספרי התובעת, מבלי לקבוע מועד לפירעונו על ידי הנתבע, ורק בסוף שנת 2016 ותוך הכנת הדוחות הכספיים של שנת התובעת לשנת 2015, דרש ביתן מהנתבע לראשונה את פירעון החוב.

בזיקה לכך, לא מצאנו ליתן משקל של ממש לטענת הנתבע, שלפיה התובעת לא הראתה כי שילמה את המס הנטען על ידה לרשויות המס, ומשכך אין קיימת עילת תביעה.

סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית.

בשים לב לכללם של דברים ולנוכח התנהלותו של הנתבע, לא מצאנו לפסוק הוצאות לטובתו וכל צד יישא בהוצאותיו.

לדבריו נהג במשאית פעם אחת כעזרה לבעל המשאית, לא היה עובד שלו, וקיבל ממנו שכר עבור יום העבודה.

בעל המשאית העיד כי נהג המשאית במועד התאונה הוא חבר שעזר לו באופן חד פעמי בתשלום ללא תלוש שכר.

לאחר ששמעתי את הצדדים, ולאחר שעיינתי במסמכים שהובאו בפני ובסיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי האחריות לתאונה רובצת לפתח הנתבעים ואולם התובעת לא הצליחה לעמוד בנטל המוטל עליה ביחס לנזק שניגרם, ועל כן אין מנוס מדחיית התביעה.

ניתן היום, ב' כסלו תשפ"א, 18 נובמבר 2020, בהיעדר הצדדים.

...

הנה כי כן, ועל אף שהצדדים העמידו את כובד התיק על הלכת פיקאלי אליה התייחסו עוד בטרם נשמעו העדים,מצאתי כי דין התביעה להידחות מאחר שהתובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה בשאלת הנזק שנגרם.

משהגעתי למסקנה זו כמובן שמתייתר הדיון בשאלת הכיסוי הביטוחי של נתבע 1.

סוף דבר – התביעה נדחית.

דוחו"ת הנוכחות שצורפו מעלים שהתובע לא עבד בחודש ספטמבר 2017, ועל כן אין מקום לפסוק לו שכר עבודה מעבר לדמי המחלה ששולמו לו. לפיכך נדחית תביעת התובע לדמי מחלה בגין חודש ספטמבר 2017.

בהתאם לכך, בית הדין סבור שיש מקום לקבל את תביעת התובע לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות על בסיס שכר ברוטו בסך 10,992, בגין התקופה החל מ-7/17 (לגביה עדותה של גב' אנטוניץ מבססת את קביעת שכר ברוטו בסך 10,992, בהעדר סימולציות של תלושים לפני מועד זה).

מאחר שאין המדובר במעידה חד פעמית, וותקו של התובע בעבודה אינו מהוה שיקול לקולא.

בהיתחשב בקבלת התביעה באופן חלקי ובדחיית התביעה שכנגד שלא בוססה כלל בראיות משכנעות, ובשים לב לנסיבות פיטורי התובע, בית הדין מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: שכר חודש יוני 2019 בסך 10,959 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.19 עד לתשלום בפועל.

התביעה שכנגד נדחית.