דחיית מועד דיון: תקנות סדר הדין האזרחי החדשות

עוד הפניתה הנתבעת לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, וטענה כי על אף שהתביעה נשוא הדיון הוגשה לפני מועד תחולתן של התקנות החדשות, אולם כבר כיום יש לצפות פני העתיד ולייחס חשיבות לאמור בהן, בכל הנוגע ליעילות הדיון וההפקדה היתירה על ניהול תקין של ההליך.

יישום האמור על ענייננו, בבחינת היתנהלותו של ב"כ התובעת, לא התרשמתי כי היתנהלותו לאורך כל ההליך מלמדת על זילזול בבית המשפט ובהוראותיו או מרשלנות גרידא, שכן הוא הבהיר בבקשתו בהרחבה כי הסיבה שבגינה לא התייצב לדיון ולא הגיש בקשה לדחיית מועד הדיון, נבעה מסיבות רפואיות יוצאות דופן, שלא היתה לו שליטה עליהן.

...

נוכח האמור, מצאתי כי יש מקום להיעתר לבקשה והנני מורה על ביטול פסק הדין מיום 07.01.2019.

באשר לבקשה לפסילת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, מצאתי כי הבקשה תידון במעמד ישיבת קדם המשפט שתיקבע.

בהתאם לאמור הנני קובע ישיבת קדם משפט ליום 24.06.2019 שעה 10:00.

מחד גיסא, נדחתה בקשת המערערים להתערב בהחלטת בית המשפט קמא שלא לאשר את מינויים כבאי כוחה של הקבוצה המיוצגת, וזאת לאור ההתרשמות כי בהנתן התנהלותם הדיונית במסגרת הליכי האישור ובמסגרת בקשת רשות העירעור אין יסוד סביר להניח כי ינהלו את עינייני הקבוצה בדרך הולמת ובתום לב. מאידך גיסא, בוטל מינויים של עוה"ד גרשט ונאור כבאי כוח מייצגים מטעמים פרוצדוראליים, והוחזרה שאלת מינויו של בא כוח הקבוצה לדיון לפני בית המשפט קמא, על מנת שזה יקיים הליך מינוי על פי הפרוצידורה הקבועה בתקנה 10 לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010.

ואולם, תקנה זו אומצה, בשינויי נוסח קלים, בתקנה 150 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקסד"א החדשות), תוך שהובהר בדברי ההסבר כי "תקנה זו מאמצת את ההסדר הקיים בתקנה 411 בתקנות הקודמות ומוסיפה גם את הצורך בהגשת בקשת רשות ערעור על החלטה בענין סמכות מקומית". כן ראו: ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין, פסקה 10 (9.12.2008); ע"א 7259/10 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ירוחם, פסקה 20 (28.8.2012); חמי בן-נון וטל חבקין העירעור האזרחי 239-238 (מהדורה שלישית, 2012)).

בנוסף, המעיין בבקשות המערערים יפגוש במילה "בהולה" בכותרת בקשותיהם באופן תדיר וחריג בהיקפו, אף שבמקרים רבים לא היה בה צורך (ראו, למשל, בקשת התיקון הראשונה מיום 20.10.2013; בקשת התיקון השלישית מיום 30.3.2014; בקשה לדחיית מועד דיון שהוגשה ביום 26.5.2014, חודשיים לפני המועד שהתבקש לדחותו; בקשה מיום 8.6.2014 לעיון חוזר במגבלת העמודים שקבע בית המשפט קמא להגשת כתב טענות, ולאחר מכן הוגשה ביום 24.6.2014 "בקשה בהולה למתן החלטה"; בקשה מיום 18.8.2015 למתן רשות להגיש סיכומי תשובה; בקשה מיום 16.8.2017 לפסילת השופט כבוב מלדון בתיק והעברת ההליך מכותלי המחלקה הכלכלית; בקשה מיום 9.4.2018 לפסילת השופטת רונן; ובקשה מיום 24.5.2018 לביטול החלטה שניתנה ביום 23.5.2018); כן יגלה אותו מעיין כי בקשות רבות הוגשו על מנת לעכב את היתקדמות ההליך נוכח ההליכים שנקטו בהם המערערים לביטול החלפתם (מעבר לבקשות לעיכוב שהוגשו במסגרת אותם הליכים שנזכרו בפיסקה 11 לעיל, ראו בקשות מהימים 6.2.2018, 7.2.2018, 8.2.2018, 19.2.2018, 21.2.2018, 8.5.2018, 21.5.2018 ו-24.5.2018 אשר הוגשו במסגרת הבקשה לדיון חוזר; וכן בקשות מהימים 14.11.2016, 30.11.2016, 19.4.2017, 25.7.2017, 17.8.2017, 12.9.2017, 24.9.2017 ו-14.12.2017 אשר הוגשו במסגרת הליך האישור).

...

כפי שאפרט להלן, סבורני כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים שבהם נדרשת התערבות מסוימת של ערכאת הערעור.

אומנם בית המשפט קמא נתן דעתו לשיקולים הרלוונטיים, אך סבורני כי הסכומים שנפסקו אינם משקפים בצורה מלאה את האיזון הראוי בין אותם שיקולים.

סוף דבר: לוּ תישמע דעתי, נדחה את הערעור ככל שהוא נוגע להחלפת המערערים כבאי כוח מייצגים ולאישור הסדר הפשרה, אך נקבל את הערעור לעניין חלוקת הגמול ושכר הטרחה כמפורט בפסקה 85 לעיל.

הקיים והרלוונטי בתיק ביום 19.6.2017 הוגש כתב תביעה "כספית" ע"ס 1,323,732 ₪ בסדר דין מקוצר.

ביום 2.8.2021 נעתרה בקשה מוסכמת מטעם התובעות מיום 1.8.2021 (לאחר חלוף המועד שנקבע להשלמת ההליכים המקדמיים!) להארכת המועד להשלמת ההליכים המקדמיים, ובהתאמה להארכת המועד הנ"ל להגשת ראיות הצדדים ובהתאמה לדחיית מועד דיון קדם המשפט הנ"ל לאחר הגשת הראיות.

ביום 3.7.2022 נתתי ההחלטה שלהלן שלמעשה בולעת את הוראות הגשת הסקירה הנ"ל. ביום 3.7.2022 הגישו כל שלושת הצדדים בקשה משותפת ומוסכמת "לאישור הסדר דיון בקשר עם המשך ההליכים", כאשר לפי ההסדר: בקשת התובעות לתיקון כתב התביעה תיתקבל, תוך חיוב התובעות בהוצאות לטובת הנתבעות והצד השלישי, בשיעור שאותו יקבע ביהמ"ש; כתב תביעה מתוקן יוגש בתוך 30 יום מיום ההחלטה, כתב הגנה מתוקן וכן הודעה לצד שלישי מתוקנת יוגש תוך 30 יום לאחר מכן, כתב הגנה מתוקן להודעה לצד שלישי יוגש תוך 30 יום לאחר מכן, וכתב תשובה לכתב ההגנה המתוקן יוגש גם הוא בתוך 14 יום לאחר מכן; הצדדים יבצעו הליכים מקדמיים (חדשים לגמרי למעשה!) בהתאם לכתבי הטענות המתוקנים להוראות תקסד"א החדשות.

...

לאחר שנתתי דעתי למסמכי ולטענות הצדדים, אני מכריע כך לגבי סעיפים 14יג'-יד'': הבקשה נדחית.

בנסיבות ובהיעדר מסמכים רלוונטיים עפ"י המוצהר ע"י התובעות, הבקשה גם לגבי סעיף 14יז' – נדחית.

סיכום בקשת הגילוי העכשווי שבנדון – נדחית.

דחיית מועד הדיון/משיכת תצהיר התובע בבקשה נטען כי היה מקום לדחות הדיון ולחלופין לקיימו ללא נוכחות התובע תוך משיכת תצהירו.

משכך אין מקום להידרש בדיעבד לטענה בנידון זה. מעבר לצורך יוסף כי חובתו של בית הדין בגדר הראציונאל שביסוד תקנות סדר הדין האזרחי החדשות, שלא להתיר השחתת זמנו וזמן מתדינים ע"ח מתדינים אחרים.

בעניננו אין עסקינן רק בהיעדר אפשרות לחקירה על תצהיר, אלא בהימנעות התובע מלהתייצב לדיון, שעליה, כך נטען בבקשה עצמה , חלות הוראות תקנה 49 - וכך צוין בענין גוריסים- "בהקשר זה, יש לערוך הבחנה בין סמכותו של בית הדין לעבודה או בית המשפט לדחות או למחוק תביעה בשל אי התייצבות תובע או מי מטעמו לדיון בהתאם לתקנה 49(ב)(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 ותקנה 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לבין אי התייצבות מצהיר לחקירה נגדית על תצהירו. בנסיבות של העידר הופעה של התובע או מי מטעמו לדיון, רשאי בית הדין לסלק את התביעה, בעוד בנסיבות של אי התייצבות מצהיר לחקירה על תצהירו, התצהיר לא ישמש ראיה בהליך, אולם התביעה תוכל להמשיך להתברר על יסוד הראיות האחרות שבתיק בית הדין. זאת, להוציא מקרים נדירים של זילזול חמור בהליך השפוטי שיצדיק את דחיית התובענה, כפי שפרטה חברתי סגנית הנשיא בסיפא לסעיף 6 לעמדתה" אם כן, לא שאלת היכולת של התובע להוכיח תביעתו בהיעדר תצהיר שלו היא שעמדה על הפרק לבדה , אלא גם שאלת עצם אי התייצבותו שמכוחה התבקשו על ידי הנתבעת הסעדים שביקשה.

...

הדבר מביאני לכלל מסקנה כי לא קיבל שיחות רבות באותו בוקר או כי קיבלן בשעות אחרות מאלה שטוען להן, שכן מטעמים אחרים מאלה שהציג בבקשה, אינו מתייצב לדיון.

(כאמור, גם לא שוכנענו כי הודע לו על הדיון , בהעדר נכונות להציג אסמכתא לשיחת הטלפון שהודיעה לו על כך).

אשר לענין ההוצאות- נוכח המסקנה כי לא ניתן כל טעם של ממש לאי ההתיצבות, וכי בפועל נגררה הנתבעת לדיון נוסף בבקשה לביטול פסק דין, על בסיס נימוקים שאין בהם ממש, ובהתחשב בהשחתת זמן הדיון שנקבע לכתחילה (אליו, כפי שצוין אז לפרוטוקול הגיע מנהל הנתבעת תוך שהדבר גורם נזק לעסקיו וב"כ הנתבעת הגיעו מרחוק), והזמן שנדרש להכנה אליו, ובהתחשב גם בהיקף הסכומים הנתבעים, הרי שבכל חלופה שתתגבש בהתאם לאמור בסעיף 26, זכאית הנתבעת לפסיקת הוצאות משמעותיות.

נטען כי הדבר בא לידי ביטוי בכך שבית המשפט נעתר לכל בקשה שמוגשת על ידי הנאמנים להארכת מועד להגשת תגובה ו/או לדחיית מועד דיון בבקשות התלויות ועומדות בין הצדדים בטענות שונות כגון, שהייתו של אחד הנאמנים בחו"ל, שהייתה של ב"כ הממונה המטפלת בתיק באופן אישי בחו"ל, לאחד מהנאמנים קבוע דיון אחר בבית משפט אחר, עומס משרדי אצל הנאמנים וכיו"ב, והכל ללא היתחשבות ב-2,000 איש – חברי קבוצת הרכישה (המבקשת) אשר נאלצים לחכות ללא קורת גג, וזאת במטרה לרצות את הנאמנים.

דחיית בקשת המבקשת מיום 20/04/23 להגשת תשובה לתגובת הנאמנים לבקשת ההיתנתקות שהוגשה ביום 18/04/23, וכללה טענות עובדתיות חדשות, וזאת תוך קביעה כי על פי הוראות תקנות סדר הדין האזרחי החדשות אין זכות קנויה להגשת תשובה לתגובה כאשר קביעה זו לא הוחלה על הנאמנים ולא על צדדים אחרים בבקשות אחרות שאינן נוגעות למבקשת.

לגוף הבקשה טענו בעלי המניות כי יש להתייחס במסגרת הדיון בבקשה רק להחלטת בית המשפט מיום 21/04/23, ולא להעתר לשרבובן של החלטות נוספות וקודמות של בית משפט שלא נועדו אלא ליצור אוירה, ואולם לא מקימות עילת פסלות מה גם שלא הוגשה בעיניינן בקשה בזמן הרלוואנטי, כמתחייב מהוראות תקנה 173 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").

...

על רקע האמור ובטרם נקבע הסדר הדיוני לשמיעת הבקשה, נתבקשה הבהרה של המבקשת לזיקה בין הבקשה החדשה לבקשה 220 ולאחר שהוגשה תגובתה, ביום 02/03/23 ניתנה ביום 06/03/23 החלטה בבקשה 220 ובבקשה 230, וזאת מבלי להמתין לתגובת הנאמנים.

על רקע האמור, ומבלי להרחיב ביחס לטענות נוספות שהעלה ב"כ המבקשת, דוגמת הטענה שהועלתה במהלך הדיון מהיום, לפיה בית המשפט אינו מפקח כראוי על הליכי חדלות הפירעון וביחס לנטען כנגד החלטת כב' הנשיא שפירא בבקשה שהופנתה אליו על ידי המבקשת, סבורני כי לא הוכחה תשתית עובדתית ו/או משפטית שיש בה כדי לבסס את טענות המבקשת לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים או לחשש כי המבקשת לא תזכה להליך הוגן וצודק בפני בית המשפט או כי דעתו של בית המשפט "נעולה" בסוגיות שבמחלוקת, באופן המקים עילת פסלות.

סיכומו של דבר ולאור כל האמור לעיל – הבקשה נדחית.