דחיית עתירה לפי חוק חופש המידע מחוסר סמכות

העתירה לפניי עתירה מינהלית, לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן - חוק חופש המידע או החוק) המופנית נגד החלטתה מיום 28.7.22 של הממונה על חופש המידע ברשות המיסים (להלן - הממונה), לדחות בקשת מידע שהגישה העותרת, חברת נמל חיפה בע"מ, ביום 31.5.22.

בדיון המוקדם בעתירה ציינה העותרת, לראשונה, מבלי שהדבר הועלה הן בפנייתה לרשות והן בכתב-העתירה, כי על המידע המבוקש לא חלה הוראת הסודות שבסעיף 231א2 לפקודת, האוסרת על פקיד המכס לגלות ידיעה שהגיעה אליו אגב ביצוע הפקודה, שכן על-פי הנטען ההיתר שניתן על-ידי פקיד המכס לפריקה ישירה של מטענים באסדות, ככל שניתן, היה בחוסר סמכות ושלא בהתאם להוראות סעיפים 6, 45 ו-46 לפקודה ב"כ הרשות הבהירה, כי הואיל ונושא הסמכות לא הועלה בפנייה מוקדמת לרשות ואף לא בכתב-העתירה - לא התייחסה לסוגיה זו בכתב-התגובה, וממילא לא נערכה לטיעון בעיניין זה. בדיון האמור נימסרה רק "הבהרת רקע" כללית, על-ידי נציג המכס, מר עופר רדנר, כי קיים נוהל בכתב בדבר תהליך שיחרור מהמכס, המתייחס ל"מסירה ישירה" יבשתית מכלי ההובלה (אנייה או מטוס) שהביא את הטובין מחו"ל ישירות לכלי הובלה יבשתי בישראל, ללא צורך באיחסון ביניים בנמל הייבוא; וכי לגבי מסירה ישירה באתר שהוא בים, כמו האסדות, ש"אינה המסירה הישירה הקלסית" (כלשונו) כמו בנוהל בעיניין פריקה ישירה יבשתית, אין אמנם נוהל נפרד בכתב, אך היא נעשית על-פי פנייה לגובה המכס ומכוח סמכותו לאשרה על-יסוד הוראות הפקודה.

בנוסף ולחלופין, ציינה ב"כ הרשות במהלך הדיון, כי טענת העותרת, שלפיה לגובי המכס אין סמכות לאשר פריקה ישירה של טובין בלב ים, אינה רלוואנטית להליך לפי חוק חופש המידע; כי העותרת יכולה לתקוף את הפעלת הסמכות בבית-המשפט המוסמך; וכי במסגרת ההליך דנן, על בית-המשפט להכריע רק בשאלה, האם המידע שהיתקבל מקורו בפנייה לפי פקודת המכס.

...

על-רקע האמור, הגישה העותרת תביעה אזרחית נגד שברון בת"א 4605-05-21 בבית-המשפט המחוזי בחיפה, לתשלום בגין פריקה ישירה של מטענים באסדות, חלף פריקה באחד הנמלים המורשים בדין, זאת תוך הימנעות מכוונת, על-פי הנטען, מתשלום אגרות ותשלומים לעותרת, כאשר נמל חיפה צוין כנמל הפריקה בהצהרות הייבוא מטעמה של שברון.

לנוכח המסקנה האמורה מתייתר הצורך להכריע ביתר המחלוקות.

התוצאה על-יסוד האמור לעיל, העתירה נדחית.

העותרת תשלם, לכל אחד מהמשיבים, שכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.

הואיל ובמסגרת הדיון בפני ועדת הערר, כמו גם בדיון בפני בית המשפט העליון, טענו המשיבות כי יש בידיהן את כל האישורים הדרושים כתנאי להוצאת ההיתר החדש, ולאחר שאישורים אלו לא הוצגו לועדת הערר, לא נימצאו בתיק הבניין ואף לא הוצגו לעותר וזאת, על אף פניותיו בנושא, הרי שמיד לאחר סיום ההליך בפני בית המשפט העליון - הגיש העותר כנגד המשיבות עתירה לפי חוק חופש המידע – עת"מ 2436-01-20 (להלן: "העתירה לחופש המידע").

דין העתירה להדחות בשל חוסר תום לבו והתנהלותו הבלתי תקינה של העותר - המשיבות טוענות כי העותר מיתנהל בצורה סלקטיבית, מעלים מידע והחלטות מבית המשפט ותחת זאת מציף במסמכים שכלל אינם רלוואנטיים ואף מטעם זה בלבד יש לדחות את העתירה.

אשר לגדר סמכותה של ועדת הערר, הצביע בית המשפט בתחילת הדברים, על חוסר קוהרנטיות הקיים לכאורה בחוק התיכנון והבנייה והמוצא ביטויו בכך, שבהתאם להוראות סעיף 152 לחוק התיכנון והבנייה, מוסמכת לכאורה וועדת הערר לידון רק בעררים על :"החלטה של ועדה מקומית או של רשות רשוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות היתנגדות לפי סעיף 149(3)" (וכן כפי שכבר צויין לעיל בערר המוגש על ידי שני חברי הועדה המקומית).

...

סיכומו של דבר, ומבלי להתעלם מהקשיים העיוניים והמעשיים הכרוכים בהרחבת הזכות להגשת ערר, אני סבור כי טעמים של יעילות ומדיניות משפטית מטים את הכף לכיוון זה. דרך המלך לתקוף את החלטת הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית ליתן היתר בניה כאשר עולה טענה של סטיה מתכנית צריכה להיות בהגשת ערר לועדת הערר.

לאור כל האמור, מצאתי כי דין העתירה להידחות הואיל ועל העותר למצות הליכים על ידי פנייה בערר לוועדת הערר.

סוף דבר; אשר על כן – העתירה נדחית.

טענות הצדדים לטענת העותר אין ממש בטענות המכון כמפורט בהודעת הסרוב, הטעמים לדחיית הבקשה למסירת המידע, נטענו בכלליות ללא כל פירוט או נימוק, וממילא לא עמד המכון בנטל להוכיח כי איזה מהחריגים שבחוק חופש המידע מצדיק את אי פירסום המידע.

בין הטענות שנטענו חוסר סמכות עניינית, מהטעם שמדובר בעתירה לפי חוק חופש המידע אך בפועל חלק נכבד ממנה עוסק בטענות הנוגעות לטוהר המידות של חברי הועדה הטכנית ושל וועדת המומחים 554410.

...

אני סבורה כי מענה המכון אינו מספק, וכי אין הפרוטוקולים מהווים מענה מלא ושלם לבקשת העותר.

משכך ברור כי אין לקבל את עמדת המכון לכי יש לדחות את העתירה עקב אי הצגת עמדת חברי הוועדות, שמסתבר בדיעבד כי אינה מתיישבת עם הנסיבות שהתבררו.

סיכום אני מקבלת את העתירה ומורה למסור לעותר את כל המידע המבוקש בשתי הסוגיות שנותרו במחלוקת, כמפורט בסעיף 11 לעיל.

אתרים בחוף תא חברה לפתוח אתרי תיירות בתא יפו בע"מ ע"י ב"כ עו"ד נועם מחלב מלון מרינה תל אביב בע"מ ע"י ב"כ עו"ד אמיר כספרי ועו"ד שמואלי זיו ערוני, עו"ד- כונס נכסים **** אלון, עו"ד- כונס נכסים פסק דין העותר הגיש ביום 15/9/2020 עתירה מנהלית נגד 5 משיבים ובקש במסגרתה את הצוים הבאים: (א) למשיבה 1 להגיש בהקדם האפשרי הודעה לבית משפט השלום בהרצליה כי כרשות ציבורית בהסכמתה לחסיון השומה לפיה ייקבע מחיר המינימום פעלה בחוסר סמכות ועל כן היא מבקשת לראות הסכמה זו כבטלה.

נכון להיום החניון מושכר לחברת אי.פי.אי (התנועה וחניה – ישראל) בע"מ. ב) העותר ביקש בעתירתו ביחס לאתרים: "... לפרסם לאלתר את ההכנסות השנתיות עבור השנים 2017-2019 הנובעות מחניון כיכר אתרים". ג) לעתירתו צירף (נספח ה') בקשה לפי חוק חופש המידע מיום 16/7/2019 במסגרתה ביקש לדעת, מה היתה ההכנסה הכוללת של חניון כיכר אתרים בשנת 2018.

מכל מקום, העותר לא הסביר מדוע אין מדובר במידע שהוא בעל ערך כלכלי המאפשר לרשות שלא למסור מידע לגביו לפי סעיף 9 (ב) (6) לחוק חופש המידע, ולפיכך גם לגופו של ענין דין העתירה להדחות.

...

מכל מקום, העותר לא הסביר מדוע אין מדובר במידע שהוא בעל ערך כלכלי המאפשר לרשות שלא למסור מידע לגביו לפי סעיף 9 (ב) (6) לחוק חופש המידע, ולפיכך גם לגופו של ענין דין העתירה להידחות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית העתירה.

ב) העותר ישלם למשיבה 2 – אתרים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪, זאת נוסף לסכומים שנקבעו בסעיף 5 לפסק הדין בעניין המשיבים 3-5.

עוד נטען על ידי המשיבה כי, דין העתירה להדחות על הסף מחמת חוסר סמכות מקומית, נוכח האמור בתקנה 2 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: "התקנות"); וזאת משום שמקום מושבה של הממונה על חופש המידע בירושלים, ואין עסקינן בהחלטה בעיניין מקרקעין, אלא בעתירה למסירת מידע.

המשיבה הוסיפה כי, בקשות העותר לפי חוק חופש המידע נענו כולן; לעותר ניתן מידע נוסף על פי בקשתו למעלה מן הצורך, אשר חרג מבקשותיו לפי חוק חופש המידע.

...

עוד נטען על ידי המשיבה כי, דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר סמכות מקומית, נוכח האמור בתקנה 2 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: "התקנות"); וזאת משום שמקום מושבה של הממונה על חופש המידע בירושלים, ואין עסקינן בהחלטה בעניין מקרקעין, אלא בעתירה למסירת מידע.

דיון והכרעה לעניין הסמכות המקומית: בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות "עתירה מנהלית (להלן – עתירה) תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו ניתנה החלטה של רשות אשר נגדה מוגשת העתירה, ובהחלטה בעניין מקרקעין – לבית המשפט שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין". לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים בעניין זה, סבורני לבית משפט זה יש סמכות מקומית לדון בעתירה; זאת משום שבקשת העותרים ועתירתם מכוונת ל "רשות לאכיפה במקרקעין – מחלקת חופש המידע"; אין מחלוקת כי הבקשות מתייחסות למידע הנוגע למקרקעין הנמצאים במחוז מרכז, ועיקר המידע מושא הבקשות מעובד ומסופק על הרשויות המקומיות שבהם נמצאים המקרקעין.

מכאן שלטעמי יש בסיס מספק להקניית סמכות מקומית לבית משפט זה. סבורני כי קביעה זו ראויה מבחינת מדיניות משפטית, וזאת גם משום שקביעה אחרת עלולה להביא להעמסת יתר על בית המשפט בירושלים שיידרש לדון בכל עתירות המידע מסוג זה הנוגעות לכלל המקרקעין בארץ, והן לנוכח החשיבות הפחותה שהפסיקה מייחסת לשאלת הסמכות המקומית.

אשר לעתירה גופה: מקובלת עליי עמדת המשיבה לפיה העתירה יכולה להתייחס רק לבקשה הראשונה מיום 14.9.2022, זאת משום שביום הגשת העתירה טרם חלף המועד למתן המענה לבקשות הנוספות.