דחיית תביעה בגין אובדן כושר עבודה נגד המעסיק עקב חוסר תום לב מצד העובד

לפנינו תביעת התובע לקבל פיצוי מהנתבעת בגין אי הפרשת כספים לרכיב אבדן כושר עבודה ("א.כ.ע") בפוליסת ביטוח המנהלים שלו, פצויי פיטורים/פרישה, עגמת נפש והפלייה.

כתוצאה מכך, הסכומים שהצטברו בגין רכיבי הפיצויים והתגמולים בפוליסה היו נמוכים יותר מהסכומים שהיו מצטברים אילו היו מתחלקים ל-3 רכיבים וכפי שהסביר התובע: "מגדל מקבלת עוגה ומחלקת אותה ומפרישה 2 וחצי אחוז מתוך העוגה לאובדן כושר עבודה. סוכן הביטוח הסביר שהסיבה לחוסר התאמה זה שלא כל הכסף הולך לתגמולים אלא חלק הולך לאובדן כושר עבודה"[footnoteRef:6].

אין תחולה לס' 14 לחוק פיצויים פיטורים שהרי מעסיק המפריש לביטוח מנהלים לפי השיעורים שמנויים באישור הכללי (5% גמל ו- 8.33% או 5% גמל ו- 6% פיצויים) ומעוניין שסעיף 14 ייחול על ההפרשות, חייב להפריש בנוסף לאובדן כושר עבודה מה שלא נעשה במקרה של התובע.

הסברי התובע לפיהם הוא אינו יודע איך לעבוד במקום עבודה ומקביל להגיש תביעה נגד המעסיק, לא יכולים להוות טעם להארכת מועד ההתיישנות.

בכל מקרה יצויין, כי בהסכם הקבוצי המיוחד החל על התובע משנת 1996 (או לכל המאוחר בשנת 2000 במועד בו לטענת התובע נודע לו לראשונה על כך), אין חובה להפריש עבור א. כ.ע כפי שאף אישר ב"כ התובע: "כשבית הדין מבקש שאני אפנה אותו לסעיף בהסכם הקבוצי עליו אני מסתמך בטענתי שהיה על הנתבעת להפריש לתובע בגין אובדן כושר עבודה, אני משיב: שאין את זה בהסכם הקבוצי"[footnoteRef:24].

לעניין זה העיד התובע: "ת. יש בידי מיסמך שיבגני ורניק רמד שכר במרכז תע"צ שבו הוא כותב לבני אקסלרוד ביום 5/4/2009 "במקרה של מר סון – לא מבוטח במבטחים הותיקה ולכן אין כל כסוי מצד מערכת הביטחון לנכות ושארים. למר סון עומדת כמובן האפשרות לבחור כל פוליסה של ביטוח מנהלים שיבחר" אני מבין מזה שכל היתר מבוטחים באובדן כושר עבודה.

] בעיניינו טענות התובע בעיניין זה נטענו בעלמא ובכל מקרה איננו סבורים כי הנתבעת פעלה באופן פסול או חסר תום לב. סוף דבר התביעה נדחית.

...

] על כן גם טענת התובע בעניין זה נדחית.

התובע גם לא הציג פסיקה שתתמוך בטענותיו בעניין זה ולכן דין הטענות להידחות.

] בעניינו טענות התובע בעניין זה נטענו בעלמא ובכל מקרה איננו סבורים כי הנתבעת פעלה באופן פסול או חסר תום לב. סוף דבר התביעה נדחית.

הסך האמור כולל בתוכו הגדלת רכיב הפצוי בגין אבדן כושר העבודה, כאשר במקור העמידה אותו התובעת, משקולי אגרה על 1,750,000 ₪, במקום 1,885,041 ₪, דהיינו תוספת של 135,041 ₪; סך של 450,224 ₪ בגין הפסד תשלומי פנסיה, המהוים את הוון סכום ההפרשה החודשית שהייתה אמורה להצטבר במהלך 33 שנים (מגיל התובעת בעת התאונה ועד לגיל תום פוליסת אובדן הכושר) תחשיבה של התובעת נערך על בסיס שכרה הקובע והפרשות (מעסיק ועובד) בשיעור 18.33% (ללא ההפרשה הנוספת בגין פרמיית אובדן כושר העבודה) משכרה הקובע (8,000 ₪).

עוד נטען לחילופי חילופין, כי אף אם הייתה על הנתבעת החובה לבטח את התובעת בביטוח הכולל אבדן כושר עבודה, גם אז אין מדובר באבדן כושר עבודה מן הסוג שהיה מעניק לתובעת במצבה זכויות או כספים כלשהן, בשים לב לכך כי מדובר בתאונה שהיא גם תאונת עבודה ולכן התובעת מקבלת מידי חודש כספים מאת המוסד לביטוח לאומי, אותם יש לקזז בחישוב (הנתבעת צרפה אל כתב ההגנה המתוקן שלה העתק מחוות דעת אקטוארית המסכמת את מלוא זכויותיה כפי שהם היום במוסד לביטוח לאומי, המסתכמים בסך של 2.4 מיליון ₪ (לאחר הוון, הסכום עולה על סכום התביעה).

עוד טענה הנתבעת כי התובעת מאדירה בחוסר תום ליבה את הפגימות שלה.

כמו כן לא ברור מדוע התובעת לא הגישה עד היום תביעה כנגד חברת הביטוח מנורה בגין אבדן כושר העבודה שלה, אם היא טוענת שיש לה כסוי בטוחי, לפחות לצורך שיחרור פרמיות שעדיין משלמת, כאשר סביר להניח שהדבר נובע מחשש שהרכיב יידחה וזה יפגע בתביעה זו ועל כן המשיכה לשלם את הפרמיות (סעיף 67 בכתב ההגנה המתוקן).

כמו כן הודתה התובעת כי לא הגישה תביעה אל חברת הביטוח לביטול הפרמיות אותן היא משלמת אף על פי שהיא יכולה לעשות כן. תשובותיהם של התובעת ומר רוזנר לא הניחו את דעתנו בעיניין זה. כך העיד מר רוזנר: "ש. אם כטענתך אתה צירפת פה לתצהיר שלך כל מיני ..., אני מפנה לנספח א' בתצהיר שלך, זה דוח שנתי לשנת 2026 (צ"ל- 2016- הטעות במקור- צ"פ)אני רואה שיש הפקדות בפליסה 54 ₪ לכל חודש ומצד שני קיים כסוי משחרור תשלום לפוליסה בעקבות אובדן אי כושר עבודה, למה עד היום היא משלמת 54 ₪ אם היא נימצאת כעת באובדן כושר עבודה

...

סוף דבר לאור כל המפורט לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת לפיצוי בגובה ההפרשות אותן היה על הנתבעת להפריש בסך של 1,041.6 ₪.

היה מקום לחייב את התובעת בהוצאות, התובעת תבעה מהנתבעת סכום העולה על 2,000,000 ₪ ובסופו של דבר פסקנו סכום זעום לעומת סכום התביעה.

לאחר ששקלנו מלוא השיקולים, לרבות מצבה הרפואי של התובעת ומחדלה של הנתבעת, החלטנו לפנים משורת הדין, שלא לחייבה בהוצאות.

התובעת, מצידה, טענה שהמכתב לא היתקבל אצלה.

בסופו של יום, בין אם מסיבה שהמכתב לא היתקבל אצלה ובין אם מסיבה אחרת, התובעת לא פעלה לשמירה על רצף זכויותיה הביטוחיות בגין אובדן כושר עבודה על ידי הפקדת דמי גמולים באופן עצמאי או עריכת "הסדר ריסק" (כהגדרתו בתקנון הקרן) לאחר תום תקופת ארכת הביטוח (תקנון הקרן קובע, כי ביחס לכל עמית שפסקו בגינו ההפקדות, יישמרו הכיסויים הביטוחיים למשך 5 חודשים נוספים – להלן: "תקופת ארכת ביטוח").

בזיקה לדחיית בקשת העיון וההחרגה, ובהתאם לפסק הדין בהליך הקודם, התובעת הגישה בקשה לביטול מחיקת התביעה והנתבעת הגיבה לבקשה.

החרגת הכליות מהביטוח הנו אקט חד צדדי, לא הוגן, מהוה הפרה של חוזה הביטוח ונעשה בחוסר תום לב. לא יעלה על הדעת כי יחול שינוי בסטאטוס הפוליסה מבלי לעדכן את התובעת בדבר ביטול זכויותיה.

ביחס לתנאי השלישי נקבע, כי עצם משלוח ההודעה בהתאם לחובתה על פי חוק, אינו מספיק על מנת לקבוע כי קופת הגמל לא התרשלה, ועליה לפעול לגביית החוב - ר' עניין איילון (דב"ע נו/10-6 איילון - אנוך פד"ע ל"ב 629, בעמ' 638 (20.5.1997)) : "נמצא כי חבותה של קופת הגמל כלפי העובד, כאמור בסעיף 19 א' (ד) לחוק הגנת השכר, שרירה ותקפה כל עוד לא נקבע אחרת על ידי בית הדין. קביעה זו תעשה בדרך כלל בהליך שניפתח על ידי קופת הגמל אך יכול והיא תעשה במסגרת הליך אחר כגון בהליך התביעה של העובד נגד קופת הגמל... נמצא כי על קופת הגמל לפעול לשם גביית החוב מעבר למשלוח ההודעות כמפורט בסעיף על מנת שלא תחשב רשלנית...". ס' 19א'(י)(1) לחוק הגנת השכר קובע כדלקמן: "עובד שחל עליו הסכם קבוצי כללי או צו הרחבה כמשמעותם בחוק הסכמים קבוציים, תשי"ז-1957, המחייב מעביד לשלם בעדו סכום לקופת גמל, כאמור בסעיף קטן (א), והמעביד לא מסר לקופת גמל פרטים שנקבעו בתקנות לגבי העובד ולא שילם סכום כלשהוא בשל העובד, לא יחולו על העובד סעיפים קטנים (ד) עד (ט), ואולם מששולם חובו של המעביד בשל העובד לקופת גמל כאמור תוך שלוש שנים מהמועד האמור בסעיף קטן (א) ולפני שארע מקרה המזכה את העובד או חליפו בקבלת תשלום או שירות בעין מקופת הגמל – יראו לענין זכויות העובד או חליפו כלפי קופת הגמל כאילו שולם החוב במועד". הסעיף למעשה מחריג את הוראות סעיפים קטנים 19(ד) עד 19(ט) לחוק, בהתקיים שלושה תנאים: הראשון – על יחסי הצדדים בין העובד למעסיק חל הסכם קבוצי המחייב אותו לבצע הפרשות לקופת גמל, השני - "המעביד לא מסר לקופת גמל פרטים שנקבעו בתקנות לגבי העובד"; השלישי – המעביד "לא שילם סכום כלשהוא בשל העובד". בפסיקה נקבע כי התנאים השני והשלישי הנם תנאים מצטברים.

התכלית לכך, לשיטת הנתבעת, היא שהסיכון לקבלת עמיתים אלה לקרן הפנסיה ללא תנאי הוא גבוה יותר מהסיכון הסביר שיארע להם ארוע בטוחי וזאת נובע מכך שעמיתים במעמד עצמאי יכולים לייצר זכויות ולבצע מניפולציות בהפקדות ולאור היתרון שלהם בפערי הידע על עצמם על פני מבטחים ולהצטרף כעמיתים חולים במעמד ההצטרפות והדברים נכונים גם למעסיקים קטנים שיכולים לבקש להכניס עובדים חולים לקרן, דבר שיטיל נטל גבוה על יתר עמיתי קרן הפנסיה לשאת בעלויות נכות עבורם לאור העובדה כי קרן הפנסיה היא ביטוח קולקטיבי של ערבות הדדית שבה העמיתים ערבים זה לזה בנגוד לביטוח אישי ששם חברת ביטוח משלמת את תשלומי אובדן כושר העבודה מכיסה.

...

בטרם נעילה לפני סיום מצאנו לנכון להדגיש כי לא נעלם מעינינו שהתובעת מילאה טופס הצהרת בריאות ואף חתמה על טופס הצטרפות לפיו "באותיות הקטנות", מופיעה, בין היתר, התחייבות לחיתום רפואי ככל שיידרש.

שוכנענו שלו התובעת הייתה מבינה שהיא מצטרפת חדשה לקרן שנדרשת להצהרת בריאות ובזיקה לה להחרגה, היא לא הייתה מבצעת הליך של חיתום מלכתחילה.

סיכום לאור כל האמור לעיל החלטנו לקבל את התביעה, במובן זה שיש לבטל את ההחרגה בעניינה של התובעת (כליות).

כאמור בכתב התביעה המקורי, התובע היה מבוטח אצל הנתבעת בביטוח חיים וכיסוי בגין אובדן כושר עבודה וזאת החל מיום 01.12.2010, וזאת בפוליסה שמספרה 9055694 (להלן: "הפוליסה").

עוד אציין בשולי הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות, כי התובע הניח לפניי את המסמך שסומן על ידו כנספח "2" במסגרת תצהירו, מיום 03.10.2013, הנחזה להיות הודעה על הפסקת עבודת התובע בבית המרקחת ביום 05.07.2013 מחמת מחלה; אלא שאותו מיסמך נידון לפני בית-הדין לעבודה בתביעת התובע כנגד המעסיק במסגרת סע"ש (ב"ש) 1469-03-14 חוסין זבידה נ' עמר ציון (11.12.2015) (נ/1), ושם נקבע כי טענת המעסיק כי המכתב הנו מזויף ולא ניתן על ידו לא נסתרה, וכן נדחתה טענת התובע כי פוטר מחמת מחלה.

חובת הגילוי בשלב הטרום חוזי נגזרת מהחובה הכללית לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה.

בדומה במסגרת ת"א (תל אביב-יפו) 19143-04 סוסי רועי נ' הדר בע"מ חברה לבטוח (20.02.2006) נדחתה תביעתו של מוטב בפוליסה של אמו שהלכה לעולמה, אשר לא הצהירה בחייה על בעיות לב מהן סבלה.

בנסיבות אלו, ומשלא הוכח כי התובע לא חתם על מיסמכי הצהרת הבריאות והצעת הביטוח, יש לקבוע כי הוא הפר את חובת הגילוי כלפי הנתבעת בנגוד להוראת סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, בזיקה לפסיקה שהובאה לעיל; מכל מקום, לא נמצאה הצדקה לחייב את הנתבעת בתשלום כלשהוא, משעה שאת טענות התובע להתנהלות פסולה מצד סוכן הביטוח, לא זו בלבד שלא הוכיח, תביעתו כלל לא הופנתה, לא כלפי הצד השלישי, ולא כלפי העובד מטעמו, עלי בכרייה.

כפי שכבר צוין בהחלטתי מאותו מועד, אמנם דחיתי היתנגדות הצד השלישי והנתבעת מחמת חוסר מקוריות ההקלטה, אולם ציינתי כי "אין מדובר בהקלטה מלאה, ההקלטה נקטעת בשלב מסויים ללא שניתן הסבר מניח את הדעת" (עמ' 40, שורות 8-9).

לאחר בחינת גרסת התובע, וגרסת המומחה מטעמו, אפשר לקבוע בנקל כי אפשרותו להצטרף לביטוח מסוג אובדן כושר עבודה, הנה קלושה ביותר, ובודאי שאין לומר כי התובע הוכיח בנסיבות העניין במידה הנדרשת במשפט אזרחי, כי אילו נדחה על ידי הנתבעת, היה מאתר ביטוח חלופי, כשהאפשרויות שהציג לפני ד"ר פרלוק, והן לפני בית-המשפט, כגון ביטוח מטעם "מדנס", הנן למעשה תיאורטיות לחלוטין.

...

מטעמים אלו בהחלטתי מאותו מועד דחיתי בקשת התובע לצירוף המסמכים בעיתוי בו נתבקש צירופם, ובין היתר ציינתי כי לא נטען במסגרת התביעה, כי התובע משתייך לקבוצה כזו או אחרת על פי הסכם קיבוצי כלשהו, וכי היה מתקבל לביטוח בנסיבות כלשהן (ראו החלטתי בעמ' 60).

אשר על כן, נוכח כל המפורט לעיל, התביעה נדחית.

בהתאמה, נדחית ההודעה לצד השלישי.

הנתבעת ביקשה בכתב ההגנה לדחות את התביעה ממספר נימוקים ,שהעיקרי ביניהם נותר להכרעה ,והיא הטענה כי הפוליסה דנן לא הקנתה לתובע פיצוי בגין אובדן כושר עבודה , מה גם שהתובע לא ביצע תשלום כלשהוא לאורך השנים בעבור הכסוי הבטוחי הנ"ל. אין מחלוקת שהכיסוי הבטוחי בגין שיחרור מפרמיות משולם ע"י הנתבעת ועל כן אינו עומד בבסיס המחלוקת.

הנתבעת מצדה היתנגדה להרחבת חזית וביקשה לדחות ניסיון חסר תום לב להעלות טעון חדש במסגרת הסיכומים.

כתב התביעה שהוגש ע"י התובע ביום 3.8.17 בתביעה לתגמולי ביטוח ,התבסס אך ורק על עילה חוזית כנגד הנתבעת.

לדבריו , הנתבעת לא התבקשה להקים לתובע פוליסה הכוללת כסוי לתשלום פיצוי במקרה של אובדן כושר עבודה .העד הסביר כי מדובר בפוליסה לביטוח חיים מסוג תגמולים לעצמאיים במסגרתה ,המבוטח משלם מידי חודש פרמיה והיא מקנה לו זכות לקבלת קצבה בתם תקופת הביטוח או במות המבוטח לפני תום תקופת הביטוח.

החובה לבטח שכירים הוחלה על מעסיקים משנת 2016 ,אולם לא הייתה חובה מקבילה על עצמאיים.

לדבריו, לאחר שהתובע הגיש דרישתו לנתבעת ב 2015 ומכיוון שלא הופיע כל סכום פיצוי בגין אובדן כושר עבודה בהצעת הביטוח ,ביטלה הנתבעת באופן מיכוני את שורת הכסוי הריקה שצוינה כ " חלף הכנסה 6 חדשים" והופק דף פרטי ביטוח מתוקן ללא הטעות הנ"ל. מכיוון שבפוליסה שהונפקה בזמנו, הופיעה שורת כסוי ללא ערך כספי בצדה אשר הוספה בטעות ללא צורך ע"י הגורם שהפיק את הפוליסה, ומאחר ומדובר היה בטעות סופר, הנתבעת עתרה לביטולה ,שהרי הפוליסה מעולם לא כללה כסוי לתשלום פיצוי חדשי בעבור אובדן כושר עבודה.

...

לא רק שטענת התובע הנ"ל שעלתה רק בסיכומים, אינה מייצגת את הצעת הביטוח ,אלא שגם היא כשלעצמה חורגת מחזית המחלוקת שפורטה בכתב התביעה ואין לה כל זכר בו. המסקנה מכל האמור היא כי דין התביעה החוזית להידחות ,באשר לא עלה בידי התובע להוכיח התביעה ולסתור מסמך בכתב עליו הוא חתום.

לאור האמור התביעה נדחית.