דחיית ערעור בשל אי התייצבות לדיון

העירעור הנידון הוגש ביום 29.10.2020 על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל (כבוד הדיין מרט דורפמן) מיום 5.3.2020, בערר (ירושלים) 1703/19, שעל-פיו הערר על החלטת המשיבה שלא להעניק למערערת מעמד פליט, נדחה בשל אי התייצבותה לדיון.

כל שנאמר שם הוא כי הייתה מיוצגת באמצעות עורך דין, אך לא הייתה מודעת למועד הדיון ולכן לא התייצבה אליו.

...

מהטעמים שיובאו להלן, בקשת המערערת להרשות לה להגיש את הערעור הנדון באיחור נדחית, ובהתאם לכך, הערעור נמחק.

תקנה 157(3) לתקנות הקודמות, שכותרתה "אי-התייצבות לדיון" (כיום תקנה 75(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ("התקנות החדשות")), קבעה: "בתאריך שנקבע לדיון או לדיון נדחה, ינהגו כך: [...] (3) התייצב הנתבע ואילו התובע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה; [...]". ברע"א 3522/10 גני עינב (בניה מעולה) בע"מ נ' בן דוד, פסקה 25-23 (6.3.2012) קבע בית המשפט העליון, במותב תלתא, כי אי התייצבות לדיון אינה מהוה, כשלעצמה, עילה לדחיית תובענה, אלא בנסיבות חריגות ביותר.

האם אין די בזלזול בוטה וחריף בבית המשפט ובצד שכנגד, העולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, כדי להצדיק כשלעצמו דחיית תובענה מחמת העדר התייצבות? האם משהוכח שהתובע לא התייצב לדיון בכוונה תחילה, במטרה להשיג יתרון דיוני לא הוגן ולעקוף החלטה שיפוטית, עדיין יש לבחון את סכויי התובענה, ולהמנע מלדחותה כל אימת שהיא מגלה עילה? יודגש כי אופן הבחינה של סכויי התביעה, כפי שנקבע בפסיקה, הוא מקל מאוד.

בעיניין סלמאן נ' שוקייר שאוזכר לעיל נימנע בית המשפט העליון מלהתערב בהחלטה לדחות ערעור בגין אי התייצבות כשבקשת הדחייה הוגשה בהסכמה בקבעו: בקשת דחייה המוגשת לבית-המשפט, בין כערכאה ראשונה ובין כערכאת ערעור, מחייבת שיקול ואיזון בין אינטרסים שונים: של המבקש, של המשיב ושל הציבור, ולעניין זה הסכמת בעלי-הדין אינה מועילה בהכרח, כשם שהתנגדות אחד מבעלי-הדין אינה מונעת בהכרח העתרות לבקשה.

...

כמו כן נדחות טענות החייב לפיהם ה"עדים" מנועים מלהתייצב לדיון בשל עניינים בריאותיים שכן לא צורפו מסמכים כדין ואף בקשה מוקדמת בעניין "עדה" מטעם החייב נדחתה לגופה מטעמים זהים.

מסקנה זו נכונה שבעתיים כשמדובר באי-התייצבות חד צדדית (ראו גם רע"א 8327/05 צדיק נ' פנימי (14.9.2005)).

התוצאה על רקע האמור, ובשים לב לקושי שהלכת גני עינב מגלה (במובן זה שהתנאים המנויים בה מצטברים), התלבטתי אם אין מקום להותיר את החלטת הרשם על כנה.

סוף דבר הערעור מתקבל בחלקו כאמור בפסקה 33 לעיל.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה שנדחתה אף היא (השופטת (כתוארה אז) א' חיות), בקביעה: "השאלה שמעלה המשיב היא האם השוני שבין מספר החברה של אבלגון – אשר זכתה בפסק הדין הראשון – לזה של ענבר (חליפתה בפסק הדין השני) מלמד כי קבלת בקשתה של ענבר לשינוי שם הזוכה בפסק הדין השני הייתה כתוצאה ממרמה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ובצדק, טענה זו לא נתבררה לגופה בהליכים הקודמים שכן אף שבהחלטה מ-2008 היתייחס בית המשפט לטענה הנ"ל, הדבר נעשה באימרת אגב בלבד ("מעבר לנדרש") ועל כן לא מיתקיים אחד מהתנאים ההכרחיים לקיומו של השתק פלוגתא (ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך מתן פסק הדין).

אף לכך ניתנה על ידי בית המשפט קמא התשובה המתבקשת – בירור שכזה לא נערך בשל אי-התייצבותו של המערער לדיון שנקבע ליום 21.12.2005 ומתן פסק הדין השני בעקבות כך. לעניין זה אין למערער להלין אלא על עצמו.

המערער הוא מי שלא התייצב לדיון בדצמבר 2005 ובעקבות כך ניתן כנגדו פסק הדין השני.

...

עם זאת ראיתי לנכון להעיר כי ככל שבסופו של יום יגיע בית המשפט המחוזי למסקנה הדומה לזו אשר פורטה – אם כי מעבר לנדרש – בהחלטה מ-2008, חזקה עליו כי ייתן לכך ביטוי הולם בפסיקת הוצאות מתאימות.

המערער טוען כי גם אם דין טענת המרמה שהעלה להידחות וגם אם אותו בירור עליו הורה בית המשפט העליון בפסק הדין מינואר 2004 לא התקיים בשל מחדלו שלו, היה על בית המשפט קמא, על יסוד שיקולי צדק (העדפת בירור לגופו של עניין), לקבל את תביעתו לביטול פסקי הדין.

סוף דבר – אציע לחברותיי לדחות את הערעור ובזאת הפעם לחייב בהוצאות משמעותיות (בהמשך להערת בית משפט זה ברע"א 8552/16, בפסקה 6), בסך של 40,000 ש"ח. הנשיאה א' חיות: אני מסכימה.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו בבית סוהר צלמון מיום 8.6.2021 (כבוד השופט העמית י' בן-חמו, עת"א 47477-04-21), במסגרתו הורה בית המשפט על מחיקת עתירת המבקש בשל אי התייצבותו לדיון.

למחרת, בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הדחייה וקבע בהחלטת פתקית כי "הדיון יתקיים במועדו". חרף קביעת בית המשפט, המבקש החליט שלא התייצב לדיון בעיניינו, ובתגובה הורה בית המשפט על מחיקת העתירה בקובעו כדלקמן: "העותר [המבקש] לא התייצב לדיון. הוא הודיע כי הוא מסרב לצאת לנסיעה בטענה שליווי נחשון מתנכלים לו. אני סבור שאין הצדקה לאי התייצבותו של העותר, אני מורה על מחיקת העתירה." מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה מבוקש להורות על השבת הדיון בעתירה לבית המשפט המחוזי, על מנת שזה יקבע מתוה דיוני שיפטור את המבקש מלהתייצב לדיון בעתירתו.

...

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב.

לא למותר לציין כי קביעת בית המשפט המחוזי תואמת את תקנה 4(א) לתקנות סדרי הדין (עתירות אסירים), התש"ם-1980 (להלן: התקנות), המורה כי כל עתירת אסיר תישמע במעמד העותר והמשיב או באי-כוחם; עוד יצוין כי החלטת בית המשפט המחוזי שלא להיעתר לבקשת הדחייה, שנומקה בין היתר בחפצו של המבקש שהדיון יתקיים בבית הסוהר שבו הוא כלוא, היא החלטה סבירה ומצויה במתחם שיקול הדעת הנתון לבית המשפט (תקנה 3 לתקנות).

התוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית.

בפתח הדיון בעירעור טענה המדינה כי יש לדחות את העירעור על הסף בהתאם לסעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) – שמאפשר לדחות את העירעור מחמת אי התייצבות המערער.

...

בפתח הדיון בערעור טענה המדינה כי יש לדחות את הערעור על הסף בהתאם לסעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) – שמאפשר לדחות את הערעור מחמת אי התייצבות המערער.

המשנה לנשיאה נ' הנדל עמד על הליכי החקיקה שקדמו לרפורמה ועל תכליות הדין שבבסיס סעיף 5(ב) לחוק העונשין, ובהם עיקרון סופיות הדיון, וקבע כי: "אם המבחן לקיום משפט חוזר יהיה אפוא קיומה של אפשרות להקלה בעונש, נמצאנו – בניגוד לכוונת המחוקק – מקיימים משפט חוזר ביחס לכל רצח שאינו בנסיבות מחמירות. החריג לא יהיה עוד חריג, והכלל לא יהיה כלל. המסקנה היא שאם נקבל את עמדת המבקשים, יהיה על בית המשפט לקיים משפט חוזר ולהידרש מחדש לענישה במרבית ההרשעות ברצח, בניגוד לדין הכללי ולתכליתו" (שם, פסקה 9; ראו גם פסקאות 24-23, 27 בעניין רחמיאן).

משאלה הם פני הדברים, איני סבור כי טענותיו אלו של המבקש מקימות עילה להיעתר לבקשה למשפט חוזר.

הבקשה לקיום משפט חוזר נדחית אפוא.