דחיית עתירה לפרסום קלטות משחזור

התובעת תמכה טענתה באשר לשימוש ביצירתה "היפהפיה הנרדמת" בפירסום בעתון "7 לילות", בו צוין כי הבלט הישראלי מעלה את היצירה "היפהפיה הנרדמת" של "הכוריאוגרפית ברטה ימפולסקי בעיבוד חדש ליצירה"[footnoteRef:47].

התובעים עתרו לחיוב הנתבעת לשכפל את הקלטות על חשבונה.

באשר לקלטות- התובעים לא פירטו לאיזה קלטות הם מכוונים ובכמה קלטות מדובר, ודי היה בכך על מנת לדחות את תביעתם ברכיב זה. עם זאת, מאחר שהנתבעת לא הכחישה את טענת התובעים לפיה ברשותה קלטות בעלות ערך לתובעים, והמחלוקת היחידה בין הצדדים, היא מי יממן את שכפולן, אנו קובעים כי הנתבעת תודיע בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין מהן הקלטות הנוגעות לתובעים המצויות ברשותה, ומהי עלות שכפולן.

כך לדוגמא, העניקה הנתבעת לתובע תואר נשיא כבוד של הבלט והציעה להעניק לשני התובעים תואר של יקירי/נשיאי הבלט הישראלי; הציעה לקיים ערב גאלה לכבודם, בשילוב יצירותיה של התובעת; הציעה להקים מיפעל מילגות על שם התובעת כשהיא תבחר את התלמידים המקבלים מילגות ותפקח על המפעל; הציעה להישתתף בפרויקט "בעקבות, של מיפעל הפיס, בשיחזור יצירה של התובעת"; ועוד.

...

[12: נספחים 11-13 לתצהיר התובעת] על רקע האמור לעיל הוגשה התביעה שלפנינו, שעיקרה הוא עתירה להשבת חוב הנתבעת כלפי התובעים בגין ההלוואות שהם העמידו לרשותה לאורך השנים; עתירה לאכיפת הסכם ההלוואה מיום 27.3.06; עתירה לאכיפת החלטת הועד המנהל מיום 12.6.07; עתירה להשבת הסכומים שהופחתו משכרם של התובעים מכח ההחלטה מיום 10.8.07; ועתירה לזכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתם של התובעים בנתבעת, וסיומה.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים המפורטים להלן, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין, ועד למועד התשלום בפועל: (1) השבת הלוואה בסך 1,223,000 ₪; (2) הפרשי שכר בסך של 442,000 ₪ (לתובעת 1) סכומים אלה ישולמו בתשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך של 35,000 ש"ח כל תשלום, עד לפירעון מלא של הסכומים.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעים בתוך 30 ימים מיום שיומצא לה פסק הדין, את הסכומים המפורטים להלן: (1) פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר בסך של 2,500 ₪ (לתובעת 1), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק הגשת התביעה (3.1.16) ועד למועד התשלום בפועל.

וכך, בעוד שבמודעה שפירסם התובע לגבי הדירה נכתב כי השכירות תחל ביום 30.11.2016, הרי ששוב ושוב מועד זה נדחה, עד לבסוף נקבע לתחילת חודש ינואר 2017 (תחילה יום 9.1.2017, ולאחר מכן המועד נדחה ליום המחרת, 10.1.2017).

יצוין כי אותה פגישה הוקלטה (מדובר בהקלטה שאורכה כשעה וחצי), אולם בעלי הדין לא הגישו לבית המשפט את ההקלטה וזאת אף שהוסבר לנתבע בדיון שהוא זכאי לעשות כן (עמ' 15 שורות 6-2 לפרוטוקול).

אולם יש קושי לנסות לשחזר את כוונת הצדדים בעל-פה, כשזו לא קיבלה ביטוי בהסכם השכירות.

(ה) פיצוי מוסכם: התובע עותר לפצוי המוסכם הקבוע 4(ד) להסכם השכירות, שלפיו איחור של למעלה משבעה ימים בבצוע תשלומים על-פי ההסכם יביא לתשלום פיצוי בסך 400 ש"ח ליום.

...

לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה זו. ככלל, על בעל דין לרכז את מלוא סעדיו לגדרו של הליך יחיד, ולא מצאתי שבנסיבותיו של מקרה זה קמה הצדקה לסטות מכלל זה. הבקשה לפיצול סעדים נדחית.

אשר על כן, התביעה מתקבלת באופן חלקי במובן זה שהנתבע ישלם לתובע סך של 13,800 ש"ח. על סכום זה יתווספו הוצאות משפט בסך 1,200 ש"ח, בהתחשב בהערותיי בתחילת פסק-הדין (סכום זה כולל את אגרת בית המשפט, והוא מתווסף להוצאות המשפט שנפסקו בדיון מיום 29.11.2017).

התביעה שכנגד נדחית.

טענות הנתבעים כלל הנתבעים עותרים פה אחד לדחיית התביעה נגדם בשל העידר עילה ו/או ביסוס משפטי ועובדתי לתביעה דנן.

לשיטתם, הטענות כפי שמובאות בתביעה דכאן הן שיחזור לטענות שהשמיעו התובעים בהליך ההטרדה הקודם, אשר הסתיים כאמור במחיקת ההליך, לבקשת הנתבע 2, בלא צו להוצאות.

לאחר מכן, נפגשו במקרה התובע 2 והנתבע 1 בלובי של הבניין, והתפתח ויכוח ביניהם, שבמהלכו צעק התובע 2 על הנתבע 1 ואיים עליו באומרו "עוד שבועיים אתה מת" ו- "אני אשבור לך את העצמות". הנתבעת 2 הקליטה חלק מהויכוח ביניהם, ובהקלטה נשמעים האיומים שהפנה התובע 2 כלפי הנתבע 1 כאמור.

אשר לטענה כי פירסום דבר קיומו של צו ההטרדה המאיימת שהיה חסוי וניתן בדלתיים סגורות, מהוה לשון הרע, התובעים לא הניחו תשתית ראייתית לביסוס טענה זו, שכן לא הובא לעדות איש אחד שיעיד כי הנתבעים סיפרו לו על צו ההטרדה המאיימת שקבלו, לבקשתם, נגד התובעים.

...

סבורני כי הליך מניעת הטרדה מאיימת לא נכנס לגדר הוראת סעיף 60 לפקודה, ובהקשר זה אין עוולת הנגישה חלה על הליכים מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת, מאחר והחוק הנ"ל אינו מגדיר "הטרדה מאיימת" כעבירה פלילית, ואף לא כעוולה אזרחית, והוא מתמצה במתן סעד אזרחי לקורבן/הנפגע (ראו: החלטת כב' הרשמת ש' ליבוביץ, מבית המשפט העליון, לפיה הליך הטרדה מאיימת הוא הליך אזרחי, וזאת בנוגע לסיווגו של ההליך במסגרת בקשה לפטור מאגרה; רע"א 1282/06 קריספי נ' אבוטבול (07.06.2006)).

על מנת להוכיח עוולת הנגישה, יש להוכיח כי פעולות הנתבעים נעשו בזדון ובמטרה להזיק, ברם התובעים לא עמדו בנטל זה. סיכומה של פרק זה - התובעים לא הוכיחו כי התקיימו יסודות עוולת הנגישה, הן ביחס להגשת התלונה במשטרה והן ביחס להליך ההטרדה, ולכן דינו של חלק זה בתביעה להידחות.

סוף דבר לשיטה אחרונה, התביעה נדחית בזה.

בעקבות שמיעת ההיתנגדות, המליץ החוקר לקבל חלק מטענות העותר, ובמסגרת ההחלטה על פירסום התכנית לפי סעיף 106ב' לחוק התיכנון והבניה הוקצה לעותר עבור זכויותיו בחלקה 2 מיגרש מס' 715 בייעוד מגורים בשלמות ובבעלות יחידה, שכולל את אחד המבנים שהקים העותר בחלקת המקור; ועבור זכויותיו בחלקה 28 הוקצה לעותר מיגרש מס' 137 בייעוד מסחר בבעלות יחידה הכלול ברובו בחלקת המקור.

לטענת הותמ"ל, העותר לא הציג ולו ראשית ראייה לקיומו של פגם קצוני שנפל בהליך אישור התכנית אשר מצדיק היתערבות בהחלטת הותמ"ל. אשר לבקשת העותר לשיחזור זכויות על רקע הפקעה קודמת שבוצעה במקרקעיו מכוח תכנית ג/3031 (להלן: "התכנית הקודמת") שנכנסה לתוקף עוד בשנות ה-80, לצרכי הרחבת דרך 804, באופן שמעמיד את שיעור ההפקעה מחלקותיו של העותר לאחר אישור התכנית נשוא העתירה על למעלה מ-40%, בעוד שהתכנית קובעת שההפרשה הנדרשת לצרכי ציבור לא תעלה על 35%, טענה המשיבה 1 כי מכיוון שטענה זו של העותר לא הועלתה במסגרת ההיתנגדות, יש לדחותה על הסף.

...

יחד עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך, יצוין כי דין הטענה להידחות אף לגופה, שכן מהנתונים שהובאו בתשובת הותמ"ל ואשר לא נסתרו על ידי העותר, עולה כי צורתו של המגרש רגולרית, עומקו של המגרש 36 מטרים ורוחבו 23 מטרים, כאשר למגרש גישה משתי דרכים, רוחב החזית לדרך 804 הוא 23 מטרים ורוחב החזית לדרך העורפית 20 מטרים.

לאור כל האמור, סבורני כי לא עלה בידי העותר להצביע על פגם כלשהו שנפל בהחלטת הותמ"ל לדחות את התנגדותו של העותר לפי סעיף 106ב' לחוק התכנון והבנייה, ומשכך, דין העתירה להידחות.

סוף דבר סיכומו של דבר – העתירה נדחית ברובה.

המבקש טען שתגובת המשיב שלא נענה לפניותיו הרבות ואף סרב למסור את פרטיו לצורך הגשת תביעה העצימה את הפגיעה בו. המבקש תיאר שכאשר הוא הגיע למשרדו של המשיב, לטענתו כפי שנקבע מראש, הוא היה חסר אונים ובניסיון "להציל את המצב ולשכנעו שוב שחזור בו מהחלטתו וימסור לי את שובר הנופש המיוחל תמורת התשלום במזומן שבקש, תוך כדי שאני מציג את עצמי ומושיט לו יד לשלום ולברכה, הוא תקף אותי בברוטאליות ובאגרסיביות מול עובדי החברה וגירש אותי בחוזקה תוך כדי דחיפות מחוץ למשרדו לכיוון הפרוזדור והמסדרון שבקומה". המבקש טען שהוא גורש על ידי המשיב בבושת פנים, בסרבו למסור למבקש את כתובתו על מנת שיוכל למצות עמו את הדין בבית המשפט.

המבקש טען שהוא אינו מבין כיצד בית משפט קמא הגיע למסקנה שיש לחייבו בתשלום פיצוי למשיב למרות מכלול הנסיבות אליהן הפנה ובכלל זאת: תעוד בהודעות SMS, ההקלטות המתומללות, ההיתנהגות המחפירה כלפיו, הבריחה מאחריות, הפעלת הכוח האגרסיבית כלפיו, הדחת האם לעדות שקר "במשפט הקודם" ועדות שקר במשפט מושא הבקשה.

על כן עתר המבקש לשנות את פסק דינו של בית משפט קמא "... לבטלו ולתקן את עלילת השוא השקרית מהכתמת שמי ועוות הדין כנגדי". לאחר שבחנתי ושקלתי את נימוקי הבקשה למתן רשות ערעור, את פסק דינו של בית משפט קמא על רקע כתבי הטענות ונספחיהם ופרוטוקול הדיון, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להדחות.

בין היתר ציין בית המשפט קמא בפסק דינו כך: " מצד אחד, מדובר בפירסום בעל-פה שספק אם הותיר חותם בפני עובדי המשרד ואם אלו שינו יחסם כלפי התובע. אי הנעימות שנגרמה לתובע הייתה למשך מספר שעות (לכל היותר) והתרשמותי שהתובע כבעל בעמיו התגבר על בושת הפנים ועבר הלאה. הנתבע תיאר באריכות את חוויותיו האישיות הקשות, את קשייו הנוכחיים ואת ההתמודדות עם ההליך. היתמודדות זו לוותה במשבר אישי.

...

המבקש טען שהמסקנה של בית המשפט מבוססת על שקרי המשיב ואמו, שכביכול המבקש התעקש על תשלום בהעברה בנקאית, בניגוד להסכם, ולכן ביטלו את ההסכם מולו, אף על פי שהוכח שהדבר אינו נכון.

על כן עתר המבקש לשנות את פסק דינו של בית משפט קמא "... לבטלו ולתקן את עלילת השווא השקרית מהכתמת שמי ועיוות הדין כנגדי". לאחר שבחנתי ושקלתי את נימוקי הבקשה למתן רשות ערעור, את פסק דינו של בית משפט קמא על רקע כתבי הטענות ונספחיהם ופרוטוקול הדיון, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות.

על כן, הנני דוחה את הבקשה.