דחיית ערעור בשל איחור בהגשת עיקרי טיעון

בערר לגבי חיובי הארנונה בשנת 2017 הגיעו הצדדים להבנות והערר לגבי חיובי הארנונה שהושתו על ידי המערערת לשנת 2016 נדחה בשל האיחור בהגשת ההשגה.

המחלוקת העיקרית שנותרה להכרעה בעירעור המונח להכרעתי, עניינה בתחולת ההסכמות שהושגו לגבי החיוב בשנת 2017 גם על חיובי הארנונה בשנת 2016, דהיינו, העירעור מיתמקד בדחיית הערר בשל המחדל בהגשת השגה במועד.

הועדה ציינה כי המערערת לא העלתה את הטענות במועד וגם בהשגה המקורית לשנת 2017 לא נכלל טיעון בעיניין השטחים.

...

סוף דבר בשים לב לכל האמור הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור.

על כן אני מורה על קבלת הערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית חיפה בעררים 134/17 ו- 223/17 באופן ששומות הארנונה של המערערת לשנת 2016 יתוקנו כפי שתוקנו שומות הארנונה לשנת 2017.

בשים לב לתוצאת פסק הדין אני מחייב את העירייה לשלם למערת הוצאות בסך של 10,000 ₪.

ביום 13.2.2019 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין הדוחה את העירעור מחמת אי-הפקדת ערבון (עם בקשה להארכת המועד להגשתה), לה נעתר כב' השופט א' בולוס בהחלטתו מיום 13.6.2019, לאחר ששולמו ההוצאות שנקבעו בהחלטה קודמת מיום 26.3.2019.

מנגד, עקרי טענות המשיב, שתומך בפסק דינו של בית משפט קמא, הם אלה: עקרי הטיעון מטעם המערער הוגשו באיחור, ואי-עמידה במועדים, אופיינית לדרך ניהול ערעור זה, דבר המקנה יתרון דיוני בלתי הוגן למערער.

...

עוד אנו קובעים, שחלף הוצאות המשפט בהן חויב המערער בבית משפט קמא (עמ' 9 של פסק הדין, ש' 33-30), ישלם המערער למשיב הוצאות משפט בגין ההליך בבית משפט קמא בסכום כולל של 5,000 ₪ (נכון להיום).

נוכח תוצאת פסק הדין, אנו קובעים שבנסיבות העניין לא יהא צו להוצאות בהליך הערעור.

הערבות הבנקאית על סך 15,000 ₪ שהופקדה על ידי המערער, תוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי המערער באמצעות בא-כוחו, ואולם אנו מורים בזאת שמזכירות בית המשפט לא תבצע את החזרת הערבות הבנקאית אלא לאחר תאריך 30.10.19.

בסעיף 2 להסכם נכתבו סכומי שכ"ט, כאשר בסעיף 2 ב' נקבע תשלום 8,500 ₪ + מע"מ "עבור בונוס הצלחה. הצלחה הנה החזרת פרטי הגישה לעמוד אל הלקוח". בסעיף 8 להסכם נכתב: "נשלחה ללקוח דרישה בכתב לתשלום חוב שכ"ט בשל איחור בתשלום, ולא עשה כן בתוך 14 ימים, יהווה הדבר הפרה יסודית, ובנוסף לסעדים הנתונים לעו"ד אופיר, יהיה רשאי לחייב את הלקוח בעלויות הגבייה, לרבות בשעות העבודה לגבייה (שעת עבודה במשרד הנה 600 ₪ לשעה בתוספת מע"מ).

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין העירעור להדחות מהנימוקים כדלקמן: א) יש ממש בטענות המשיבים ולפיהן העירעור הוגש באיחור בשים לב לכך שפסק הדין ניצפה על ידי ב"כ המערערת ביום 7/11/19 בשעת לילה והערעור הוגש רק ביום 24/12/19, גם אם ניתן להקל בעיניין זה עם המערערת כיוון ש- 7/11/19 היה יום חמישי לאחר שעת חצות, ומיום ראשון שלאחר מכן ועד הגשת העירעור חלפו 45 יום בלבד.

המערערת הפניתה להחלטות בהן התירו הגשת עקרי טיעון באיחור והמשיבים הפנו להחלטות שבהן בית משפט לא עבר לסדר היום בעיניין אי הגשת עקרי טיעון.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) יש ממש בטענות המשיבים ולפיהן הערעור הוגש באיחור בשים לב לכך שפסק הדין נצפה על ידי ב"כ המערערת ביום 7/11/19 בשעת לילה והערעור הוגש רק ביום 24/12/19, גם אם ניתן להקל בעניין זה עם המערערת כיוון ש- 7/11/19 היה יום חמישי לאחר שעת חצות, ומיום ראשון שלאחר מכן ועד הגשת הערעור חלפו 45 יום בלבד.

לא אכריע בסוגיה בשים לב לכך שדין הערעור להידחות לגופו.

בהתאם לתקנה 446 (ד) לתקסד"א, כאשר לא מוגשים עיקרי טיעון במועד, דין בעל דין כמי שלא התייצב לדיון במועד שנקבע "זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת". במקרה דנן, משביקשה המערערת כי הודעת הערעור תשמש גם עיקרי טיעון וכל טיעוני המערערת היו ידועים למשיבים טרם הגישו עיקרי טיעון מטעמם, לא מצאתי סיבה של ממש שלא להיעתר לבקשת המערערת לראות בהודעת הערעור גם כעיקרי טיעון ואין מקום לראות את המערערת בנסיבות אלו כמי שלא התייצבה לדיון.

ג) דין הערעור להידחות לגופו.

לסיכום: 1) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

טענות המשיבה 1 (וועדה מקומית נוף הגליל): נטען כי דין העירעור להדחות על הסף מחמת האיחור שבהגשתו.

נטען כי החלטת ועדת הערר התקבלה בגדר סמכותה ובמסגרת שיקול דעת שהקנה לה המחוקק בסעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, ובפרט לאחר שסוגיה זו הועלתה ונידונה בפניה ע"י הצדדים בדיון מיום 10.12.19 ואף ניתנה למערערות האפשרות להגיש טיעון משפטי בנושא זה וכן מסמכים תומכים בכל הנוגע לפסיקת הריבית.

קבלת החלטה ניתנה לאחר שפרק הזמן פוצל ע"י ועדת הערר לשתי תקופות עיקריות, הכל במטרה לאזן כראוי בין האינטרסים והשיקולים שעמדו על כפות המאזניים בעת מתן החלטה, ביניהם נשיאת ציבור משלם המיסים בסכום הריבית בגין התקופה הראשונה והטעמים שעל בסיסם נשענות המערערות לעיכוב בהגשת התביעה.

...

לעניין היקף ההתערבות בהחלטה מושא הערעור , נפסק בע"א 6663/93 יוסף צאיג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, נה(1) 49 (1999):- "אם הערכאה הנמוכה בחנה ושקלה את נסיבות המקרה, והגיעה למסקנה כי יש להקטין את שיעור הריבית, אין ערכאת הערעור ממהרת להתערב בהחלטה כזאת, אפילו אם נכונותה מוטלת בספק. ...במה דברים אמורים? כאשר הערכאה הדיונית נדרשת בהחלטתה לשאלת הריבית, ומנמקת מדוע החליטה להקטין ריבית מהתובע או אף לשוללה. אולם בהיעדר התייחסות מצד הערכאה הדיונית לשאלת הריבית, נוטה ערכאת הערעור בדרך-כלל להתערב בהחלטה המונעת מהתובע ריבית מרבית". לאחר שדחיתי את הערעור לגופו מתייתר הצורך לדון בטענת להגשתו באיחור, מה גם שניכר כי יש ממש בטענות המשיבות להארכת מועדי ההגשה בשל מגיפת הקורונה.

סוף דבר: הערעור נידחה.

המערערות תשלמנה לכל אחת מן המשיבות, הוצאות הערעור בסך (כולל) של 10,000 ₪, לכל משיבה בנפרד (סה"כ- 30,000 ₪).

יצוין, כי בנגוד להחלטות שניתנו, הוגשו עקרי הטיעון מטעם המשיב רק בבוקר הדיון.

המערערת עתרה לגריעתם מן התיק נוכח האיחור בהגשתם.

ב - בהחלטה לא הביאה בחשבון הרשמת את היתנהלות המשיב, אשר פעל בכל דרך להמנע מתשלום החוב, להבריח נכסים, להאריך ההליך שלא לצורך באמצעות הגשת בקשות שונות (כך, למשל, הגיש 3 בקשות בטענת "פרעתי" שנדחו), וגם לאחר שניתן צו ההפטר, הוא נימנע מתשלום דמי המזונות השוטפים ולא ניסה אפילו להסדיר את חוב העבר.

...

אין בידי לקבל טענת המערערת, ולא מצאתי כי נפלה בהחלטה טעות משפטית, וודאי לא טעות קיצונית, ואף לא פגם או פסול בשיקול הדעת של הרשמת.

מסקנה זו מתבקשת גם נוכח פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שניתן לאחרונה (מפי כב' השופטת גאולה לוין), בו הובהר, כי סעיף 10 לחוק ההוצאה לפועל קובע הוראה ברורה בעניין פסיקת שכר טרחה, וכשמדובר בהליכי ביצוע של פסקי דין למזונות, אין מקום להידרש לתעריף המינימלי שנקבע בכללי לשכת עורכי הדין ועל החלטה בעניין להיות מנותקת ממנו.

גם טענת המערערת לפיה יצאה שגגה תחת ידי הרשמת בקבעה, כי אין לפסוק שכר טרחה בגין התקופה בה נוהלו כנגד המשיב הליכי פשיטת רגל, דינה להידחות.