אין אלא להסיק כי זהו אמצעי לחץ של החוקרים על הנאשם כי יודה במיוחס לו. החוקרים מתנים בין אפשרות מניעת הפגיעה בכבודה של אחותו הקטינה של הנאשם לבין הודאתו במיוחס לו.
כך אומרים החוקרים: "חוקר מס' 1, שרון יוספן: כי אם היא תגיד לי שאני לא מכירה את מחמוד ג'ברין ואני מאמין שהיא גם לא מכירה.. אני לא מאמין שילדה בת שבע – עשרה משגב שלום עם כבוד שיש לה... מה יש לה לדבר עם עבריינים מאום אל פחם? מה יש לה לדבר עם עבריינים מאום אל פחם?... נכון או לא? אם היתה אחותי, חבל על הזמן ... מה יש לה לדבר עם עבריינים מאום אל פחם? זה עבריין.. זה היה אסיר לשעבר... בן אדם נשוי עם ילדים... מה יש לה לדבר איתו? ילדה בת שבע-עשרה. עשית טעות תבוא תיקח על עצמך... מה אתה מטיל את זה על אחותך?" (ת/4 עמ' 114 שו' 10-21).
הנאשם העיד ביחס לאחותו על כי חשב עליה ועל המשמעויות של הבאתה לחקירה ושל שמועות שיכול וייצאו כתוצאה מהחקירה, וכך הוא מעיד (פרו' עמ' 154 שו' 22- עמ' 155 שו' 33):
"... ואני לא ידעתי את זה, אני חשבתי על אחותי, אני חשבתי על אחותי. חאמזה הזה, שמואשם, ומדובר שאני לקחתי ממנו טלפונים ואני לא יודע מה? חאמזה זה אח של זה שרצה להתחתן עם אחותי, והיום הוא מאורס לאחותי, הם אמורים להתחתן בקרוב. אם אני עושה דבר כזה? לאחותי מגיע, אם הוא ישמע שהיא מדברת עם אסירים, כשהם עבריינים ונשואים? הוא ישר הולך לאח שלו ואני הורס גם את החיים של האחיות שלי, אני אלך להרוס את החיים של האחיות שלי? זה כבוד, שאני לא יודע להסביר את זה. אתם יודעים מה זה, אשה בדואית כשהיא דתייה, ושהשארתי אותה יום לפני שהיא לומדת לפסיכומטרי. יום לפני, היא היתה בקורס פסיכומטרי, וכשהיא מגיעה לבית הסוהר לחקירות, חקירות שהיא מדברת עם אסיר שנימצא בבית סוהר, והיא בת 17, 16. ואני, אם שמועה אחת יוצאת בשכונה, אחיות שלי יישארו אצלי כל החיים, הן לא יתחתנו, הן יישארו בבית. כל החברות שלהן יתחתנו ואחיות שלי לא, בגלל שאח שלהן היה בשב"ס. בגלל שאריק הסתכל עליי במדריגות, וכן, הוא יכול להכחיש, לא היו הקלטות ואני חשבתי שזה מוקלט. ואני התיישבתי, התיישבתי והייתי מעשן אפילו לה הסתכלתי עליו, אה, יא בדוואי, אה, אנחנו נגייס אותך, אתם עבריינים ואנחנו נרדוף אחריך, הינה, אחותך עכשיו הגיעה, הינה, אמיר ראה את אחותך עכשיו, הוא אמר לי, אתה מכיר את אמיר? אמרתי לו, כן, חשבתי כל האסירים שם ועכשיו אחותי הולכת לעבור את זה, וזה, לאסיר הזה, איך? איך שבדואי, שאני לא נותן ברחוב שמישהו יסתכל על אחותי, יסתכל בעין אחרת, ואני אתן לאחותי שתשב עם עבריינים, איך? תסביר לי. אני יודע שאני מסובך, ואני יודע שזה כמו שאתם אומרים, בית המשפט והחוק, אבל ההודאה, מלכת הראיות? וכן דיווחתי, כן אמרתי, שימו אותי בכלא ותיקחו אותם לבית, את אחותי ואת אבא. אדוני השופט, לפני חודש שנעצרתי, הודיעו לי שאבא שלך נפטר, בבית הסוהר, ותשאלו, תשאלו על זה, התקשרו לקצין המשמרת ואמרו לו, אבא של עלא נפטר. אבא שלי חולה אפילפסיה והוא חולה לב, הוא התעלף בכביש והודיעו לי בבית סוהר כשהייתי במשמרת, שאבא שלך נפטר. לקחו אותי מבית הסוהר ברכב של שב"ס, הגעתי לבית לשמה, אני מגיע ואני רואה שאין אבא, אין אבא ואני משתגע, אבא שלי קיבל התקף חזק והוא היה מאושפז בבית החולים. אבא שלי יצא לכביש ערום, הוא יצא מהבית ערום, כשמביאים אותי לחקירה, מביאים אותו ואומרים לי שאבא שלך הולך להיעצר, תוציא אותו. אדוני השופט, לפני שהודאתי, לפני שאמרתי, כן, עשיתי, אני התיישבתי מתחת למדרגות ואריק עומד למעלה, אני מעשן ויושב ככה והוא אומר לי, תיקח את זה על עצמך, תיקח את זה עצמך, ואמרתי לו, אני לוקח, תיקח את זה על עצמך, ואני אמרתי לו, אני לוקח. הוא אמר לי, אחותך, אני אשחרר אותה עכשיו, ואבא שלך, אני אשחרר אותו עכשיו, אבל קח את זה על עצמך. ואמרתי לו אבל אני אומר לך, תביא לי דף ואני ארשום לך שכן אני עשיתי את הכל, והוא אמר לי, לא, אתה צריך לפרט. והוא התחיל להסתלבט עליי, הוא התחיל להגיד לי, אתה בדוואי ותישאר בדוואי, ואתם הבדואים לא דואגים לחוק ואפילו אם תגיעו לדרגות הכי בכירות. ואמרתי, זהו, מה אני אעשה כבר? אין לי, יש לי דרך אחת לצאת מזה, וכן, ביקשתי קצין מודיעין, ביקשתי קצין מודיעין כי רציתי לדיווח, להגיד לקצין המודיעין ככה, ככה וככה הם עושים לי. כשהם מוציאים אותי לעשן להרגע, במקום להרגע אני חוזר אפילו יותר מתוח".
מצאתי לנכון להביא דברים אלו בהרחבה הואיל ועולה מהם התמונה הסובייקטיבית לצד התמונה האובייקטיבית של השתלשלות העניינים.
הנאשם הועמד בפני מצב דברים בו היתנו את האפשרות לחקירת אחותו ואביו בהודאתו; היתנו את החשש שהעמידו בפניו, על כי יכול ואחותו הקטינה תפגע, הן מעצם העובדה שהיא נחקרת תחת אזהרה, והן מהעובדה שיעלה כי היא קטינה בת 17 המשוחחת עם אדם נשוי כבן 30, והמשמעות ביחס לכבודה, בהודאתו; והתנו את האפשרות של הנאשם להמנע מהחשש שלו מכך שדיווחיו על אסירים יתפרסמו, בהודאתו.
אין בידי לקבל את ההסבר אשר ניתן ע"י ע.ת.13 לכך, כמצוטט לעיל.
ניתן היה לסיים את הדברים בקביעות האמורות, ואולם, אני מוצא לנכון להתייחס, למעלה מן הצורך, גם לראיות אשר נטען כי מקימות הן את התוספת הראייתית, הואיל ולאחר בחינתן, עולה כי גם אם היתה נדחית טענת הזוטא, והיתה ההודעה קבילה, אזי אין בראיות הנוספות כדי הקמת התוספת הראייתית, וניתן לומר שכל כולן בבחינת ראיות נסיבתיות הרחוקות מהגעה למסקנה בדבר קשר בינן לבין המיוחס לנאשם.
...
די בציטוטים אלו כדי להביא למסקנה הברורה שהטענה כי ההתייחסות לאחותו ולאביו של הנאשם הינם אך "שיקוף החקירה", הינה טענה שאינה מתיישבת עם הדברים שנאמרו בפועל בחקירה, ואין לקבל את טענת ב"כ המאשימה בעניין זה.
אמירה לנאשם כי יש לו את האפשרות למנוע את חקירת אחותו ואביו, תוך שנאמר לו שלעצם החקירה תחת אזהרה של אחותו ושל אביו יש השלכות, משמעותה ברורה וסבורני שאינה יכולה להיות מוטלת בספק.
אין בפנינו לוחות זמנים מדויקים, אין בפנינו תאריכים ספציפיים אשר ניתן באמצעותם לקשר את הדברים, ואין בפנינו ראיה של ממש אשר תביא למסקנה המחברת בין טענה לרכישה והחדרה לבית הסוהר של המיוחס לנאשם בכתב האישום, לבין מה שנמצא בחיפוש בתאריך מסוים אצל אסיר מסוים.
סבורני, כי מהאמירה כי מקום יכול להיקרא וואדי בעיני המתבונן, קיים קושי ללמוד על העדר אמינות בגרסת הנאשם, ולא מצאתי ממש בראיות שהובאו במסגרת עדויות ההזמה.
מכאן, יכול ושיחות הטלפון הללו קשורות לדיווחים כאלה ואחרים, וכאמור, לא הוגש על ידי המאשימה מאומה בעניין זה.
סוף דבר
התקבלה טענת הזוטא.
