דחיית הטענה בדבר אפליה על רקע מוצא בחבר מועצת רשות מקרקעי ישראל

מבוא ורקע עובדתי לפניי עתירה מנהלית בה מבוקש להורות על ביטול היתחייבותם של המשיבים 1 ו- 2 (להלן: "המשיבים") כלפי אחד מחברי מועצת עריית רמת השרון (עו"ד עידן למדן), התחייבות אשר אושרה בהחלטת מועצת העיריה ביום 20.2.2019 וביום 2.6.2019, בענין בית הכנסת המנוהל על ידי העותר.

לטענתו של העותר, מדובר ברדיפה על רקע פוליטי ואנטי דתי, ביוזמת תנועת "מרץ רמת השרון החילונית" וחוגי שמאל נוספים, אשר שמו להם למטרה להיתנכל לאנשי הגרעין, שהם רובם ככולם בני מיגזר הכיפות הסרוגות המחזיקים בהשקפת עולם דתית לאומית אקטיביסטית, וזאת על מנת להרחיקם מהעיר.

אחר הדברים האלה, ומשהמשיכה ישיבת ההסדר את פעילותה במבנה בית הכנסת בלא שהעיריה תימנע זאת בעדה, הוגשה עתירה שניה במספר נגד המשך הפעילות בבית הכנסת, היא עתירתו של חבר מועצת העיריה עידן למדן (עת"מ 20479-10-18 עידן למדן נ' עריית רמת השרון ואח' (להלן: "עתירת למדן")), אשר נדונה בפניי.

המשיבים דוחים מכל וכל את הטענות בדבר אפלייתו של העותר לרעה וטוענים כי תושבים הגרים בסמיכות לבית הכנסת התלוננו על כך שמבנה בית הכנסת משמש בפועל כישיבה, מה שאיננו המצב לגבי בתי כנסת אחרים הנזכרים על ידי העותר.

נקודת המוצא לדיון היא שמקרקעי הציבור נועדו לצרכי הציבור הרחב, והקצאתם לגורמים פרטיים צריכה להיעשות בזהירות ובשום שכל, תוך וידוא ופקוח שהשימוש שנעשה במקרקעין שהוקצו כאמור, אכן תואם את המטרה לשמה נעשתה ההקצאה.

ראוי לזכור כי התופעה של הישתלטות על קרקעות ציבוריות תוך ניצול אוזלת ידן של הרשויות המופקדות על מקרקעין אלה, היא קשה וחמורה, ושומה על בית המשפט שלא להניח אבני ריחיים מיותרות על צוארן של הרשויות בבואן לבער תופעה זו. עמד על כך כב' השופט א' רובינשטיין (כתוארו אז) ברע"א 5946/07 איזברגה נ' מינהל מקרקעי ישראל (מאגר נבו, 9.7.2007), בפיסקה ו': "מול הנטייה הטבעית להקל ככל שניתן על מי שפינויים מתבקש, עומד האנטרס הצבורי לשמירת הקרקעות הציבוריות מפני תפיסתן שלא כדין בידי גורמים פרטיים. אזכיר דברים שאמרתי, ושכמותם נאמרו עוד: 'בתי המשפט בכלל ובית משפט זה בפרט מצווים להשמיע גם את קולו של האנטרס הצבורי בדבר הצורך במאבק לזכויות הציבור לקרקעות וכנגד פלישה לקרקעות ציבור והפקרות בתחום זה ... הקלות שבה אנשים מניחים ידם לא אחת ולא שתיים על מקרקעי ציבור, מחייבת מענה שפוטי ראוי והולם, במקרים שבהן הרשויות מתעשתות לפעול' ...". ראה גם דברי כב' השופט א' רובינשטיין (כתוארו אז) במסגרת רע"א 4084/14 מוחמד בדיר נ' רשות מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 16.12.2014), בפיסקה ז': "אשוב ואטעים את החומרה שבה יש לראות את תופעת הפלישה למקרקעי ציבור שלא כחוק, ואת החשיבות במענה הולם מצד הרשויות שלא ליתן ידיהן להנצחתה של פלישה זו". לא נעלמה מעיני החלטתו של התובע העירוני עו"ד עמית גייגר מיום 7.5.2019 (נספח י"א לעתירה) אשר החליט לסגור את תיק החקירה הפלילית בקשר לפעילות המתבצעת בבית הכנסת משום שלדבריו "לא נימצאו ראיות מספיקות להוכחת שימוש אסור/חורג מעל לספק סביר". התובע העירוני אף ציין בקשר לבניה הבלתי חוקית כי לאור העובדה שמועד הבניה התיישן וישנן גם חריגות בניה במבני ציבור נוספים בעיר, תישקל פתיחת החקירה מחדש לאחר גיבוש מדיניות אכיפה סדורה לאכיפת כלל חריגות הבניה במבני הציבור.

בהקשר זה נפסק כי "לא כל איבחנה בין אדם לאדם או בין הסדר להסדר מהוה הפלייה, ובהתקיים שוני רלבאנטי, קיומם של הסדרים שונים, המבוססים על טעמים עינייניים שיסודם בשוני האמור, אינו פוגע בשויון." (דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בבג"ץ 7871/07 רפאל רשות לפיתוח אמצעי לחימה בע"מ נ' שר האוצר (פורסם בנבו, 06.02.2011), בפיסקה 18; ראה גם בג"ץ 5304/02 ארגון נפגעי תאונות עבודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2) 135, 141 (2004)).

זולת ראש העיריה, שעמדתו אכן היתה ידועה מראש ולכן ראוי היה שלא יימנה על חברי ועדת השימוע, שלושת החברים הנוספים של ועדת השימוע היו גורמי המיקצוע של העיריה (ולא גורמים פוליטיים), קרי, מנכ"לית, מהנדסת העיריה ומנהל אגף הנכסים, שאך טבעי היה לצפות כי הם אלה שיערכו את השימוע לעותר, הם ולא אחרים, מה גם שהעותר לא יכול היה להציע מועמדים ראויים יותר, מלבד פסילתם האישית של אלה שמונו לשם כך. העותר מעלה שלל טענות הגנה מפני פינויו ממבנה בית הכנסת, כגון טענה בדבר הסתמכות, רשיון בלתי הדיר, שינוי מצב לרעה, השקעות במבנה וכו', אלא שטענות אלה מקומן יכירן אם וכאשר תוגש נגדו תביעת פינוי.

...

מבלי להכנס לשאלה האם מלכתחילה היתה לעותר זכות לשימוע כזה אם לאו (ובענין זה נטושה מחלוקת בין הצדדים), הרי שבסופו של דבר המשיבים הסכימו לערוך שימוע לעותר לפני קבלת החלטה סופית בעניינו (לשיטתם, מדובר היה בנכונות לפנים משורת הדין), אלא שהעותר הוא שסיכל את עריכת השימוע בכך שהגיש את העתירה הנוכחית ויחד עימה ביקש ואף קיבל צו ביניים שאסר על עריכת השימוע בעניינו.

סיכומו של דבר, נוכח השימוש החורג במבנה בית הכנסת והבניה הבלתי חוקית במתחם, לא נמצא פגם מנהלי בהחלטתם של המשיבים ושל מועצת העיריה לבטל את ההרשאה שניתנה לעותר להחזיק במבנה בית הכנסת.

העתירה נדחית איפוא.

אינני מוצא איפוא כל בסיס לטענות העותרים נגד הוראה זו. גם הטענות בדבר פגיעה במעמדה הקיים של השפה הערבית, כפי שהוכר במסגרת סימן 82 לדבר המלך במועצה, אין בהן ממש.

זאת גם על רקע החקיקה בישראל אשר העניקה לשפה העברית מעמד בכיר ומיוחד (וראו למשל: חוק המוסד העליון ללשון העברית, התשי"ג-1953; סעיף 5(א)(5) לחוק האזרחות, התשי"ב-1952; בג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258, 281 (2000); וראו עוד: אילן סבן ומוחמד אמארה "מעמד השפה הערבית בישראל: משפט, מציאוּת, וגבולות השמוש במשפט לשינוי מציאות" מדינה וחברה, כרך 4(1), 894 (2004)).

לסיכום: אין איפוא כל מקום לטענות העותרים בדבר חוק יסוד: הלאום, לא בקשר לרכיב השפה ולא בקשר ליתר רכיביו של חוק היסוד, רכיבים היוצקים משמעות נוספת, בעלת חשיבות, לזהותה של מדינת ישראל, כמדינה "יהודית ודמוקרטית". לאור כל האמור לעיל, מצטרף אני לעמדתה של חברתי הנשיאה כי דין העתירות להדחות.

הרב חיים דוד הלוי, שהיה רבה הראשי של תל אביב-יפו ונפטר בשנת 1998, דן במקומן של תקנות "מפני דרכי שלום... בזמננו ובייחוד במדינת ישראל". הוא נתן דעתו לכך ש"בעולם המערבי הדמוקרטי שאנחנו חברים בו, הבסיס לחיי החברה הוא שויון זכויות לכל אדם, ואין מקום במדינה דמוקרטית להפליות על רקע דתי.

הסמכות המכוננת היא, אם כן, הסמכות לכונן חוקה כאשר איפיונה של מדינת ישראל הוא כשל: "יהודית ודמוקרטית". בהקשר האמור, פרופ' ברק אף הביע עמדה לפיה יש לפרש את הקף הסמכות המכוננת, שדובר בה בהכרזת העצמאות מתוקף הנורמה הבסיסית, על רקע שני החלקים האחרים של הכרזה זו. לעמדתו, מגילת העצמאות יצרה את כללי המסגרת לכינון החוקה, כך שהסמכות המכוננת נועדה לממש בחוקה את "ההיסטוריה והאידיאולוגיה", ואת תפיסת ה"אני מאמין" של העם, שבאו לידי ביטוי בחלק הראשון והשלישי של הכרזת העצמאות בהתאמה, וסמכות זו מוגבלת באמצעות עקרונות אלו (ראו: אהרן ברק "מגילת העצמאות והכנסת כרשות מכוננת" חוקים יא 9 (2018) (להלן: ברק, מגילת העצמאות)).

ראו גם: עע"ם 1789/10 סבא נ' מינהל מקרקעי ישראל, פס' 9-7 (7.11.2010), אשר קבע כי מקרקעין לדיור הם משאב צבורי מוגבל שיש לנהוג בשויון בחלוקתו וכי "יש יסוד לטענה כי המינהל נידרש לפקח על אופן שיווק המקרקעין בשויון ללא הפליה גם על ידי חברות פרטיות הזוכות במכרזים המוצאים על ידו, כאשר המקרקעין הם מקרקעי המינהל על כל המתחייב מכך"; רע"א 10011/17 מי-טל הנדסה ושירותים בע"מ נ' סלמאן (19.8.2019).

הינה כי כן, התעלמותו המוחלטת והלעומתית של חוק הלאום, בשונה מחוקי יסוד אחרים, מ"נוסחת האיזון" המקובלת של מדינה יהודית ודמוקרטית, מהמיעוטים במדינת ישראל ומהשוויון היא השמטה מוכוונת מטרה שתכליתה לפגוע בדמוקרטיה ובעקרון השויון, והיא מגיעה על רקע העידר השויון בפרקטיקה שקדמה לחקיקתו של חוק הלאום, דבר שיחמיר עוד יותר את הפגיעה הקיימת בשויון.

סימן 82 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947 (להלן: דבר המלך במועצה), קובע כי עברית וערבית הן שפות רשמיות במדינה, כדלקמן: "כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטפסים הרישמיים של הממשלה וכל המודעות הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות בתחומים שייקבעו עפ"י צו מאת הממשלה יפורסמו (באנגלית) בעברית ובערבית. בכפוף לכל תקנות שתתקין הממשלה מותר להשתמש בשלוש השפות במשרדי הממשלה ובבתי המשפט". יצוין כי הוראה זו שונתה ביחס לשפה האנגלית.

מנגד, חוק הלאום מכשיר – באופן חוקתי – היתחשבות בלאום בעת הקצאת מקרקעין ומשאבי דיור ובכך הוא מכשיר מדיניות מדירה ומפלה של הפרדה בהתיישבות ובדיור על רקע דת ולאום.

...

המסקנה היא כי סעיף ההתיישבות היהודית – המתיר הקצאה מפלה של משאבי קרקע במדינה על בסיס השתייכות לאומית – פוגע באופן קיצוני בליבת הזהות הדמוקרטית של המדינה.

לסיכום, הוראות סעיפי העקרונות, השפה וההתיישבות היהודית פוגעות אנושות בעקרונות-על המצויים בליבה של הערכים של המדינה כמדינה דמוקרטית, עד כדי שלילתם והפיכתם "פלסתר". חוק הלאום שולל את המאפיינים הגרעיניים של המדינה כמדינה דמוקרטית, באופן המצדיק התערבותו של בית משפט זה. כפי שפורט לעיל, מעבר לפגיעה האנושה בליבת הדמוקרטיה הישראלית, את הליך החקיקה של חוק הלאום אפיינו מאפיינים שאינם הולמים הליך חוקתי מן המעלה הראשונה, ואשר אין בכוחם להשיג את התכליות והרציונלים שהליך חוקתי נועד לקדם.

סוף דבר המיעוט (הערבי והדרוזי) בישראל – מיעוט ילידי, שאינו גר תושב או זר, הרואה במדינת ישראל את מולדתו בה מבקש הוא לחיות את חייו כשווה בין שווים, מתקומם על הדרתו ועל שלילת היותה של מדינת ישראל גם מדינתו.

בעיניינה הפרטני של המערערת, בית המשפט דחה את טענותיה כי השכרת המבנים למוסדות המקיימים פעילות חינוכית בירושלים מקיימת את יסוד ה"מטרה הציבורית" כהגדרה בסעיף 9(2) לפקודה וכי גם פעילותה בביר נבאללה מקיימת את יסוד הזיקה לישראל משום שחלק מתושבי ביר נבאללה מחזיקים בתעודת זהות ישראלית.

משנמצא כי המערערת אינה פטורה מתשלום מס הכנסה על הכנסותיה מדמי השכירות שהתקבלו בגין הנכסים בישראל, עבר בית המשפט לידון בטענות בדבר חישוב המס.

לשון הסעיף אינה דורשת באופן מפורש כי לפעילות של המוסד מבקשת הפטור תהיה זיקה לישראל, אולם נוכח הפרשנות המצמצמת של הפטור ועל רקע תכלית החקיקה, הדרישה לזיקה היא דרישה סבירה וראויה ואין מקום להתערב בה. הדרישה לזיקה לישראל מופיעה בסעיף 6.1.23 לחוזר 9/2015 של רשות המיסים כאחד התנאים להכרה ב"מוסד צבורי", לצד שורה של תבחינים מהותיים נוספים.

הלכה היא כי אין מקום לאפשר קבלת ראיה חדשה במסגרת ערעור אזרחי אלא אם יוכיח המבקש כי לא היה ביכולתו להגיע לראיה זו למרות שפעל בשקידה ראויה, וכי הראיה יכולה "להפוך את הקערה על פיה" (עע"ם 5213/17 יזרעאלי נ' מועצה מקומית קרית טבעון, פסקה 4 (7.8.2019)).

על עקרונות תורת הפרשנות של דבר חקיקה עמדתי במסגרת ע"א 450/17 אס.בי.אן הלבשה בע"מ נ' מדינת ישראל רשות המיסים, פסקה 7 (29.10.2019) באופן הבא: "כידוע, מלאכת פרשנותו של חוק נשענת ראש וראשון על לשון החוק, ועליה ליתן לחוק רק משמעות אשר לשונו יכולה לשאת (ע"א 4096/18 חכם את אור-זך עורכי דין נ' פקיד שומה עכו, פסקה 18 (23.5.2019); בג"ץ 7755/14 צלול – עמותה לאיכות הסביבה נ' הממונה על עינייני הנפט, פסקה 9 (28.12.2016); אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה 82-81 (1993)). לשון החוק קובעת את גבולותיה של הפרשנות, ורק אם גבולות אלו כוללים משמעויות שונות אפשריות, יש לבחון גם את תכליתה של החקיקה (בג"ץ 2257/04 סיעת חד"ש – תע"ל נ' יושבת-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-17, פ"ד נח(6) 685, 704-701 (2004); ע"א 8096/17 סקוק נ' איסחקוב, פסקה 14 לפסק דינה של השופטת וילנר ופסקה 5 לפסק דינו של השופט שטיין (3.2.2019))". על אף שלחוקי המס מאפיינים ייחודיים משל עצמם ותכליות ייחודיות המונחות ביסודם, פרשנות דיני המס אינה שונה מתורת הפרשנות הכללית (ראו: ע"א 165/82 קבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70, 75 (1985); ע"א 8569/06 מנהל מסוי מקרקעין חיפה נ' פוליטי, פ"ד סב(4) 280, 302 (2008)).

נקודת המוצא היא כי המדינה אינה יכולה או אינה מעוניינת לבצע את הפעולות אותן מבצעים מוסדות צבוריים, ועל ידי מתן הפטור ממס היא מתמרצת את אותם מוסדות לבצען.

אין גם יסוד לטענת המערערת כי יש להכיר בפעילות בשטח C כפעילות ציבורית בישראל לצורך מתן הפטור עקב השליטה האזרחית של ישראל באיזור, זאת שכן במסגרת הסכם הביניים הישראלי-פלסטינאי בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (הסכם אוסלו) נקבע כי תחום החינוך באיזור יהא באחריות הרשות הפלסטינאית ולא באחריות ישראל (סעיף 9 לפרוטוקול בנושא עניינים אזרחיים).

כפי שנקבע זה מכבר, "טענת הפליה סתמית הנזרקת לחלל בית-משפט – כך למדנו בשכבר הימים – אין בה ולא כלום. שומה עליו, על הטוען הפליה, להיכבד ולפרוש רשת ראיות המלמדת על יחס מפלה המצדיק הענקתו של סעד" (בג"ץ 240/98 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' השר לעינייני דתות, פ"ד נב(5) 167, 184-183 (1998)).

סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את העירעור על כל חלקיו ולחייב את המערערת בהוצאות המשיב בסך של 30,000 ש"ח. השופט י' עמית: אני מסכים.

...

גם דין טענותיה של המערערת ביחס לגובה השומה שנקבעה להידחות.

בהמשך טענה כי קיבלה את התשלום על בסיס מזומן בסכומים שהשתנו בין שנה לשנה ונעו בין מאות אלפי ש"ח ועד מעל מיליון ש"ח. פערי גרסאות אלה, להם לא נתנה המערערת כל הסבר מניח את הדעת, אף הם תומכים במסקנה כי את שומת המערערת יש לחשב על פי הסכומים שנקבעו בהסכם השכירות, כפי שקבע המשיב.

סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו ולחייב את המערערת בהוצאות המשיב בסך של 30,000 ש"ח. השופט י' עמית: אני מסכים.

לקביעתו, ביחס להוראת מינהל מקרקעי ישראל (היום רשות מקרקעי ישראל ולהלן: רמ"י), האוסרת על הקבוץ לגבות את ערך הקרקע מחבריו מאחר שהמגרש אינו שייך לו, הרי שאין בה כדי לגרוע מערך הזכאות לדירת מגורים באופן המגלם בתוכו את הזכות לחתום על חוזה חכירה פרטני מול רמ"י בגין המיגרש, כמו גם הזכות להנות מהפיתוח והתשתיות שבוצעו על ידי הקבוץ.

כפי שתיאר חברי, בשנת 1996 התקבלה החלטה 751 של מועצת מקרקעי ישראל, במסגרתה אפשר רמ"י לקיבוצים המבקשים לערוך שינוי במבנה האירגוני שלהם, לשייך לחברי הקבוץ הזכאים לכך זכויות חכירה במגרשים בקיבוץ ישירות מרמ"י. החלטה זו אפשרה הפרדה בין חכירת השטח החקלאי לבין החכירה למגורים, ומשמעה היה כי לחבר קבוץ יוכלו להיות זכויות קניין משלו ובידו לחתום על הסכם חכירה ביחס לבית המגורים ישירות מול רמ"י (ראה ע"א 5747/08 רותם נ' קבוץ שדות ים (27.10.10)).

על רקע האמור, ביום 11.12.1998, קיבלה האספה הכללית של הקבוץ החלטה עקרונית לאמץ את החלטה 751, ובהמשך בשנת 2002 קבעה כללים לשיוך בתי המגורים לחברי הקבוץ ויצקה את המסגרת לשיוך.

עוד הוסיף כי "התובע אינו יכול להיבנות מטענות הנוגעות לאפלייה ופגיעה בשויון ואין זכויותיו שוות ערך לזכויותיהם של חברי הקבוץ, שכן הוא אינו ניכנס לנעליה של המנוחה בכל הנוגע לזכויות בדירת המגורים, כמו גם ביחס ליתר הזכויות שעמדו לה כחברת קבוץ בטרם פטירתה, כך שאין מדובר באפלייה בין שוים כי אם בהבחנה ראויה בין שונים". בהמשך לאמור נדחתה הטענה כי עמדת הקבוץ פוגעת בחבריו שלא האריכו חיים.

כזכור, הקבוץ לא יכול היה להביא בחשבון את ערך הקרקע על פי החלטת רמ"י, ומשום כך נידרש היה להגדיר גם את המונח "ערך בית מגורים", בשונה ובנפרד מ"בית מגורים", ועליו מתבסס החישוב של "ערך דירת תקן". אף לפרשנות המונח הנסמכת על המתוה הערכי שהוגדר על ידי בית המשפט קמא אין בידי להסכים.

על ההבחנה בין חברי הקבוץ החיים ומתגוררים בו לבין יורשים מפנה המערער גם לדברים שנאמרו בהפ' (חי) 108/07 עז' המנוחה צפורה זמירי נ' קיבוץ רמת השופט (מיום 24.3.2008) כדלקמן: "...לא דין החבר החי, המתגורר ועובד בקבוץ, כדין יורשיו של החבר המת. אמנם, אין לפגוע בזכויות שצבר החבר המת ובזכויות המגיעות ליורשיו, ואולם, לא כל צעד שנעשה, כדי לשפר את תנאי מגוריו ורמת החיים של החבר החי, יש לראות כאפלייתו של יורשו של החבר המת". אכן, המשמעות הכספית של שיוך דירה אשר מאפשרת גם היתקשרות עם רמ"י גבוהה מהפדיון שמועבר ליורשים.

...

כאמור, אני סבורה כי בכך שגה.

ככל שלא תתקבל דעתי ביחס לאמור לעיל, אני סבורה כי לכל הפחות היה מקום לאפשר למשיבים להביא ראיות בהליך קמא לצורך השלמת בירור הפלוגתות.

מהנימוקים שהובאו לעיל ומנימוקיו של חברי כב' השופט שאהר אטרש, מסכים אני למסקנה אליה הגיע כפי שהובא בחוות דעתו.

רקע כללי בקליפת אגוז, ההליכים שלעניין ותמצית טענות הצדדים מה דינו של קרוון נייד המשמש לממכר מזון והפועל בשטחי קרקע חקלאית של קבוץ מכח הסכם הרשאה שנכרת עם בעליו? זו הסוגיה שלפניי.

בהקשר זה טוען הנתבע כי הוא הופלה לרעה ביחס לשימושים חורגים אחרים שמופעלים ממקרקעי הקבוץ.

כן נקבע בסע' 12 לחוזה החכירה כי הקבוץ לא יהיה רשאי להעביר לאחר, להחכיר, להשכיר או להרשות שימוש בחלק ממקרקעין, למעט רשות שימוש לקבוצות נוער, אולפן וכיו"ב. כן נקבע בסע' 12ב כי חרף האמור לעיל יהיה רשאי הקבוץ מדי פעם לאחר קבלת אישור של רמ"י, להעביר בדרך של החכרת משנה את זכויותיו שבחוזה לגבי שטח המשמש כמפעל, "לתאגיד שהשליטה הבלעדית בו היא בידי הקבוץ.". כלומר: הובהר מראש כי אין מקום להפעלה של עסק מעין זה ע"י חבר קבוץ, כאשר העסק איננו מצוי בשליטת הקבוץ.

בהקשר זה אבקש להפנות לאמור בסעיף הראשון להסכם ההרשאה, הקובע כי תנאי בסיסי הוא כי הנתבע בעצמו יישא או ישפה את הקבוץ בגין כל הוצאה, עלות, מס, אגרה, ארנונה, היטל, ו"דמי שימוש חורג לרשות מקרקעי ישראל".

כלומר: כבר במועד חתימת הסכם ההרשאה המותנה היה ברור לצדדים כי מדובר בשימוש חורג, ולא לחינם מצאו הצדדים להדגיש עניין זה (שמוצא דרכו ברגיל לשולי ההסכם) בסעיף הראשון של הסכם ההרשאה.

במסגרת ע"א 7139/99, יובל אלוני נ' אליעזר ארד ואח', פ"ד נח(4), 27, דנה כב' השופטת בדימוס דליה דורנר, בפסק דינה שניתן בדעת רוב (בהסכמת כב' השופט אליעזר ריבלין וכנגד דעתו החולקת של הנשיא אהרון ברק) במוסד הרישיון במקרקעין (ר' דבריה שם, בפסקות 9-12 לחוות דעתה), וקובעת כי מוסד זה, המבוסס כאמור על ההשתק, נקלט במשפט הישראלי מן המשפט האנגלי באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל.

דחיית טענות הנתבע בדבר התרשלות הקבוץ בהסדרת הדוכן ופעילות הקבוץ ללא דרישה מרמ"י וכעת אעבור לסקירת כלל טענות הנתבע כנגד הקבוץ: לשיטתו של הנתבע, פעל הקבוץ עובר לקבלת דרישה רשמית מרמ"י. עוד טוען הנתבע כי היה על הקבוץ לפעול בשקידה למצוא פיתרון לסילוקו של הדוכן בפרט, ולדאוג לו למקורות פרנסתו של הנתבע.

סוף דבר ותוצאה אשר על כן, אני מורה כי דינה של התביעה העיקרית להיתקבל ודינה של התביעה שכנגד להדחות הן כנגד הקבוץ והן ובמיוחד כנגד רמ"י. בנסיבות העניין, אני מורה על סילוק ידו של המזנון של הנתבע מושא תביעה זו ממקרקעי הקבוץ, כאשר על הנתבע לסלק את המזנון מהמקרקעין.

...

באשר להוצאות ההליך, ובשים לב לכך שלא היה מקום להגיש את התביעה שכנגד, בהיותה נעדרת עילה, העדר יריבות מול רמ"י, העדר נזק, והעלאת טענות סרק מן הגורן ומן היקב, שחלקן שגויות וחלקן נעדרות כל בסיס, ובשים לב לכך שבמסגרת ההליך שלפניי התנהלו 4 דיונים, ובכלל זה, שני דיוני הוכחות, הוגשו תצהירים מטעם כלל הצדדים שלעניין ומצאתי כי הנתבע האריך את ההליכים שלא לצורך ופעל בניגוד להוראות תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, בנצלו לרעה את ההליך המשפטי ואף הגיש תביעה שכנגד ללא שום עילה ובהעדר יריבות מול רמ"י, הרי שאין מנוס מלהביא עניין זה בחשבון.

עם זאת ולפנים משורת הדין ונוכח מצבו של הנתבע, אני מורה לנתבע ולתובע שכנגד לשאת בהוצאות ושכר טרחת כל אחד מהבאים: הקיבוץ ורמ"י, בסך של 23,400 ₪, כל אחד.

בנסיבות העניין אני מורה על פיצול סעדים, כמבוקש.