דחיית טענת דריסה לתהום בביטוח מקיף

נקבע שם כי נגרמו לו נכויות זמניות ונקבעה לו נכות צמיתה בתחום הנורולוגי (תוך דחיית הטענה לנכות אורתופדית).

כך נפסק (בפיסקה 5): "בנסיבות המפורטות, נראה כי לא ניתן לשלול את האפשרות שהתיעוד הרפואי שבמוקד הבקשה עשוי היה להביא את הועדה הרפואית לקבל החלטה אחרת בעיניינו של המשיב. במילים אחרות, התעוד הרפואי שלא עמד בפני הועדה הוא בעל פוטנציאל להשפיע על קביעת הועדה בעיניינו של המשיב, זאת, בעיקר, מאחר שהוא עוסק בתלונות שגם אם אינן עדכניות אין מדובר בחלוף פרק זמן שבוודאות שולל את הקשר בין המצב עובר לרישום התלונות לבין המצב שלאחר התאונה. בנוסף, התלונות מתייחסות לתחום רפואי שאינו מאופיין בתלונות שכיחות ונפוצות בקרב הציבור וחלקן אף ממוקדות בפגימות מהן סובל המשיב עתה (השוו לרע"א 4396/13 אשכנזי נ' הפול חברה לביטוח בע"מ, פסקה 7 (22.12.2013)). דומה, כי על בסיס האמור נידרש היה להתיר למבקשת להביא ראיות לסתור. אכן, ייתכן בהחלט שלתלונות המשיב מתקופת שרותו הצבאי אין כל קשר לנכויות מהן הוא סובל כיום, אך קביעה זו צריכה להיות פרי בירור רפואי מוסמך ומקיף (ראו רע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' בוטרשווילי, פסקה 6 (8.4.2013))." [ההדגשה שלי – ר.ה.] בהקשר זה, קבע כב' השופט צבי ויצמן ברע"א (מחוזי מרכז) 20506-03-20, כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פ.י.ד. [27.03.2020], בסעיף 15 להחלטה: "בנידון אכן נראה כי לא עמד לפני הוועדה הרפואית מלוא תיקו הרפואי של המשיב... דומה, כי בעיניין הנידון היתעלמות הוועדה הרפואית ממצבו הרפואי של המשיב עובר לארוע התאונה, מתלונותיו על כאבים באותו איזור לגביו נקבעה הנכות... יש בה להעלות ספק שמא יש בעברו הנזכר בכדי להשפיע על קביעת נכותו ושאלת הקשר הסיבתי שבין נכותו כתוצאה מהתאונה הנדונה, לאירועים אחרים בהם היה מעורב." הנתבעת צירפה לבקשה תעוד רפואי ממנו עולה כי התובע סבל בעבר מתחלואה בברך שמאל, כדלקמן: · תעוד המלמד על כאבי גב תחתון ביום 03.12.16, כאשר בבדיקה קלינית נמצאה "הגבלה בכיפוף קידמי". · הפניה לחדר מיון בשל כאבי גב "מזה כשבוע" עם החמרה, ללא שיפור בשימוש במשככי כאבים.

...

לגישת התובע, הוועדה הרפואית לעררים תיקנה טעות שנפלה בקביעת הועדה מדרג ראשון בתחום הנוירולוגי, הן בקביעת דרגת הנכות והן בשיעור הניכוי בגין מצבו הקודם, וכי הקביעה בנוגע לשיעור נכותו הנוירולוגית נעשתה במסגרת שיקול דעתה הרפואית, ואין עילה להתערב בה. עוד טען התובע, בנוגע לקביעת הנכות בתחום האורתופדיה, כי היו בפני הוועדה לעררים מסמכים בנוגע לעברו הרפואי, הן לפני התאונה הראשונה והן לאחריה, וכי התיעוד שצורף לבקשה אינו מעיד על מצב רפואי קודם ואין בו די כדי להיעתר לבקשה.

ברע"א 6812/06, ניקול תייר נ' ויקטור אטיה [20.02.2007], קבע בית המשפט כי "משקמו בלב הערכאה המבררת ספקות באשר לקביעתה של הוועדה הרפואית, ומשמצאה כי בפני הועדה הוצגה לכאורה תמונה בלתי-שלמה ואולי, בנסיבות המקרה, גם לא מאוזנת, יש משקל רב להתרשמותה ולשיקול דעתה." די בכל האמור לעיל כדי להצדיק קבלת הבקשה בתחום זה. עם זאת, מצאתי לנכון להוסיף כי מהרקע כפי שהובהר, ניתן ללמוד כי התובע הגיש תביעה/דרישה לפיצוי בגין התאונה הראשונה, וזו נדונה והסתיימה.

לנוכח המסקנה שפורטה, יש לתת רשות להבאת ראיות לסתור את הקביעה בתחום הנוירולוגי.

המסקנה המתבקשת היא כי קיימת אפשרות ממשית שנכותו של התובע נקבעה בלא שהוועדה היתה מודעת לתלונות ולממצאים משנת 2016 ומחודש ינואר 2017, הקודמים למועד התאונה השנייה.

" סוף דבר אני נעתרת לבקשה להביא ראיות לסתור.

עתירה לבג"צ נגד פסק הדין בעיניין וייסמן נדחתה, תוך שבית המשפט העליון שב ואימץ את הפסיקה שלפיה הרעיון הבסיסי העומד מאחורי נוסחו של סעיף 80 לחוק הוא שהרחבת הדיבור "תאונת עבודה" והחלתו על הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו חלה באופן עיקרוני על נסיבות שבהן אירעה התאונה במקום שכבר חדל להיות רשות היחיד שלו[footnoteRef:5].

] מהאמור עולה, כי החלטת התובע להוציא את החניה מחוץ לתחום הגדר אשר מקיפה את חצר הבית לא נבעה מכך שלא ראה בחניה כחניה פרטית השייכת לו, אלא, על מנת להגן על ילדי הבית ולהמנע, חלילה, מארועי דריסה בחצר.

...

לאור המסקנה אליה הגעתי, לא מצאתי לקבל את טענת התובע שלפיה - לעניין סעיף 80(1) לחוק – עליית התובע לרכב מהווה התחלת "נסיעתו" לעבודתו; יש לדחות את ניסיון התובע להקיש מחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ד-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") לענייננו.

סוף דבר לאור קביעתי כי מעידתו של התובע אירעה בתחום מעונו הפרטי, לא ניתן לראות את האירוע מיום 18.10.15 כתאונת עבודה לפי הוראות סעיף 80(1) לחוק.

לאור האמור, הנני מורה על דחיית התביעה.

אף קיימת כתיבה אקדמית המנתחת את אופן יישום הכללים באורח ביקורתי (ראו את סקירתו המקיפה של חברי, השופט י' דנציגר ב[ע"א 453/11]מ.ש. מוצרי אלומניום בע"מ נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ, פסקות 30-26 (21.8.2013)).

מכל מקום, ובנוגע ליחס שבין המבטחת לקבלנית, לא הוצגה אינדיקאציה לפיה נטלה הקבלנית על עצמה במסגרת חוזה הביטוח את הסיכון לנזקים עצומים שייגרמו על ידי ארועי טבע חריגים, לרבות ארוע הקשור לפריצת מי תהום.

הקבלנית מלינה על שכר טירחת עורכי הדין שנפסק לזכותה, בסך של 470,000 ש"ח. היא סבורה כי יש לפסוק לזכותה שיעור גבוה יותר, הואיל וסכום שכר הטירחה צריך להיגזר באופן בלעדי מגובה תגמולי הביטוח שנפסקו לזכותה, וכי על סכום שכר הטירחה לעמוד על שיעור של 20% מסכום זה בצרוף מע"מ. יש לדחות טענות אלה.

...

לא עלה ביד הקבלנית להוכיח אפוא כי עלויות תפעול האתר נבעו כתוצאה מהתיקונים שנדרשו, ודין הערעור בנקודה זו להידחות.

אם כן, דין הערעור להידחות גם ביחס לנקודה זו. שכר טרחת עורכי הדין.

סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגדו.

לאור הסבר זה אני דוחה את טענת ב"כ קנדאורוב כי יש לייחס לויקטור היתנהלות לא ראויה כסוכן בכך שפעל לחידוש הביטוח המקיף ללא קבלת הרשאה מפורשת לעשות כן בכל שנה ושנה.

...

אומר רק זאת, שאני סבורה כי במקרה דנן לא יכולה להיות קיימת חבות של כלל מכוח תעודת הביטוח (שאינה בתוקף) אלא לכל היותר כמי שהסוכנות פועלות כשלוחתה.

אלא שאני סבורה כי לאור הנסיבות שהביאו לחיוב הסוכן והסוכנות כלפי קנדאורוב, אין להטיל על המבטחת אחריות לאי קיום החובה הספציפית של התייחסות שונה לקנדאורוב על רקע התנהלות במשך כל השנים מול דריה דווקא, שכן אין למבטחת כל מעורבות או שליטה על האופן שבו מבצע הסוכן את ההתקשרות עם המבוטחים.

משנאמר כל זאת אני מקבלת את ההודעה כנגד צדדים שלישיים ששלח קנדאורוב, ואת ההודעה כנגד צדדים רביעיים, באופן חלקי, כך שאני קובעת כי על הצדדים השלישיים בהודעת קנדאורוב (הוגדרו בכותרת כצדדים שלישיים 1-3)/הצדדים הרביעיים לשאת במחצית מכל סכום שקנדאורוב ו/או ניר ברל יחויבו לשלם לקרנית.

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את כתבי הטענות המפורטים של כל אחד מהצדדים, את עדויותיהם שנשמעו באריכות, תוך שהתייחסו לשאלות שונות שעלו במהלך הדיון, את הראיות שכל צד מסתמך עליו, ואת השלמות הטיעון, חוששני שלא אוכל לקבל את התביעה ואני דוחה אותה.

כזכור, טוענת הנתבעת 3, שלתובעת אין עילה ויריבות עימה, שכן, הביטוח נערך מול סוכנות הביטוח – הנתבע 1, והחברה המבטחת – הנתבעת 2, על פי בחירתה של התובעת, ולנתבעת 3, אין כל נגיעה אם העובד שלה (התובעת) בחר לערוך ביטוח כזה או אחר, וככל שהייתה בוחרת לערוך ביטוח מקיף, הייתה מנכה לה המעסיקה (הנתבעת 3), את דמי הביטוח משכרה בהתאם, כך שהנתבעת 3 אדישה לבחירה זו, והייתה פועלת כמצוותה של התובעת.

...

לפיכך, דינה של הטענה האמורה להידחות.

עובד יכול להחליט בסופו של דבר שלא לעשות ביטוח דרך המעביד, או לעשותו חלק ממנו, נניח רק ביטוח חובה.

סוף דבר: אשר על כן, מהטעמים המפורטים לעיל, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת בהוצאות הנתבעות בסכום כולל של - 1,000 ₪.