דחיית ערעור בהתנגדות לתכנית איחוד וחלוקת מגרשים

פסק דין זה דחה את השגות המערערת, תעשיות אבן וסיד בע"מ (להלן: אבן וסיד), ביחס לתכנית מועדפת לדיור "תמ"ל 1036 – שפרעם מזרח" (להלן: התכנית) אשר הופקדה, נדונה, אושרה וקיבלה תוקף מכוחם של חוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד-2014 (להלן: חוק התמ"ל), ושל חוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התיכנון והבנייה).

במסגרת העירעור דנן, אבן וסיד מבקשת מאתנו כי נבטל את פסק הדין קמא וכי נורה לועדה הארצית לשנות את הוראות האיחוד והחלוקה אשר נתקבלו במסגרת התכנית באופן שיבטא את זכויותיה השונות במקרקעין שבתחום התכנית או בסביבתה.

אשר לחלקה 8 בגוש 10318 סבר החוקר כי זאת שוקללה בתכנית בהתאם לסיווגה הנכון, שכן "חלוקת השימושים בפועל לא הוכחה על ידי המתנגדים משפטית, כדוגמת הסכם שתוף או מפות מודד חתומות". אשר לנתונים שלדעת אבן וסיד היו צריכים להלקח בחשבון בעת הערכת שווי הקרקעות, החוקר סבר כי שמאי התכנית הביאם בחשבון והפעיל שיקול דעת סביר בכל הנוגע למידת השפעתם על שווי הקרקעות.

מתשובתה עולה, כי ההערכות אשר נעשו על ידי השמאי שקללו בתוכן את השימושים האפשריים במקרקעין מושא המחלוקת, ככל שאלו משפיעים על מחיר המקרקעין; וכי השמאי הגיע למסקנה כי תכנית האיחוד והחלוקה שמרה על האיזון בין המגרשים שנלקחו מבעליהם לבין המגרשים שהוקצו להם בתמורה, "ולכן לא נוצרו תשלומי איזון". אבן וסיד רשאית, כמובן, לחלוק על עמדתו זו של השמאי, אך מחלוקות כאלה אינן מקימות עילה להתערבותו של בית משפט לעניינים מנהליים בשומות שנעשו על ידיו (ראו בג"ץ 2324/91‏ התנועה למען איכות השילטון בישראל‎ ‎נ' המועצה הארצית לתיכנון ולבנייה‏, פ''ד מה(3) 678, 688 (1991)).

...

כך או כך, דינה של הטענה להידחות גם לגופה.

אשר על כן, דינן של כל ההשגות הקנייניות שהעלתה אבן וסיד להידחות.

סוף דבר אבן וסיד העלתה טרוניות רבות נגד התכנית ונגד הליכי התכנון שבמסגרתם היא אושרה, אך לא כצעקתה.

אכן, הועדה הוסמכה להכין ולאשר תכניות איחוד וחלוקה של מגרשים, אך הדבר לא הגביל את סמכותה לידון בבטול דרכים קיימות.

שכן, אף אם הייתה מתקבלת טענת המערערות כי התכנית לא ביטלה את תכנית ג/1908 (טענה אשר כאמור לא ניתן לקבל בנקל), הרי שהחלטת הועדה לדחות את היתנגדות המערערות, בהבהירה כי אין מקום מבחינה תכנונית ליצור דרך העוברת בתוך שטחי הקבוץ אל המיתחם, היא החלטה סבירה אשר אינה מצדיקה היתערבות בית משפט זה. זאת, אף אם היה בה משום שינוי תכנית ג/1908 (אשר אין מחלוקת כי נזנחה עם השנים).

...

מנגד, לעמדת המדינה – הוועדה ומשיב 2, משרד הבינוי והשיכון – דין הערעור להידחות בהיעדר כל עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטת הוועדה.

דיון והכרעה לאחר עיון בערעור ובמוצגים שהוגשו ושמיעת טענות הצדדים בעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחבריי שייעשה.

בפסק הדין דחה בית המשפט את עתירת המערער נגד החלטת ועדת הערר המחוזית תל אביב (להלן: ועדת הערר) מיום 3.12.19, במסגרתה נדחה ערר שהגיש נגד החלטת הועדה המקומית לתיכנון ובניה תל אביב מיום 10.7.19, שנתנה תוקף לתכנית איחוד וחלוקה מספר 507-0530329 תא/מק/1/4130 (להלן: תכנית האיחוד וחלוקה), בתחום התכנית תא/4130 "בין השדרות" (להלן: התכנית הראשית), ותוך שהיא דוחה את היתנגדותו של המערער והתנגדויות אחרות שהוגשו לתכנית.

ביום 22.6.2015 החליטה הועדה המחוזית על הפקדתה של התכנית הראשית וקבעה כי היחס בין שטח המיגרש לבין שטחי הבנייה המותרים בו יהא 1:4.

...

בבקשה, המחזיקה פחות משני עמודים, טוען המערער, שאינו מיוצג, כי יש ליתן סעד זמני לשמירה על המצב הקיים נוכח סיכויי הערעור שהם, לשיטתו, "גבוהים ביותר". עוד נטען כי יש להיעתר לבקשה בכדי למנוע מצב בו יעמוד בפני מעשה עשוי וזכויותיו יפגעו.

לאחר עיון הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כן נקבע כי כאשר עסקינן בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, התנאים להיעתרות לה מחמירים מאלה החלים בערכאה הדיונית, שכן דחיית עתירה משנה את נקודת האיזון בין האינטרסים המנוגדים של בעלי הדין (עע"מ 2391/07 מילאנו נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז, [פסקה]7 (14.5.2007)).

אשר על כן הבקשה נדחית.

ערעור שהגיש העותר לבית-המשפט העליון נדחה (ע"א 3805/19 דוד מיר נ' הועדה המקומית לתיכנון ובנייה ירושלים (1.6.2020)), כאשר בית-המשפט אימץ את טעמיו של בית-המשפט המחוזי, שעל ממצאיו ומסקנותיו סמך ידו בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

בתלונה, שהוגשה ביום 18.6.19, לפי סעיף 22(ג) לחוק שמאי מקרקעין, התשס"א-2001 (להלן - חוק שמאי המקרקעין), נטען, בין-השאר, כי השמאים הכינו טבלת איזון והקצאה לתכנית איחוד וחלוקה שיזמה רמ"י, שבגדרה כלולות דרכים; וכי למרות שמדובר בדרכים בתחום העיר ירושלים הרשומות בשם עריית ירושלים בפנקס המקרקעין, רשמו הם בטבלה "במצב ניכנס" חלק מהדרכים "מעל הקו" בשם מדינת ישראל, וחלק אחר "מתחת לקו" בשם עריית ירושלים, כאשר בעקבות זאת הוקצו בטבלה מגרשים סחירים תמורתן לרמ"י. עוד נטען בתלונה, כי מדובר בפעולה המנוגדת להוראות החוק ולתקנים המחייבים.

מחומר זה נתחוור, כי למעשה טענותיו המקצועיות של העותר לא נדונו לגופו של עניין שכן הלה איחר את המועד להגשת היתנגדות לתכנית, זאת לטענתו בשל התרשלות הועדה המקומית אשר לא יידעה אותו אודות הפקדת התכנית; וכי הייתה אומנם התארגנות לפנייה לועדת הערר בעיניין התכנית אך העותר בחר שלא להצטרף לערר.

בבקשה לעיון חוזר טען העותר, בין-השאר, כי החלטת המועצה מיום 20.4.21 לדחות את הערר, התבססה על בדיקה ראשונית שערך השמאי יצחק שפיגל, המוזכרת בהחלטה מיום 6.12.20, ולפיה מהבדיקה הראשונית עולה כי בתכנית שקדמה לאיחוד ולחלוקה השטח המדובר כלל לא יועד תכנונית ל"דרך" כי אם "לשטח לא מתוכנן". לטענת העותר, המסקנה מהבדיקה הראשונית הייתה שגויה; זאת לנוכח הוראות התכניות והרישומים בלישכת רישום המקרקעין על-שם הערייה, וההתעלמות מטענותיו בערר בדבר העבירות הפליליות והמשמעתיות שהתגלו בהתנהלות השמאים.

...

על-כן, דין העתירה להידחות לגופה; ולנוכח תוצאה זו, מתייתר הצורך לדון בטענות הסף שהעלו השמאים, ובין-השאר בטענות בדבר אי-ניקיון כפיים, השתק ומניעות.

התוצאה על-יסוד האמור לעיל, העתירה נדחית.

בהתחשב במכלול הנסיבות, ישלם העותר למשיבה 1 הוצאות בסך כולל של 10,000 ₪, ולכל אחד מהמשיבים 4-2 שכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪ (ובסך הכל 24,000 לשלושתם).

בשנת 2002 אושרה תוכנית איחוד וחלוקה (נת/545/א/1) לגבי חטיבת קרקע גדולה, הכוללת גם את חלקה 9 ("התוכנית").

במסגרת התוכנית, הוקצו ליחזקאל זכויות במיגרש שלימים הפך לחלקה 6 גוש 9133 ("המקרקעין" או "חלקה 6"), וכן ב-13 מגרשים נוספים ("השטח הנוסף"), וזאת תחת הזכויות בחלקה 9 (שחלפה מהעולם).

המערערים היתנגדו לתביעה.

בנוסף, טוענים המערערים כי בית משפט קמא שגה בכך שלא פסק לטובתם פיצוי, וכן בכך שחייב אותם בהוצאות בסכום גבוה של 50,000 ש"ח. המשיבים תומכים יתדותיהם בפסק דינו של בית משפט קמא, ומוסיפים כי דין העירעור להדחות גם על הסף, בשל כך שהוא הוגש באיחור בלא שניתנה רשות לכך.

...

לא מצאנו גם ששגה בית המשפט בכך שנתן למשיבים היתר פיצול סעדים להגשת תביעה כספית נגד המערערים, מה עוד שדומה כי המשיבים כלל לא היו זקוקים להיתר כזה והוא ניתן למעלה מהצורך [רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(3) 943, פסקה 15 (2003)].

לא מצאנו גם עילה להתערב בשיעור ההוצאות שנפסק על ידי בית משפט קמא.

סוף דבר הערעור נדחה.