דחיית תביעה בגין נזקי גוף בתאונת דרכים עקב חוסר אחריות

לפני שתי תובענות להכרעה, האחת תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו בעקבות תאונת דרכים (ת.א 37540-01-14) והשנייה תביעת שבוב שהגישה מדינת ישראל- משרד הבטחון (ת.א 11722-04-17).

עוד טענה קרנית, כי הנהיגה והשמוש ברכב נעשה תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), התשכ"ד- 1964 וכי המנוחים ידעו ו/או שהיה עליהם לדעת שהרכב ניטל ונעשה בו "שימוש" ללא רשות בעליו, ועל כן לא קמה לנפגעים ו/או ליורשי עזבונותיהם וממילא למדינה (הנכנסת בנעליהם) כל עילת תביעה ו/או זכאות כלפי הקרן, ועל כן דין התביעה להדחות.

דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית חוק הפיצויים סעיף 2(א) לחוק הפיצויים קובע כי: "המשתמש ברכב מנועי (להלן- הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שניגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב". סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים מוסיף וקובע כך: "היה השמוש ברכב על פי התר מאת בעל הרכב או המחזיק בו, תחול האחריות גם על מי שהתיר את השמוש." סעיף 7 לחוק הפיצויים מגביל את זכאותם של הנפגעים לקבל פיצוי לפי חוק הפיצויים וקובע כהאי לישנא: "7.נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה:

הוא הוסיף כי הוא חושב שזה על רקע החוסר של הצורך שלו בגלל הנזק שיש לתובע אז לא איכפת לו, הרכב שלו מגיע בזמן, יש לו איפה לישון, לא קר לו, הוא אפאתי וזה כתוצאה מהתאונה (עמ' 226, שו' 2-1).

...

נוכח האמור לעיל, גם בהתעלם מנטלי ההוכחה, ניתן להגיע למסקנה כי ודיע, הבעלים של הרכב התיר את השימוש בו לאחיו מבלי לדאוג לכיסוי ביטוחי ולפיכך קמה לו חובה כלפי קרנית מכוח סעיף 9(א), 9(א)(2) וסעיף 7(6) לחוק הפיצויים.

לסיכום צד ג' 1, סאפי, נהג ברכב במועד התאונה ללא כיסוי ביטוחי.

צד ג' 2 (אחיו של צד ג'1), ודיע, הוא הבעלים של הרכב והמחזיק בו כאשר שוכנעתי כי הוא התיר לסאפי לנהוג ברכבו ככלל לרבות במועד התאונה, גם כאשר לרכב לא היה ביטוח.

בגין הארוע נגרמו לתובע ניזקי גוף ומכאן תביעתו לפיצויים כנגד הנתבעים.

אומר כבר עתה כי לאחר שמיעת העדויות החלטתי לדחות את התביעה מהטעם שהתובע לא הצליח להוכיח את נסיבות הארוע הנטענות ולא הצליח כי האחריות לארוע מוטלת על הנתבע 1.

האם התובע טוען שמדובר בפגיעה במכוון, שאז יש לבחון את סעיף 23 לפקודה הכולל בתוכו יסוד נפשי של כוונה והנטל מוגבר; או האם מדובר בתאונת דרכים בעקבות רשלנות או חוסר זהירות מצד הנתבע? בכתב התביעה נטען: "הנתבע 1 נהג בזדון ו\או ברשלנות ו\או בחוסר זהירות ". אמירה זו כוללת בתוכה גם יסוד נפשי של כוונה או זדון, וגם רשלנות.

אך למעלה מהצורך, בין אם מדובר בעוולת תקיפה לפי סעיף 23 ובין אם מדובר בעוולת הרשלנות , התובע לא הצליח להוכיח את אחריות הנהג הפוגע לקרות התאונה ועל כן דין התביעה להדחות.

...

ההתכתבות חודשים לאחר האירוע, אינה חד משמעית ולא ניתן לפרשה באופן שיוביל למסקנה כי היה מרדף כנטען שגרם לתאונה.

בקשה זו נדחית.

לסיכום: התביעה נדחית.

הנתבעות מכחישות את חבותן וטוענות כי לא מוטלת עליהן אחריות נזיקית, אין לתובע כל עילת תביעה כנגדן ו/או יריבות כנגדן, התובע לא נפגע בנסיבות התאונה שפורטה .

ברם, במקרה הנידון איני סבור שיש לשימוש במונח זה צורך במקרה הנידון וזאת לאור הילכת גירוגיסיאן המורה לנו שלעיתים אין צורך בקביעה פוזיטיבית של הנכות התפקודית וניתן לקבוע את כושר ההישתכרות על סמך ראיות ונתונים שיבואו בפני בית המשפט: "להבדיל איפוא מ"נכות רפואית" ומ"הפסד כושר הישתכרות", אשר קביעתם נידרשת לצורך קביעת הפיצויים בתביעה כמו זו שבעניינינו – תביעה בגין ניזקי גוף בתאונת דרכים – אין הכרח לקבוע את שיעורה של "הנכות התפקודית". בית-המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההישתכרות בלי שיידרש לקבוע את שיעור הנכות התפקודית.

בע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ נקבע לעניין משמעות הוכחת הנזק או אי הוכחתו לרבות בהליכים לפי דיני הנזיקין: "15. החזרת המצב לקדמותו הנו עיקרון על החל לא רק בדיני החוזים אלא גם בדיני הנזיקין. הכלל היסודי של שומת הנזק אשר הותוה בפסיקה הוא להשיב לקדמותו את מצבו של הצד שזכותו הופרה, קרי, לפצותו בכסף באופן בו יהא מצבו על אף ההפרה כאילו לא הופר החוזה (ראו ע"א 1/62 כרמי, עו"ד נ' שעשוע, פ"ד טז(2) 1190 (1962)). על הנפגע להוכיח את הנתונים העובדתיים ששמשו בסיס לחישוב גובה הפיצויים. לא די לו לנפגע, כי יוכיח, שבשל הפרת החוזה נגרם לו נזק אלא עליו גם להוכיח מהו הסכום שהוציא כדי להסיר את הנזק. בהקשר הנידון, אין נפקא מינה אם מדובר בפצוי על בסיס חוזי או פיצוי על בסיס נזיקי. לשון אחר; הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפצוי:....." ובהמשך: "16. הגישה הרווחת היא, כי על הנפגע להוכיח לא רק את עובדת הנזק אלא גם את שיעורו, כך שאפילו אם הוכיח הנפגע נזק, תדחה תביעתו אם לא הוכיח שיעור הנזק. במה דברים אמורים? במקרים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדויקים, שומה על הנפגע התובע לעשות כן ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. אכן, מקום שהוכח קיומו של נזק, העובדה שאין אפשרות לחשב שיעור הנזק במדוייק, אין בה כשלעצמה כדי לשחרר את המעוול מתשלום פיצויים לניזוק. אין אנו נדרשים בהכרח לדיוק מתמטי ולוודאות מוחלטת. די כי הנפגע יוכיח את ניזקו ואת הפצוי המגיע לו בודאות סבירה, המתבקשת מנסיבות העניין (ראו ע"א 294/92 דרוק נ' אהרון, פ"ד מז (2) 23 (1993). להלן: ע"א 294/92). הווה אומר, כי במקרים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק קשה להוכיח בדייקנות ובודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, די לו לנפגע שיביא אותם נתונים, שניתן להביאם באופן סביר, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר (ראו ע"א 355/80 דלעיל)". ומן הכלל אל הפרט: התובע לא הביא ראיות להפסדי הישתכרות לעבר שכן מאז 2010 ו/או בסמוך לכך אינו עובד ומשתכר במסגרת הבטחת הכנסה.

...

ביום 8.3.20 הגישו הנתבעות בקשה לביטול ההחלטה מיום 6.2.20 ומנימוקי הבקשה נעתר בית המשפט ואפשר לנתבעות להגיש חוות דעת רפואית מטעמן.

נוכח האמור בתיעוד הרפואי ממועד התאונה ואילך אני סבור שהנכות התפקודית נמוכה משיעור הנכות הרפואית או לפחות מזו הנטענת על ידי התובע.

גם בטיעון זה יש לחזק את המסקנה שמעבר ל-3 חודשים לא נזקק לעזרה ולא יזדקק לה בעתיד.

בנסיבות תיק זה ולאחר ששקלתי את שאלת האחריות המוטלת על מי מהצדדים, את העדר הראיות בנוגע לשיעור הנזק, את התהיות והספיקות העולות ממכלול העדויות והתיעוד הרפואי אני סבור כי בשקלול כל האמור לעיל על הנתבעות ביחד ולחוד לפצות את התובע בסך של 25,000 ₪ .

(חלקי בשאלת החבות בלבד) לפני תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף עקב תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד. פסק דין זה עוסק בהכרעה בשאלת החבות.

לצד האמור לעיל, התובע העיד כי אף אחד לא ראה את התאונה (פ' עמ' 6 ש' 5), מדובר איפוא בעדות יחידה של בעל דין, אשר ללא סיוע ו/או חזוק בהתאם לס' 54 לפק' הראיות ולנוכח חוסר האמון שנתתי בגירסת התובע לא ניתן לקבלה.

אולם בנגוד לעדות התובע לא נרשם שמדובר בדלת של רכב , ההקשר הראשון לדלת של רכב נעשה בתעוד הרפואי המאוחר יותר מקופת חולים שם לרוב נרשם , למשל ביום 1.4.20 : " לדבריו ניחבל מהדלת של הרכב בשורש יד ימין", משלא שוכנעתי שיש בגירסה הראשונית שנמסרה בבית החולים לסייע בידי התובע, אני סבור שדי באמור לעיל כדי לדחות את התביעה שכן התובע לא הוכיח את נסיבות התאונה וגירסתו לאופן קרות התאונה אינה אמינה בעיני.

שהרי, פעולה זו אינה למטרות תחבורה וממילא אינה חיונית להשלמת פעולת הירידה ואבהיר כי במקרה הנידון ולאור הגרסה המאוחרת של התובע הוא עמד לערוך קניות במכולת אך בחר להותיר את רכבו מונע בלי שום סיבה והיגיון והסביר זאת כי אם הרכב ייגנב זו אחריותו, טענה זו שהרכב היה מונע עלתה לראשונה בעדותו של התובע ולא בכתב התביעה , ראה דיון לעעיל בגירסאות התובע לתאונה ולכן, התובע לא הוכיח שהרכב היה מונע.

...

סיכום: כפי שציינתי לעיל, לא נתתי אמון בגרסת התובע באשר לאופן נסיבות התאונה, ונוסף על כך, התובע לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש ממנו להוכיח מה היו נסיבות התאונה בשל כל הטעמים שפורטו לעיל, נוסף על כך, גם לנוכח הגרסה המחודשת, לא שוכנעתי שמדובר באירוע העולה כדי תאונת דרכים.

לאור האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

תביעה בגין ניזקי גוף כתוצאה מתאונת דרכים מיום 15.05.18.

בעקבות אותה תאונה הוגש נגד הנתבע 1 כתב אישום בבית משפט לתעבורה בנצרת, המייחס לו עבירות של סטייה מנתיב נסיעה בנסיבות מחמירות, אי מתן זכות קדימה בפנייה שמאלה, נהיגה בחוסר זהירות , היתנהגות הגורמת לנזק ולחבלה של ממש לפי סעיף 38 לפקודת התעבורה (ת"ע 10280-12-18 מדינת ישראל נ' ראובן יוסף גול).

בית המשפט לתעבורה גם דחה את טענת הנתבע, כי התובע נסע במהירות מופרזת ובשל כך אחראי לתאונה: "הנאשם טען באופן חוזר ונשנה כי הנפגע נסע במהירות מופרזת. גם אם אניח כי הנפגע נהג מעל למהירות המותרת לנוכח עוצמת הפגיעות הגופניות, הרי שלא ניתן לומר כי מדובר במהירות "טיסה" המגיעה לכדי גורם זר מיתערב ומנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשיו של הנאשם לתוצאות התאונה.

...

לסיכום, מצאתי לפסוק לטובת התובע הפסד שכר לעבר בסכום של 85,000 ₪.

לאור כל האמור התובע לא הוכיח כי הוא נדרש לבצע התאמות דיור או להחליף את דירתו בשל הנכות שנגרמה לו בעקבות התאונה – כאשר גם שיעור הנכות האורתופדית 24%, וטיב הפגימה אין בהם די כדי לבסס הטענה.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 80,000 ₪ הוצאות רפואיות לעבר לעתיד 20,000 ₪ סה"כ נזק 620,625 ₪ ניכוי אשם תורם בשיעור 30% 186,187 - ניכוי תשלומים תכופים 25,000 ₪ - סה"כ 409,438 ₪ (במעוגל) התוצאה: אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 409,438 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסכום של 95,808 ₪, והחזר אגרת תביעה.