זהו ערעור של קצין התגמולים על פסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום), תשי"ט-1959, בראשות כב' השופטת העמיתה דרורה בית אור, אשר ניתן ביום 12/10/22 בתיק ע"נ 25647-05-21.
במישור מחלת הפסוריאזיס - לאחר שקצין התגמולים דחה את תביעת ההכרה, בשל העדר קשר סיבתי לשירות, ומהמשיב הגיש ערעור על כך, הושגה הסכמה, שקבלה תוקף פס"ד, על הכרה בקשר של החמרה, בשיעור 60%, על חשבון תנאי השרות.
על כן, דעתי היא, שיש לקבל את עירעורו של קצין התגמולים, ולבטל את פסק דין של ועדת הערעורים.
...
הנימוק המסכם לכך, באופן לא שגרתי, דווקא אינו עומד במוקד השגה ערעורית של המערער, אלא, שקצין התגמולים מבהיר, כי בכלל לא טען את שיוחס לו.
ועדת הערעורים פסקה, כי: "... המסקנה היא כי מחלת הפסוריאזיס בה לקה המערער איננה מחלה מוסבת, כאמור בתקנה 9, אלא מחלה שהתפרצה כתוצאה מאירועים הקשים שחווה המערער והמשיב הכיר בה ככזו שאירעה על רקע שירותו הצבאי של המערער".
כפי שיפורט להלן, עמדת קצין התגמולים הייתה, שהנכות הנפשית שלה טוען המשיב, היא נכות מוסבת, וככל שיש לקבוע קשר סיבתי רפואי בינה לבין מחלת הפסוריאזיס, שהיא פגימה מוכרת, הרי, הסמכות הבלעדית לקבוע זאת היא בידי הועדה הרפואית, ולא בידי קצין התגמולים או ועדת הערעורים.
על כן, דעתי היא, שיש לקבל את ערעורו של קצין התגמולים, ולבטל את פסק דין של ועדת הערעורים.
יעקב דנינו, שופט
אשר על כן, הערעור מתקבל, כאמור בחוות דעתו של כב' ס. הנשיאה, השופט א. ואגו.
