דחיית עתירה להטלת עונש של הוצאה לצמיתות מן הלשכה

בית הדין המשמעתי המחוזי (סעיף 11, עמודים 5-4 לגזר הדין) מנתח פסקי דין שהוגשו על ידי הצדדים, ומאבחן אותם, לכאן ולכאן: במקרה אחד של עונש שמונה חודשי השעיה בפועל בגין מסירת נתונים כוזבים לרשויות המס בעסקת מקרקעין, הוזכר כי לנאשמת שם היה עבר נקי, והיא הורשעה בפלילים באותו עניין (על"ע 8509/03 הוועד המחוזי נ' עו"ד נילי הרפז); במקרה אחר, שבו טען עורך דין שבידו תצהיר חתום ממרשיו, והצהיר תצהיר מזויף כדי לבטל הרשעה משמעתית, הוטל עליו עונש של הוצאה מן הלישכה לצמיתות; אך, שם היה מדובר בנאשם שיש לו עבר משמעתי מכביד ביותר (עמל"ע 5002/10 בעיניין עו"ד האני נטור); עורך דין שהטעה את בית המשפט לתעבורה, תוך שימוש באישורים סותרים, נדון ל-24 חודשי השעיה בפועל, שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי (במותב שלי), וזאת כאשר עבד כעורך דין מספר שנים ללא עבר פלילי (עמל"ע 54692-05-15 כבהא נ' לישכת עורכי הדין (2015).

השופט רובינשטיין מתחיל את דיונו בהצגת בעיה שגם הופיעה לפניי פעמים רבות והיא זו (פסקה ה(1) לחוות דעתו): "ה. (1) הפרשה שבפנינו מעוררת שאלה נושנה, המאפיינת הליכים פליליים וגם הליכים משמעתיים, ועניינה היחס שבין הגמול והרתעת הרבים, שיקולים הפועלים ככלל להטיות את הכף לכיוון חומרה, לבין נסיבות ושיקולים אישיים, שבדרך כלל יפעלו בכיוון ההפוך. דילמה זו מלוה כל פורום שפוטי שמטוטלתו נעה בין מידת הדין למידת הרחמים". אשר לעבירות שבהן הורשע עו"ד פרץ הן בבית המשפט והן בדין המשמעתי, מציג השופט רובינשטיין את הפסיקה באופן הבא, כאשר הוא מתחיל את דבריו בפיסקה ה(2) לחוות דעתו במילים אלה: "דומה שאין חולק, כי עבירות פליליות מן הסוג שבהן הורשע המשיב ראויות לענישה משמעתית מחמירה". בהמשך, מנתח השופט רובינשטיין את הפסיקה, באופן הבא (פסקות ה(2)-ה(3) לחוות דעתו: "(2)... דומה שאין חולק, כי עבירות פליליות מן הסוג שבהן הורשע המשיב ראויות לענישה משמעתית מחמירה. בשכבר הימים, בעל"ע 1/64 מרגלית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2) 601, 605, מקרה שבו הוצא עורך דין מן הלישכה בעקבות הרשעה בעבירה פלילית שיש עימה קלון, ציין השופט (כתארו אז) חיים כהן כי '...בכגון דא חייבות הרשויות בעלות סמכויות השיפוט המשמעתי לשאת לנגד עיניהן את טובת הציבור ואת רמתו ואת שמו הטוב של מיקצוע הפרקליטות, ולעניין זה נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של עורך הדין הנאשם אינן יכולות להשפיע להמתקת הדין'. אמנם לאחר מכן, אולי בעולם אופטימי יותר מבחינת יצר לב האדם, נגזרו על עורך דין שהורשע בעבירה של מתן הצהרה כוזבת ביודעין, אך שישה חודשי השעיה (על"ע 6/70 פלוני נ' לישכת עורכי הדין, פ"ד כה(1) 673). ואולם, הועלה הרף: עו"ד שמואל הורביץ נדון לחמש שנות השעיה על עבירות שכללו זיוף מיסמך בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף, והדבר אושר בבית משפט זה (על"ע 6/87, 8/87 הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' הורביץ, עו"ד וערעור שכנגד (לא פורסם)). פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי באותו עניין נידרש לפסיקה בעיניין מרגלית הנזכר. ועוד, בעל"ע 9/86, 12/86 הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נ' גדעון רגב עו"ד וערעור נגדי, פ"ד מ(4) 456, שעסק בעורך דין אשר זייף פסק דין, נותר על כנו עונש השעיה של חמש שנים (דעת רוב של השופט – כתארו אז – לוין והשופט חלימה); השופט (כתארו אז – ברק) הציע עונש חמור יותר. זיוף פסק דין היה גם נושאו של הליך משמעתי נגד עו"ד אייל רוזנברג שהושעה בבית הדין המחוזי של הלישכה (ברוב דיעות) לשבע שנים (בד"מ 37/96) שעה שדעת המיעוט הציעה השעיה לעשר שנים. בפרשת על"ע 2579/80 הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב נ' הופמן, פ"ד מה(4) 729 (השופטים ברק, א' גולדברג ומצא) אושרה השעיה לחמש שנים של עורך דין שהורשע בעבירות על חוק הפיקוח על המטבע; בעל"ע 2758/97 גולדשטיין נ' הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין (לא פורסם) (השופטים אור, שטרסברג-כהן וי' גולדברג) הוטלו על עורך דין שהורשע בקשירת קשר ובצוע פשע ובקבלת דבר במירמה חמש שנות השעיה (העונש הוחמר בבית משפט זה, במקום שנה שהוטלה בבית הדין המשמעתי הארצי). עתירה לדיון נוסף (דנ"פ 2971/98, הנשיא ברק, לא פורסם) נדחתה. בעל"ע 3467/00 הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נ' מ' צלטנר עו"ד, פ"ד נו(2) 895 (השופטת פרוקצ'יה) הושעה עורך דין שהורשע בעבירות מס חמורות לחמש שנים בפועל (בנוסף לשנה על תנאי). אמנם הייתה גם ענישה קלה יותר: בעל"ע 4244/91 בן שלמה נ' לישכת עורכי הדין (לא פורסם) הושעה עורך דין, שזייף מיסמך (החלטת רשמת הדוחה בקשה למתן עיכוב יציאה) ונדון לשנתיים וחצי השעיה בפועל ושנתיים וחצי על תנאי, וצוין כי שם היה המדובר במעשה חד פעמי. בעל"ע 8280/05 הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין נ' טוני שלם עו"ד (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה) נדונה עורכת דין לשנים עשר חודשי השעיה (העונש הוחמר מ-6 חודשים), בעקבות הצהרה כוזבת לשלטונות המס, ובית משפט זה ציין כי אינו ממצה את הדין כערכאת ערעור שנייה. עינינו הרואות, כי הענישה המשמעתית בחלק ניכר מן המקרים הללו היה חמש שנות השעיה בפועל, אך לעתים למעלה או למטה מזה על פי הנסיבות. נאמר כאן, כי בעינינו, במישור הנורמאטיבי, אמת המידה הראויה צריכה לנטות ככלל לכף חומרה; הבוחר במקצוע עריכת הדין יידע, כי נטל עליו מידות של היתנהגות מתוך יושר ויושרה, כדי להוציא לטובה את שמו של המיקצוע ולא להבאיש את ריחו בעיני הרבים, וכדי לבסס את אמון הציבור בו ולא לערערו.

...

מאחר שהמחלוקות בתיק זה אינן מעטות, והחומר העובדתי והמשפטי אף הוא אינו פשוט, אין מנוס מלהקדיש את הפרקים הראשונים לרקע ולסקירת ההליכים שהביאו לאותן הכרעות של בית הדין המשמעתי הארצי, שעליהן ערערו שני הצדדים, הכול כפי שיפורט להלן.

אשר לפרשת רכישת המדפסת (ב"פ 97/13, בד"א 126/15, 1/16), שבו בעקבות הפעלת השעיה על תנאי שניתנה בתיק קודם, העונש שהוטל בבית הדין הארצי היה 18 חודשי השעיה מתוכם תשעה חודשים במצטבר ותשעה חודשים בחופף, אני מורה בזה כדלקמן: ערעור הלשכה עמל"ע 32563-05-16 – התקבל.

התוצאה היא כי בפרשה זו המערער יושעה לתקופה של 18 חודשים, במצטבר לכל תקופה אחרת שהוטלה עליו.

אני מחייב את המערער לשאת בהוצאות הלשכה ביחס לארבעת הערעורים בסך כולל של 20,000 ₪ (5,000 ₪ לכל תיק).

דעת המיעוט סברה, כי "לאור ריבוי ההרשעות הקודמות... מתחייבת המסקנה כי יש לזנוח את רעיון ההכוונה או החינוך שבענישה, ויש מקום במרכאות 'להרים ידים'" - ולפיכך הציעה עונש של הוצאה מהלישכה לצמיתות.

המשיב טוען בערעורו, כי בנסיבותיו של המערער אין להסתפק בעונש של 10 שנות השעיה, ויש לאמץ את דעת המיעוט ולהורות על הוצאתו מן הלישכה לצמיתות.

כלפי ההחלטה הוגשה עתירה לבית משפט זה (בג"צ 2128/05 ניר נ' הוועד המרכזי לישכת עורכי הדין (לא פורסם)), והיא נדחתה (ביום 20.4.05) בקביעה, כי את טענותיו יוכל המערער להעלות "בגדר ערעור על פסק-הדין כולו בפני בית הדין המשמעתי הארצי". ביום 26.9.06 ניתן פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי, במסגרתו הורשע המערער גם באישום השני.

מעשיו של המערער אמנם חמורים ביותר במטריה בה עסקינן ובכלל, ואך בקושי ניתן לומר כי העונש שהושת עליו בא "בתחום הענישה הראויה". ואף על פי כן, גילו של המערער קרוב לשבעים (עד מאה ועשרים) והשעיה לעשר שנים (התקופה המירבית האפשרית לפי סעיף 68(4) לחוק הלישכה) משמעה כי יושעה עד סמוך לגיל גבורות (ריצוי העונש יחל רק לאחר תום תקופת השעיה אחרת בה היה המערער שרוי - כאמור בעמוד 10 לפסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי, ובפסק דינו של בית הדין הארצי)).

...

ברם, חרף האמור החלטנו שלא להיעתר לערעור המשיב.

בנסיבות אלה סברנו, כי אפשר שלא להיעתר לערעור המשיב לגבי חומרת העונש.

סוף דבר סוף דבר, החלטנו שלא להיעתר לשני הערעורים.

וועדת החברות נימקה כי דחיית הבקשה היא בשל העובדה שהעותר הורשע בעבירות חמורות הקשורות לליבת המיקצוע, לאחר שהוטלו עליו 3 עונשים של הוצאה לצמיתות מהלישכה, וגם משהוכרז מוגבל באמצעים בשל מצב כלכלי קשה.

את טענת העותר כי עונש ההשעיה שהוטל עליו נבלע בעונש ההוצאה לצמיתות מהלישכה, ראיתי לדחות גם לנוכח סעיף 50 לחוק לישכת עורכי הדין שלפיו "מי שפרש מן הלישכה או שחברותו פקעה מסיבה אחרת, נשאר נתון למרות הלישכה בכל מה שארע לפני פקיעת החברות...". הוראת חוק זו מתיישבת עם סדר ההתרחשויות בעיניין לעותר, ומאפשרת את החלטות הלישכה.

...

ובלשון בית הדין: "בנסיבות אלה נראה לנו כי העונש ההולם הוא השעייתו למשך שבע שנים וכך אנו גוזרים השעיה זו תיווסף לכל עונש אחר שמרצה המשיב". בבד"א (ארצי) 96/98 הוועד המחוזי ת"א נ' פלוני, ניתן ביום 7.3.2000 גזר דין נוסף על ידי בית הדין הארצי של הלשכה, ולפיו הוטל על העותר עונש של הוצאה מהלשכה לצמיתות (להלן: "עונש ההוצאה מהלשכה השני").

במסגרת ההליך קבע בית הדין כי "העבירה של מעילה בפיקדון היא עבירה אחת החמורות ביותר הקיימת בלשכת עורכי-הדין. בנסיבות אלה נראה לנו שאין מנוס מאשר להוציא את המשיב לצמיתות, וכך אנו פוסקים". בהליך נוסף בבית הדין המשמעתי של מחוז תל אביב, בד"מ (ת"א) 29/95 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' פלוני, הוטל על העותר ביום 17.4.2001 עונש של השעיה למשך שנתיים (להלן: "עונש ההשעיה השני").

בעת מתן גזר הדין היה בית הדין מודע כי העותר אינו חבר עוד בלשכה וכי אף הושעה לתקופות קצובות בתיקים אחרים, ומשכך התייחס לאופן ביצוע העונש וקבע כי העונש יתווסף לכל עונש אחר שנגזר על העותר, וכדבריו: "נוכח חומרת העבירה נשוא תיק זה מצד אחד, ובעיקר נוכח התנהגותו של הנאשם לאחר שעבר את העבירות נשוא תיק זה, החלטנו להשית על הנאשם עונש של השעיה בפועל לתקופה של שנתיים, שלא יחפוף עונש אחר שהוטל עליו בגין הרשעות אחרות". אך בכך לא די, בעקבות הרשעה בתיק פלילי 3365/04 מדינת ישראל נ' ברוך צברי (11.4.2007), בעבירה של גניבה על ידי מורשה (סעיף 393א לחוק העונשין), גזר בית הדין למשמעת של מחוז תל אביב ביום 18.6.2009 על העותר עונש נוסף של הוצאה מהלשכה, שלישי במספר – הפעם בתיק בד"מ (ת"א) 18/09 ועד מחוזי של לשכת עוה"ד נ' צברי: "לאור האמור, לאור נסיבותיה של העבירה במקרה הספציפי שבפנינו, לאור העובדה כי אין המדובר במעידה חד פעמית אלא בעבירות חוזרות ונשנות מצד הנאשם בעבירות של שליחת יד בכספי לקוחות, לאור חומרת העבירה, לאור צרכי ההרתעה, הרתעת הרבים, אנו מקבלים את בקשת המבקש ומורים על הוצאתו של הנאשם לצמיתות מלשכת עורכי-הדין". החזרה לחברות בלשכה משחלפו 10 שנים מאז הוטל על העותר בפעם השלישית עונש ההוצאה מחברות בלשכה לצמיתות, בבד"מ 18/09, הגיש העותר ביום 18.6.2019 בקשה ללשכת עורכי הדין להפעיל סמכותה לפי סעיף 52 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, ולהורות על החזרתו לחברות בלשכה.

מכל האמור לעיל אני דוחה גם את טענות העותר כי החלטת ההשעיה נבלעת בתוך ההחלטה להוציאו מהלשכה לצמיתות, וכי בעת חידוש חברותו בלשכה אין ליישמה.

סיכום לאור כל האמור ראיתי לדחות את העתירה.

בבית המשפט העליון דנ"מ 3163/04 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר: הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין נ ג ד המשיב: שמעון חרמון עתירה לדיון נוסף על פסק-דינו של בית-המשפט העליון בעל"ע 2531/01 מיום 16.3.04 שניתן על-ידי כב' השופטים ד' דורנר (בדימ'), א' פרוקצ'יה וא' גרוניס בשם העותר: עו"ד עמוס ויצמן ][]החלטה

נוכח מעשיו החמורים של המשיב גזר עליו בית הדין הארצי עונש של הוצאה מהלשכה לצמיתות.

אף שהיו בידי הוועד המחוזי כקובל מלוא האמצעים לנקוט בהליך משמעת על פי סעיף 75 לאחר הרשעתו הסופית של המערער ביולי 1987, הוא המתין בחיבוק ידיים שנים רבות ולא נקט כל פעולה, ורק באוקטובר 1996 יזם לראשונה הליך משמעתי במטרה להביא להטלת עונש של הוצאה מן הלישכה על המערער בגין העבירה בה הורשע.

דין העתירה דחייה.

...

דין העתירה דחייה.

העתירה נדחית.

בית הדין דחה את עתירת המשיבה להטיל על המערער עונש של הוצאה לצמיתות מן הלישכה.

...

הערעור נדחה, איפוא.