עוד ב-9.3.48 ניתנה הוראה על-ידי ראש המטה הארצי של ההגנה (הרמ"א), לפיה "נתקבלה החלטה כי בני הישיבות, לפי רשימות מאושרות, פטורים משירות בצבא. לתלמידים המסוגלים ינתן אימון להגנה עצמית במקום תלמודם".
נקבע, כי "החלטה זו כחה יפה למשך שנת תש"ח ובסוף השנה תבחן הבעיה מחדש".
ב-1949 הודיע שר הבטחון, מר דוד בן-גוריון, לשר הדתות, כי הוא מסכים לדחות גיוסם של בחורי ישיבות, אשר "תורתם אומנותם", לצורך לימודים תורניים.
בבג"צ 448/81 הנ"ל בעמ' 86, כי המציאות היא סבוכה, וקשה להתנבא בעיניין זה. "איש אינו יכול להתנבא, אם גיוס אלפים רבים של תלמידי ישיבות, אשר יראו בגיוסם לצבא פגיעה ביסוד אמונתם, לפיה לימוד תורה קודם לחובה לשרת בצבא, יוסיף לכוח הלחימה של צה"ל, או, חלילה, יפגע בכוח זה".
עם זאת, די להם לעותרים שהניחו מסד עובדתי, שממנו ניתן להסיק כי קיים לכאורה סיכוי סביר לפגיעה באנטרס שלהם.
...
הנידון בשאלה לגופה, או שמא דין העתירה להדחות בשל העידר מעמד לעותרים או בשל אי-שפיטותה? ואם נדון בה לגופה-האם דחיית השרות היא כדין? העובדות 1.
כאמור, אין מקום למסקנה, כי שר ביטחון, הפועל כיום, תוך המשכיות ורציפות, על-פי שיטה שעברה משר לשר ומממשלה לממשלה במשך תקופה רבת שנים כאמור, פועל בחוסר סבירות קיצוני החורג ממיתחם הסבירות.
פירושם של דברים הוא, כי מה שאנו קובעים עתה לגבי תוקפו המשפטי של ההסדר, כאשר הוא מועבר לראשונה בשבט הביקורת השיפוטי הענייני, איננו בא לפטור את הרשות המבצעת מן החובה להוסיף ולבחון ולשוב ולבחון מעת לעת את המשמעויות של הענקת פטור למספרים הולכים וגדלים של יוצאי צבא.
בכפיפות להערות אלו החלטתי להצטרף לתוצאה, אשר אליה הגיעו חבריי הנכבדים.
