בהחלטתה, ציינה הועדה, בין היתר, כי היתנגדות המשיבים יוצאת מנקודת מוצא חסרת בסיס כי התיכנון הסטאטוטורי צריך להתאים עצמו לבניה בלתי חוקית באיזור מיגבלות מאושר; כי הרשות הגדירה את גבולות הישוב אבו קרינאת באופן הנותן מענה לצורכי השבט, כך שפתרונות המגורים מצויים בתחום הישוב המוסדר; כי התכנית מיטיבה עם הישוב אבו קרינאת; כי תחום מיגבלות הבנייה והפיתוח נקבע עוד במסגרת תמ"מ 23/14/4 שאסרה בנייה בתחום זה, כך שהתכנית אך עיגנה את המיגבלות הקיימות על פי התמ"מ; כי תחום מיגבלות הבנייה נקבע בהתבסס על תסקיר השפעה על הסביבה כפועל יוצא מהפעילות המותרת והקיימת במיתחם רמת בקע והתכניות התקפות; וכי יש לאפשר למשיבים שימוש של גידול תוצרת חקלאית ללא מבנים חקלאיים בתחום מיגבלות הבנייה והפיתוח.
זאת, למרות שהיה ברור כי המבנים לא יוכלו להוותר במקומם, הן בשל התיכנון להקמת איזור תעשיה ארצי עתיר זהום, והן בשל מיגבלות הבנייה הידועות במסגרת התיכנון "וברי, כי לא ניתן יהיה לממש את התכנית, במלואה בטרם יעתיקו אלה מגוריהם, בשל הסיכונים העלולים לנבוע מאיזור התעשיה, אשר בגינם הוטלו מתחילה מיגבלות הבניה האמורות".
בפסק הדין נדחתה טענת המשיבים שלפיה על המדינה להסדיר את עניינם בדרך של הקמת שכונת מגורים על בסיס הבניה הקיימת ולצרף את השכונה לישוב אבו קרינאת הסמוך.
...
סיכומו של דבר, כי ענייננו בתכנית המסדירה אזור תעשיה, אזור שעוגן בתכנית מתאר מחוזית לפני שנים רבות, והחלטת הוועדה אינה מצדיקה מתן רשות ערר על פי סעיף 110(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965.
הנה כי כן, בניגוד לתוצאה האופרטיבית אליה הגיע בית משפט קמא, הגענו למסקנה כי עניינם הפרטני של המשיבים אינו מצדיק ערר למועצה הארצית.
סוף דבר שהערעור מתקבל, והחלטת בית המשפט קמא ליתן רשות ערר למועצה הארצית מבוטלת.
