דחיית עתירה לדיון נוסף

בנסיבות העניין, אציע לחבריי כי המדינה תישא בהוצאות המשיבים 6-1 בסך 10,000 ש"ח; ובהוצאות המשיבות 8-7 בסך 10,000 ש"ח. מ"מ הנשיא השופט נ' סולברג: עיינתי בחוות דעתו המקיפה של חברי, מ"מ הנשיא ע' פוגלמן, אשר סבור כי עלינו לדחות את העתירה לדיון נוסף, אך אין בידי להצטרף למסקנתו.

...

אכן, ניתן לטעון כי היעדר אפשרותה של אלמנת בנו של יהודי לעלות ארצה עשוי להביא לכך שצאצאיה – נכדיו של היהודי – שירצו לממש זכותם לעלות ארצה, לא יעשו כן. ברם גם אני כמו חברי השופט סולברג סבור כי אין בכך כדי לשנות מהמסקנה האמורה, בפרט בשים לב להלכה הפסוקה לפיה "חוק השבות אינו מעניק זכות כלפי מעלה" (עניין גורודצקי, פסקה 39; וראו את הנמקותיו של חברי בעניין זה, פסקאות 35-34 לחוות דעתו).

על פי גישה זו, מקום שבו נמצא כי במישור העובדתי הקשרים המשפחתיים המהותיים מתקיימים, אין בשוני בין מאפייני הקשר הזוגי לבין הקשר "הדורי" כדי להביא למסקנה כי מבחינה נורמטיבית הזכויות שונות בטיבן (פסקה 43 לחוות דעתו של ממלא מקום הנשיא; פסקה 5 לחוות דעתה של השופטת (בדימ') ברון).

לסיכום: אם דעתי הייתה נשמעת, היינו קובעים כי המונח "בן זוג" שבסעיף 4א(א) לחוק השבות אינו כולל את אלמנת זכאי השבות.

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, אשר סבר כי "הטענה לפיה תוצאתו הסופית של פסק הדין [בג"ץ קוריצקי – ר.פ] חוטאת במובן מסוים לעיקרון השויון, העומד בבסיס פרשנות ההסדרים הפנסיוניים, היתה מעיקרא שובת לב" (פסקה יז.), הדגיש בנימוק הראשון לדחיית העתירה לדיון נוסף כי "אין מדובר בדווקנות פורמליסטית גרידא – אילו רצה מתקין התקנות להחיל על ההסדר נשוא ענייננו הוראות זהות לאלה החלות בעיניינם של אלה העוברים בין פנסיה צוברת אחת לאחרת היה עושה כן; ואולם לא כך נעשה, ונדמה שביסוד הדבר היתה העובדה, שמעיקרא הסכם הרציפות נחתם מכוח חוק הגימלאות, ומכאן ששינויו מצריך שתוף פעולה עם ההסתדרות – וראו כאמור סעיפים 103 – 104 לחוק הגימלאות ..." (פסקה טו.).

...

סוף דבר הנה כי כן, כל הרחבה של מעגל הזכאים להטבות שאינן עולות בקנה אחד עם התקנון האחיד פוגעת בתכליות התיקון לחוק הפיקוח ובשוויון בין העמיתים.

מתן הזכות העודפת לעובדי המדינה מהווה פועל יוצא של הוראות חוק הגמלאות ממנו הסכם הרציפות במדינה "יונק את כוחו" ואין להרחיבה אלא מקום שאין מנוס לעשות כן מכוח החלה ישירה של הוראות חוק.

הערעור נדחה.

לפיכך נפסק, כי במקרה בו בוטח רכב על ידי בעליו, יש לראות את הביטוח כפוקע מאליו עם העברת הבעלות בו לאחר (ע"א 427-64 נאור אפרת, ו-2 אח' נ' סלים מריואת, סלים יוסף עואד ו"קלדוניאן" חברה לביטוח , יט 17; וכן ד"נ 10-65 נאור, עירא וחמוטל אפרת נ' סלים מריואת, ו-2 אח', יט 48, במסגרתו נדחתה עתירה לקיום דיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 427/64 הנ"ל).

...

טענות הנתבעת הנתבעת טוענת, כי דין התביעה להידחות בהיעדר עילה ויריבות, וכי מדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית שמטרתה להתעשר על חשבונה שלא כדין.

לא ראיתי להיעתר לרכיבים הנוספים להם עתרה התובעת בתביעתה, בדמות הפסד ימי עבודה, אבדן זמן והנאה משימוש ברכב ועוגמת נפש בסך של 10,000 ₪.

סוף דבר מכל האמור, דין התביעה בעיקרה להתקבל.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 76,450 ₪ בצרוף הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 13,400 ₪.

גם עתירה זו נדחתה, הן בשל השהוי שבהגשתה, כשש שנים לאחר פסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים, הן נוכח ההלכה שלפיה בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית המשפט הצבאי לערעורים (מוצג ז, בג"ץ 221/12 אלמע'ארי נ' בית המשפט הצבאי ביהודה, פסק דינו של כבוד השופט י' עמית (9.1.12); עתירה לדיון נוסף נדחתה אף היא; מוצג ח, דנג"ץ 731/12 אלמע'ארי נ' בית המשפט הצבאי ביהודה, החלטת כבוד המשנָה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור (26.6.12)).

...

משכך, ונוכח המסקנה שאליה הגעתי כי דין התביעה העיקרית להידחות, התייתר הצורך לדון בתביעה שכנגד (ראו גם ס' 12 לסיכומי המדינה).

לסיכום פרק זה: ראינו למעלה כי דין תביעתו של התובע להידחות.

סיכום ותוצאה נוכח כלל האמור לעיל: תביעת התובע נדחית.

ביום 24.11.2019 נדחתה גם עתירה שהגיש לדיון נוסף (דנ"פ 5212/19).

...

בערעור שהוגש על אותו פסק דין, ע"פ 9112/15 משה מלול נ. היועץ המשפט לממשלה, כך נאמר לעניין תחולתו של חלק ב': "ראשית אומר כי מקובלת עלי ומטעמיו קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה החוק הרלוונטי החל בענייננו הוא חוק נשיאת מאסר וכי במסגרת חוק זה ההוראות הרלוונטיות הן הוראותיו של חלק ב' ובכללן הוראת סעיף 12 לחוק." (פיסקה 13 לפסק הדין) אכן נראה כי טענתו של ב"כ המשיב ולפיה חל בעניינו של המשיב חלק ג1' לחוק העוסק בנשיאת עונש מאסר בישראל על פי פסק חוץ, דינה להידחות.

עם זאת, לאחר שבחנתי האם ניתן להגיע לתוצאה אחרת הגעתי בלב כבד לכלל מסקנה כי הדבר אינו אפשרי ואני מחוייבת על פי הדין להורות על קיומו של פסק הדין כפי שהוא.

לפיכך אני מורה, לבקשת היועצת המשפטית לממשלה, כי המשיב יישא בישראל את יתרת עונש המאסר של 360 חודשים שנגזר עליו בבית משפט מחוז מרכז קליפורניה בארצות הברית וזאת עד ליום 21.1.2050.