על כן נפסק כי כאשר ההיתנגדות נסמכת על חישוביו של מומחה, דרך המלך הנה כי על המומחה להתכבד ו"לאשר בתצהיר פרטי חשבונותיו וחישוביו" [בש"א 216-89 אברהמי ובניו חברה לבניין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מג (2) 172 (1989), רע"א 564-99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מלקולם ואח', פ"ד מד (1) 485 (1989)]
כן הותוה כי משקל העדרם של תימוכין מספקים בכתב יכבד ככל שגירסת המבקש רחוקה ממבחן הסבירות, כך שכמידת הפלגת אותה גרסה מן הדעת היא תדרש לתמיכה בראיות חיצוניות [ראו ע"א 17365-02-17 לוריא ואח' נ' טלגם (2018)].
דומני כי במנסרת החשש מפני הליכי סרק אסטרטגיים לא ניתן להיתעלם מכך שמערך התמריצים של מיתנגד לבצוע שטר שונה מזה של כל מתגונן אחר כנגד תביעה שהוגשה מלכתחילה לבית המשפט, שהרי עם הגשת היתנגדות במועד מסוכל ביצועו בפועל של פסק דין ומעוכבים הליכי הוצאה לפועל המתדפקים כבר על כיסו של מושך השטר, עד להכרעה בה.
אשר על כן ומשהתקנות החדשות משדדות את מערך התכליות והאינטרסים המתחרים המונחים ביסודה של ההיתדיינות האזרחית בכלל, ושל הדיון בהתנגדות לבצוע שטר בפרט, לרבות ביחס לאיזון בין אינטרס היעילות העומד ביסוד סעיף 81א. לחוק ההוצאה לפועל [ראו ה"ח 786, 1.7.1968] והאנטרס של מניעת שימוש לרעה בהליכי משפט, ובין זכות הגישה לערכאות של המתנגד [ראו השינוי המהותי בסעיף 20 (ב) לתקנות החדשות – לעומת סעיף 205 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 המתיר לבית המשפט לדחות היתנגדות לבצוע שטר על יסוד הבקשה בלבד רק מ"טעמים מיוחדים שיירשמו"], לא מן הנמנע כי בדומה לתכליות שביסוד הסמכות לקביעת הערבון לתשלום הוצאות ערעור [ראו רע"א 1875-21 שחם נ' מס הכנסה ואח' (2021) ולתכליות שביסוד הסמכות לקביעת ערובה לתשלום הוצאות הצד הפסיבי בהליך הדיוני הרגיל [ראו עניין ליאב יזמות לעיל] גם כאן תעמודנה למבחן שאלות של ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות ושל הרתעה מפני הגשת הליכי סרק.
גם תלונת ב"כ המבקשים בדבר העדר "אסמכתות לפירוט החוב" אינה יכולה להשמע בין כתלי ההליך, שהרי טרם נס ליחה של ההלכה לפיה בתביעה בעילה שטרית אין העובדות הנוגעות לעיסקת היסוד נמנות על העובדות המעמידות עילה לתשלום השטר, ולפיכך אין הן צריכות טיעון בתביעה על־פי השטר [ראו ע"א 164-62 טוביה שפירא נ' מרים רבינוביץ , פ"ד יז 341 (1963)].
...
דהיינו, במקום בו ניתן להסיק על אתר כי אף אם יוכחו כל העובדות שהמבקש טוען להן לא תעמוד לו טענת הגנה משפטית ראויה דין הבקשה להידחות [ע"א 469-87 יוסף בורלא נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ''ד מג(3) 113 (1989), ע"א 594-85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721 (1988)].
המקובץ מהאמור לעיל – אף אם מצאתי כי טענות המבקשים לעניין התנהלות המשיבה ביחס לפינוי הנכס בחודש ינואר 2022 ומציאת שוכר חלופי למושכר, עשויות להקים להם הגנה אפשרית ביחס לחובות המתייחסים לתקופה שלאחר אותו פינוי, ובהתקיים נסיבות מסוימות – אף עשויה לקום להם טענה הגנה כנגד תשלום הפיצוי המוסכם על פי הסכם השכירות [וראו ההתכתבויות המצוטטת בסעיף 21 לעיל], הרי טענות המבקשים לעניין החוב הנובע מדמי התשלום המופחתים שנטען ששולמו בהסכמה לתקופה של כ-14 חודשים מאז חודש נובמבר 2020 ועד לחודש ינואר 2022, הינן קלושות, או קרובות להיות בלתי אפשריות, ודין יתר טענותיהם להידחות על הסף.
אשר על כן אני קובע כי תינתן למבקש מס' 2 רשות להתגונן ללא תנאים בהתאם למפורט בסעיף 26 לעיל, ואילו למבקש מס' 1 תינתן הרשות להתגונן באותן טענות רק בכפוף להפקדה בקופת בית המשפט עד ליום 15.2.23 של סך העומד על 150,000 ₪ והעולה בקירוב להפרש דמי השכירות החוזיים שלא שולמו על ידי דין עד לחודש פברואר 2022.
