דחיית תביעה בגין נזקי בטון על רכב עקב אי-הוכחת התרשלות

במסגרת כתב התביעה בהליך העקרי טוען התובע כי על הנתבע לשלם לו את הסכומים הבאים: אובדן הכנסות בסך של 27,000 ₪; עוגמת נפש בסך של 100,000 ₪; ביטוח רכב בסך של 38,988 ₪; יתרת הלוואה בסך של 2,500 ₪; החזר דמי הישתתפות בביטוח בסך של 5,000 ₪; פיצוי בגין מכירת טיח ובטון בסך של 405,600 ₪; מנגד, הנתבע הכחיש את זכאותו של התובע לסכומים שנתבעים על ידו.

אולם, גם מסמכים אלה לא הובאו, ואי-הבאתם של מסמכים כלשהם ביחס לאותן תאונות נטענות, כמו גם ביחס לסכומים ששולמו על ידי התובע, פוגע מהותית בטענותיו ביחס לעילה זו. לבסוף, נציין שכדי לחייב עובד בנזקי מעסיק, היה על התובע להוכיח התרשלות משמעותית מצד הנתבע – דבר שלא הוכח.

] "במקרה דנן, התובע לא טרח להתייחס באופן ממשי לתנאי הזכאות שנקבעו בצו ההרחבה. אלא, הסתפק בטענה לפיה במהלך עבודתו קיבל המלצות רבות מבעלי המפעלים בהם עבד. על רקע זה, התובע לא שיכנע בדבר זכאותו, ואין בית דין זה עושה מלאכתם של צדדים. אשר על כן, דין התביעה לתוספת מקצועית להדחות." מעבר לכך, וקל וחומר, הנתבע ממילא לא הוכיח שהוא עמד בכל הקריטריונים שפורטו בצו ההרחבה.

בכלל זה, הנתבע לא הוכיח שיש לו "רישיון נהיגה לרכב מורכב (סמיטריילר)", והנתבע לא הוכיח שיש לו "ותק של עבודה בפועל במפעל במשך 4 שנים לפחות על רכב מורכב או 7 שנים על רכב כבד מ-15 טון ומעלה (כולל)". זאת ועוד, הנתבע אף לא הוכיח ש"בשלוש השנים האחרונות לא נמצא הנהג אשם או חייב בפני בית משפט או ועדה פריטטית, או בוררות, בעבירה הקשורה לעבודתו".

] "מעבר לנימוקיו של בית הדין קמא, אשר דחה את תביעת העובד לפצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד, נציין כאן כי בתצהיר העובד לא הצביע האחרון על כל נזק, בין אם ממוני ובין אם לא ממוני, שניגרם לו, ובגינו נתבע פיצוי. לפיכך, אין מקום בנסיבות העניין להתערב בפסק דינו של בית הדין קמא אשר דחה את תביעת העובד לפצוי על נזק בגין אי מסירת הודעה לעובד כדין". עוד נקבע, כדלקמן: "פסיקת הפצוי במסגרת סעיף 26א(ב)(3) לחוק הגנת השכר, נתונה, ככלל, לשיקול הדעת של הערכאה הדיונית, וכאמור בסעיף זה, עצם פסיקת הפצוי, דהיינו ההחלטה אם בכלל לפסוק פיצויים אם לאו, היא בסמכותו. לפיכך, בנסיבות שבהן סבר בית הדין קמא כי הרישום השגוי בתלוש השכר של רכיב הפרמיה נבע מחילוקי דיעות שיש בהן ממש, הרי שלא מיתקיים בעניינינו יסוד הרישום המוטעה "ביודעין" בתלוש השכר, שקיומו הוא תנאי לפסיקת הוצאות לדוגמה, כאמור בסעיף הנ"ל. בהיתחשב בעדותו של מנהל החברה אשר מסביר את אי ההתאמות בתלושי השכר בחילופי רואי חשבון, ולאור מהות ההפרה המתבטאת ברשום שגוי של הזכות לחופשה – אין זה המקרה שבו ערכאת העירעור צריכה להתערב בקביעתו של בית הדין קמא בסוגיה זו."

...

לסיכום לסיכום כלל האמור לעיל, אנו קובעים בזאת כדלקמן – אשר לתביעה העיקרית – על הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים, כדלקמן: פיצוי בגין נזק ממוני בסך של 194,586 ₪; פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 50,000 ₪; פיצוי בגין הנזק שנגרם כתוצאה מעזיבתו הפתאומית של הנתבע את מקום העבודה בסך של 27,000 ₪; סך של 2,230 ₪ בגין החזר הלוואה.

אשר ליתר רכיבי התביעה העיקרית – החזר בגין השתתפות עצמית ששילם התובע בשל תאונה שביצע הנתבע; החזר כספים ששולמו על ידי התובע בגין ביטוח הרכב של הנתבע, הרי שדינם להידחות.

אשר ליתר רכיבי התביעה שכנגד – פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובגין פיטורים ללא קיום שימוע, פיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, דמי נסיעה, תוספת מקצועית, דמי אש"ל ופיצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד, הרי שדינם להידחות.

התובעות ביקשו להסתמך על פתק שנכתב ע"י אלמוני, שהושאר על רכב התובעות בגדריו נרשם כי רכב הנתבעות פגע ברכב התובעות, ובמוקד הדיון בפסה"ד עמדה שאלת קבילותו של הפתק כראיה, בנסיבות המיוחדות הנ"ל. נפסק כי הפתק הוא אכן ראיה קבילה בנסיבות, הן בשל אי היתנגדות הנתבעות (במועד הרלוואנטי) להגשת הפתק כראיה, הן לאור "חריג הרס גסטה" (אמרה ספונטאנית שנאמרה סמוך לבצוע עברה – אמרתו של כותב הפתק במקרה הנידון - שמתקבלת כראיה על אף שהיא מהוה עדות מפי השמועה) והן לאור "דוקטרינת המידתיות במשפט הדיוני", לפיה "הקף המשאבים שיעיל להשקיע בבירור תביעה כזו צריך להיות מידתי ביחס למאפייניה ובעיקר לשוויה...אין דין פרוטה כדין מאה, ושאלת קבילותה של ראיה עשויה להשתנות בהתאם להקף המשאבים שיעיל להשקיע בבירור", כאשר "דוקטרינת המידתיות בסדרי הדין משמיעה שיעיל להחיל את דיני הראיות באופן שונה בתיקים שונים, כנגזר ממאפייני המחלוקת: שוויה, חשיבותה, מורכבות הבירור, פערי הכוחות בין בעלי הדין ופערים בנגישות למידע חיוני". בהקשר לתיקי ניזקי רכב נקבע כי דוקטרינה חדשנית זו מתאימה להם, מאחר שהמציאות מלמדת שהם "מתאפיינים בנכונות מוגברת של הצדדים עצמם להגמיש את דיני הראיות והפרוצדורה כדי לאפשר בירור מהיר, פשוט וזול" וכי "הקף המשאבים המושקע בבירור תיקי הרכב מצד הצדדים עצמם בדרך כלל קטן בהשוואה לתיקים אחרים, והתשתית הראייתית המשמשת להכרעה היא דלה כעניין שבשיגרה". זאת ועוד, בתא''מ (שלום ת"א) 26694-08-17 אלדן נ' הראל (פורסם במאגרים משפטיים, 18/5/18) התקבלה תביעה בגין ניזקי רכוש שנגרמו לרכב חונה נגד בעלי רכב ומבטחתו שהכחישו מעורבות.

עוד אפנה לתא"מ (שלום תל אביב) 31640-09-17 איילון חברה לביטוח נ' משאבות בטון אלמאסרי (פורסם במאגרים משפטיים, 4/9/18) התקבלה תביעה לפצוי בגין ניזקי רכוש שנגרמו לרכב התובעות בתאונת דרכים, עת חנה הרכב ברחוב בסמוך לבית התובעת 2 ובסמוך לאתר בנייה.

נקבע, כי לנוכח המסמכים שצורפו לכתב התביעה, יכולות היו הנתבעות לפעול בניסיון להפריך את גרסת התובעות, לרבות – באמצעות הצגת מלוא תיק המישטרה, וזימון כל מי שמעורב בו לעדות, אך הן בחרו שלא לעשות כן. לאחר שנקבע כי הנתבעות לא הוכיחו את אי מעורבות המשאית בתאונה נפסק כי התובעות הוכיחו גם את היסוד השלישי של החזקה בדבר "הדבר מדבר בעדו" (ארוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות או מי מטעמן לא נקטו זהירות סבירה, מאשר המסקנה שהן נקטו זהירות סבירה) וכי הנתבעות לא הרימו את הנטל להוכיח את העדר התרשלות הנתבעת 1 או מי מטעמה בתאונה שגרמה לנזק לרכב התובעות.

נפסק כי בנסיבות המקרה, שלפיהן הנהגים המעורבים האחרים הבחינו בזירת התאונה באוטובוס ירוק מהסוג הטיפוסי לאוטובוסים של אגד (הגם שלא יכלו/הספיקו לרשום את מספרו) ושלפיהן נעשתה פניה מידית ומפורטת לאגד בדבר התאונה (מיקומה ומועדה), מחובתה של אגד היה לעשות לבירור בדבר זהות האוטובוס והנהג הרלוואנטיים, ואין לקבל את טענתה הלאקונית והלא מוסברת והלא מוכחת של אגד (במכתב דחיה שהוציאה בתגובה לאותה פניה מידית) לפיה "לא ניתן לבצע איתור אודות האוטובוס הפוגע ללא מספר רשוי". ראו גם האמור בתא"מ (שלום תל-אביב) 47906-07-16 שומרה חברה לביטוח בע''מ נ' שפירא ואח' (פורסם במאגרים משפטיים, 21.3.17) בגדריו נקבע כי "על אף היתנהגותו הבוטה של העד מטעם התובעת במעמד חקירתו הנגדית, אני מקבל את גירסתו בדבר פתק שהושאר על רכבו, המכיל את פרטי המשאית שפגעה ברכבו. אני מוצא את גירסתו של העד מטעם התובעת כגירסה אותנטית, ואני מאמין כי הוא אכן מצא את הפתק שהושאר בידי אלמוני. איני סבור כי מדובר בניסיונו של בעל רכב התובעת להטיל האחריות על משאית שאינה קשורה לתאונה. די בכך כדי לקבוע כי עלה בידי התובעת להרים את נטל הבאת הראיות הראשוני המוטל על שכמה כדי להראות מעורבותה המשאית בתאונה. כמו כן, הנתבעים לא הביאו כל מיסמך השולל נוכחותה של המשאית בזירת התאונה, כדוגמת יומן עבודה, תעודת משלוח, וכד'. לפיכך, התביעה מתקבלת במלואה". שאלת הנזק ככל שהדברים אמורים בשאלת הנזק, אין בידי לקבל את טענות הנתבעת ביחס לאי הוכחת הנזק.

...

אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי היה על התובעת לתור אחר מצלמות האבטחה במקום, שכן לטעמי התובעת הסתפקה, בצדק, בעדת הראייה הניטראלית שאף תיעדה את רכב ההגנה.

נקבע, כי לנוכח המסמכים שצורפו לכתב התביעה, יכולות היו הנתבעות לפעול בניסיון להפריך את גרסת התובעות, לרבות – באמצעות הצגת מלוא תיק המשטרה, וזימון כל מי שמעורב בו לעדות, אך הן בחרו שלא לעשות כן. לאחר שנקבע כי הנתבעות לא הוכיחו את אי מעורבות המשאית בתאונה נפסק כי התובעות הוכיחו גם את היסוד השלישי של החזקה בדבר "הדבר מדבר בעדו" (אירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות או מי מטעמן לא נקטו זהירות סבירה, מאשר המסקנה שהן נקטו זהירות סבירה) וכי הנתבעות לא הרימו את הנטל להוכיח את היעדר התרשלות הנתבעת 1 או מי מטעמה בתאונה שגרמה לנזק לרכב התובעות.

נפסק כי בנסיבות המקרה, שלפיהן הנהגים המעורבים האחרים הבחינו בזירת התאונה באוטובוס ירוק מהסוג הטיפוסי לאוטובוסים של אגד (הגם שלא יכלו/הספיקו לרשום את מספרו) ושלפיהן נעשתה פניה מידית ומפורטת לאגד בדבר התאונה (מיקומה ומועדה), מחובתה של אגד היה לעשות לבירור בדבר זהות האוטובוס והנהג הרלוונטיים, ואין לקבל את טענתה הלקונית והלא מוסברת והלא מוכחת של אגד (במכתב דחיה שהוציאה בתגובה לאותה פניה מידית) לפיה "לא ניתן לבצע איתור אודות האוטובוס הפוגע ללא מספר רישוי". ראו גם האמור בתא"מ (שלום תל-אביב) 47906-07-16 שומרה חברה לביטוח בע''מ נ' שפירא ואח' (פורסם במאגרים משפטיים, 21.3.17) בגדרו נקבע כי "על אף התנהגותו הבוטה של העד מטעם התובעת במעמד חקירתו הנגדית, אני מקבל את גרסתו בדבר פתק שהושאר על רכבו, המכיל את פרטי המשאית שפגעה ברכבו. אני מוצא את גרסתו של העד מטעם התובעת כגרסה אותנטית, ואני מאמין כי הוא אכן מצא את הפתק שהושאר בידי אלמוני. איני סבור כי מדובר בניסיונו של בעל רכב התובעת להטיל האחריות על משאית שאינה קשורה לתאונה. די בכך כדי לקבוע כי עלה בידי התובעת להרים את נטל הבאת הראיות הראשוני המוטל על שכמה כדי להראות מעורבותה המשאית בתאונה. כמו כן, הנתבעים לא הביאו כל מסמך השולל נוכחותה של המשאית בזירת התאונה, כדוגמת יומן עבודה, תעודת משלוח, וכד'. לפיכך, התביעה מתקבלת במלואה". שאלת הנזק ככל שהדברים אמורים בשאלת הנזק, אין בידי לקבל את טענות הנתבעת ביחס לאי הוכחת הנזק.

אשר לטענת הנתבעת כאילו מר דוידי הודה לכאורה בקיומם של נזקים קודמים ברכב, אין בידי לקבל טענה זו. מר דוידי העיד בצורה מהימנה ומשכנעת כי לא ידוע לו על נזקים קודמים ברכב התביעה (עמ' 2 שורה 15).

התובעות ביקשו להסתמך על פתק שנכתב ע"י אלמוני, שהושאר על רכב התובעות בגדריו נרשם כי רכב הנתבעות פגע ברכב התובעות, ובמוקד הדיון בפסה"ד עמדה שאלת קבילותו של הפתק כראיה, בנסיבות המיוחדות הנ"ל. נפסק כי הפתק הוא אכן ראיה קבילה בנסיבות, הן בשל אי היתנגדות הנתבעות (במועד הרלוואנטי) להגשת הפתק כראיה, הן לאור "חריג הרס גסטה" (אמרה ספונטאנית שנאמרה סמוך לבצוע עברה – אמרתו של כותב הפתק במקרה הנידון - שמתקבלת כראיה על אף שהיא מהוה עדות מפי השמועה) והן לאור "דוקטרינת המידתיות במשפט הדיוני", לפיה : "הקף המשאבים שיעיל להשקיע בבירור תביעה כזו צריך להיות מידתי ביחס למאפייניה ובעיקר לשוויה...אין דין פרוטה כדין מאה, ושאלת קבילותה של ראיה עשויה להשתנות בהתאם להקף המשאבים שיעיל להשקיע בבירור", כאשר "דוקטרינת המידתיות בסדרי הדין משמיעה שיעיל להחיל את דיני הראיות באופן שונה בתיקים שונים, כנגזר ממאפייני המחלוקת: שוויה, חשיבותה, מורכבות הבירור, פערי הכוחות בין בעלי הדין ופערים בנגישות למידע חיוני". בהקשר לתיקי ניזקי רכב נקבע כי דוקטרינה חדשנית זו מתאימה להם, מאחר שהמציאות מלמדת שהם : "מתאפיינים בנכונות מוגברת של הצדדים עצמם להגמיש את דיני הראיות והפרוצדורה כדי לאפשר בירור מהיר, פשוט וזול" וכי "הקף המשאבים המושקע בבירור תיקי הרכב מצד הצדדים עצמם בדרך כלל קטן בהשוואה לתיקים אחרים, והתשתית הראייתית המשמשת להכרעה היא דלה כעניין שבשיגרה". זאת ועוד, בתא''מ (שלום ת"א) 26694-08-17 אלדן נ' הראל (פורסם במאגרים משפטיים, 18/5/18) התקבלה תביעה בגין ניזקי רכוש שנגרמו לרכב חונה נגד בעלי רכב ומבטחתו שהכחישו מעורבות.

עוד אפנה לתא"מ (שלום תל אביב) 31640-09-17 איילון חברה לביטוח נ' משאבות בטון אלמאסרי (פורסם במאגרים משפטיים, 4/9/18) התקבלה תביעה לפצוי בגין ניזקי רכוש שנגרמו לרכב התובעות בתאונת דרכים, עת חנה הרכב ברחוב בסמוך לבית התובעת 2 ובסמוך לאתר בנייה.

נקבע, כי לנוכח המסמכים שצורפו לכתב התביעה, יכולות היו הנתבעות לפעול בניסיון להפריך את גרסת התובעות, לרבות – באמצעות הצגת מלוא תיק המישטרה, וזימון כל מי שמעורב בו לעדות, אך הן בחרו שלא לעשות כן. לאחר שנקבע כי הנתבעות לא הוכיחו את אי מעורבות המשאית בתאונה נפסק כי התובעות הוכיחו גם את היסוד השלישי של החזקה בדבר "הדבר מדבר בעדו" (ארוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות או מי מטעמן לא נקטו זהירות סבירה, מאשר המסקנה שהן נקטו זהירות סבירה) וכי הנתבעות לא הרימו את הנטל להוכיח את העדר התרשלות הנתבעת 1 או מי מטעמה בתאונה שגרמה לנזק לרכב התובעות.

נפסק כי בנסיבות המקרה, שלפיהן הנהגים המעורבים האחרים הבחינו בזירת התאונה באוטובוס ירוק מהסוג הטיפוסי לאוטובוסים של אגד (הגם שלא יכלו/הספיקו לרשום את מספרו) ושלפיהן נעשתה פניה מידית ומפורטת לאגד בדבר התאונה (מיקומה ומועדה), מחובתה של אגד היה לעשות לבירור בדבר זהות האוטובוס והנהג הרלוואנטיים, ואין לקבל את טענתה הלאקונית והלא מוסברת והלא מוכחת של אגד (במכתב דחיה שהוציאה בתגובה לאותה פניה מידית) לפיה "לא ניתן לבצע איתור אודות האוטובוס הפוגע ללא מספר רשוי". ראו גם האמור בתא"מ (שלום תל-אביב) 47906-07-16 שומרה חברה לביטוח בע''מ נ' שפירא ואח' (פורסם במאגרים משפטיים, 21.3.17) בגדריו נקבע כי : "על אף היתנהגותו הבוטה של העד מטעם התובעת במעמד חקירתו הנגדית, אני מקבל את גירסתו בדבר פתק שהושאר על רכבו, המכיל את פרטי המשאית שפגעה ברכבו. אני מוצא את גירסתו של העד מטעם התובעת כגירסה אותנטית, ואני מאמין כי הוא אכן מצא את הפתק שהושאר בידי אלמוני. איני סבור כי מדובר בניסיונו של בעל רכב התובעת להטיל האחריות על משאית שאינה קשורה לתאונה. די בכך כדי לקבוע כי עלה בידי התובעת להרים את נטל הבאת הראיות הראשוני המוטל על שכמה כדי להראות מעורבותה המשאית בתאונה. כמו כן, הנתבעים לא הביאו כל מיסמך השולל נוכחותה של המשאית בזירת התאונה, כדוגמת יומן עבודה, תעודת משלוח, וכד'. לפיכך, התביעה מתקבלת במלואה". סיכומם של דברים ככל שהדברים אמורים בשאלת הנזק, הרי בסיכומיה הנתבעת לא חלקה על הנזק או הקפו, ולא העלתה כל טענה בהקשר זה. ודוק, הנתבעת לא ביקשה לחקור את שמאי התביעה ואף לא הגישה חוות דעת שמאי נגדית, ומכאן, סכום התביעה הוכח במלואו.

...

נקבע, כי לנוכח המסמכים שצורפו לכתב התביעה, יכולות היו הנתבעות לפעול בניסיון להפריך את גרסת התובעות, לרבות – באמצעות הצגת מלוא תיק המשטרה, וזימון כל מי שמעורב בו לעדות, אך הן בחרו שלא לעשות כן. לאחר שנקבע כי הנתבעות לא הוכיחו את אי מעורבות המשאית בתאונה נפסק כי התובעות הוכיחו גם את היסוד השלישי של החזקה בדבר "הדבר מדבר בעדו" (אירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות או מי מטעמן לא נקטו זהירות סבירה, מאשר המסקנה שהן נקטו זהירות סבירה) וכי הנתבעות לא הרימו את הנטל להוכיח את היעדר התרשלות הנתבעת 1 או מי מטעמה בתאונה שגרמה לנזק לרכב התובעות.

נפסק כי בנסיבות המקרה, שלפיהן הנהגים המעורבים האחרים הבחינו בזירת התאונה באוטובוס ירוק מהסוג הטיפוסי לאוטובוסים של אגד (הגם שלא יכלו/הספיקו לרשום את מספרו) ושלפיהן נעשתה פניה מידית ומפורטת לאגד בדבר התאונה (מיקומה ומועדה), מחובתה של אגד היה לעשות לבירור בדבר זהות האוטובוס והנהג הרלוונטיים, ואין לקבל את טענתה הלקונית והלא מוסברת והלא מוכחת של אגד (במכתב דחיה שהוציאה בתגובה לאותה פניה מידית) לפיה "לא ניתן לבצע איתור אודות האוטובוס הפוגע ללא מספר רישוי". ראו גם האמור בתא"מ (שלום תל-אביב) 47906-07-16 שומרה חברה לביטוח בע''מ נ' שפירא ואח' (פורסם במאגרים משפטיים, 21.3.17) בגדרו נקבע כי : "על אף התנהגותו הבוטה של העד מטעם התובעת במעמד חקירתו הנגדית, אני מקבל את גרסתו בדבר פתק שהושאר על רכבו, המכיל את פרטי המשאית שפגעה ברכבו. אני מוצא את גרסתו של העד מטעם התובעת כגרסה אותנטית, ואני מאמין כי הוא אכן מצא את הפתק שהושאר בידי אלמוני. איני סבור כי מדובר בניסיונו של בעל רכב התובעת להטיל האחריות על משאית שאינה קשורה לתאונה. די בכך כדי לקבוע כי עלה בידי התובעת להרים את נטל הבאת הראיות הראשוני המוטל על שכמה כדי להראות מעורבותה המשאית בתאונה. כמו כן, הנתבעים לא הביאו כל מסמך השולל נוכחותה של המשאית בזירת התאונה, כדוגמת יומן עבודה, תעודת משלוח, וכד'. לפיכך, התביעה מתקבלת במלואה". סיכומם של דברים ככל שהדברים אמורים בשאלת הנזק, הרי בסיכומיה הנתבעת לא חלקה על הנזק או היקפו, ולא העלתה כל טענה בהקשר זה. ודוק, הנתבעת לא ביקשה לחקור את שמאי התביעה ואף לא הגישה חוות דעת שמאי נגדית, ומכאן, סכום התביעה הוכח במלואו.

ער אני לטענת הנתבעת בסיכומיה כי היה על התובעת לנקוט באופן מיידי בפעולות דוגמת פנייה לנתבעת או פנייה לבית המלון על מנת לקבל נתונים ופרטים על אודות אשר אירע, אולם, מכלול הראיות כפי שהדברים פורטו בהרחבה לעיל מוליך למסקנה כי הוכחה מעורבותו של אוטובוס הנתבעת בהתרחשות התאונה.

בכתב התביעה נטען כי עבודות של החלפת קו ביוב ותשתית בחצרים של התובע בבסמת טבעון בוצעו על-ידי התאגיד באופן רשלני, גרמו לפגיעה בחצר ובגדר תומכת ולהרס ריצפת אספלט והסבו נזק למקרקעין של התובע בסך 164,500 ₪ ונזק בגין השבתת פעילות של מוסך התובע בסך 40,000 ₪.

ברע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין (פורסם בנבו, 10.9.2017) הובהר כי נזק שתוקן הנו "נזק מיוחד" ששיעורו ניתן להוכחה באופן מדויק: " ... המשיב הגיש בתחילה תביעה למתן צו עשה אשר יחייב את המבקשת להרוס וליצוק את התיקרה מחדש, ואילו בהמשך טען שביצע את הפעולה האמורה בעצמו ועתר לפסיקת פיצוי בגין הוצאותיו. משכך, הנזק שניגרם למשיב עקב אספקת הבטון הלקוי הוא "נזק מיוחד" אשר לכאורה ניתן להוכחה בצורה מדויקת ומלאה באמצעות ראיות ונתונים המצויים באמתחתו של המשיב".

משלא הוכחו הנזקים שנתבעו, דין התביעה להדחות.

בתביעה הנוספת נטען כי במהלך נהיגת התובע ברכב השייך לתובעת, ביום 17.2.2015, בדרך המובילה לביתו בבסמת טבעון, עלה הרכב על שוחת ביוב שהותקנה באופן רשלני על-ידי התאגיד וניזוק.

אין די בדברי התובע בחקירתו הנגדית, שהנם בבחינת עדות יחידה, כדי לכסות על חסר ראייתי זה. אשר על כן, משלא הוכח יסוד הנזק, הנני קובע כי לא הוכחה עוולת ההתרשלות שיוחסה לתאגיד בתביעת התובעים.

...

כמו-כן הנני מחייב את התובעת בת"א 52772-07-15 לשלם לנתבעת את הסכומים הבאים: (1) אגרת הודעה לצד שלישי, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד תשלומה על-ידי הנתבעת; (2) שכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 14,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד כחוק החל מהיום.

בנוסף, הנני מחייב את התובעת בת"א 52772-07-15 לשלם לצד השלישי שכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 14,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד כחוק החל מהיום.

כמו-כן, הנני מחייב את התובעים בת"א 20804-08-15, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת שכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד כחוק החל מהיום.

עוד צורפה לחוות-הדעת, כאחד המסמכים עליו הסתמך השמאי, מכתב של מר יובל בקאל (להלן – "בקאל"), מנהל האחזקה מטעם הנתבעת 2, מיום 2.9.2016, המתאר את הארוע (ומייחסו ליום 7.7.2016), כארוע בו היתה סתימה בבריכת הנקוז המצויה במפלס 2-, שגרמה לעליית מים בצנור האמור לשמש לירידת מים אל הבריכה, ומים אלה יצאו מפתחי הנקוז שבחניון, במפלס 1-, וגרמו הצפה, שחלחלה חזרה דרך הבטון וחדרה לרכב.

אקדים אחרית לראשית ואציין כבר עתה, כי דין התביעה להדחות כלפי שתי הנתבעות שהתגוננו באופן פעיל, לכל הפחות מחמת אי-הוכחת הנזק והקשר הסיבתי בין האירוע לבין מימצאי השמאי; ובהתאם, זהו גם דין ההודעה לצד שלישי (אשר דינה היה להדחות אף בלאו הכי, כפי שיוסבר).

אולי הנזק למנגנון היה ישן יותר? אולי הותרת הרכב בלא בדיקה 5 שבועות גרמה להצטברות נזקים עקב אי נקוז מים שנכנסו לרכב ולמנגנונים שלו? מה בדיוק תוקן ובאיזו עלות? האמנם לא נעשה דבר עם גג הרכב במשך שנה עד למכירת הרכב? בכמה נמכר הרכב? בכמה הופחת מחירו עקב הנזקים שלא תוקנו? על כל השאלות האמורות (ויש עוד שלא נישאלו) אין תשובה ברורה, ואין הוכחות.

דין התביעה נגד הנתבעות 1 ו-2, איפוא, להדחות, שכן לא הוכחה רשלנות של איש, ולא הוכח הנזק שניגרם.

...

לפיכך, אפילו היתה התביעה מתקבלת נגד הנתבעת 2, דין ההודעה לצד שלישי היה להידחות.

אני מקבל, אפוא, את התביעה נגד הנתבעת 3, בשל זניחתה את הגנתה, אולם דוחה אותה נגד הנתבעות 1 ו-2.

ההודעה לצד שלישי נדחית, והנתבעת 2 תישא בשכ"ט ב"כ הצד השלישי בסך של 1,800 ₪.