בהקשר זה קבע בית המשפט העליון בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה ירושלים (2.7.2003, ההדגשות שלי) –
"טענת שהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. .... נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שהוי, התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות ...
"
לבד מעצם העלאת הטענה בדבר שהוי לא הוכיחה הנתבעת בכל דרך שהיא את קיומם של התנאים הנזכרים בפסיקה על מנת שהשיהוי יביא לדחיית בתביעה שלפני – לא הוכחו ויתור או מחילה על החוב, שינוי מצב הנתבעת לרעה בהסתמך על השהוי או חוסר תום לב מצד התובעת, ועל כן אין בסיס לטענה כי יש להחיל את החריג הקיצוני הזה ולקבוע כי בשל השהוי כשלעצמו יש לדחות את התביעה.
עוד טענה התובעת כי לפי מיסמכי הביטוח הלאומי שצרפה הנתבעת להתנגדותה ניתן ללמוד כי החלה לקבל קצבת הבטחת הכנסה החל מחודש אוקטובר 2005.
...
לאור כל האמור אני סבור כי הנתבעת לא הרימה את נטל השכנוע והבאת הראיות המוטלים עליה לצורך הקביעה כי נכרת בינה לבין התובעת הסדר על פיו תמורת 28 תשלומים של 1,000 ₪ מדי חודש יסולק חובה באופן מלא, קל וחומר שלא הוכיחה כי עמדה בהסדר שטענה כי נכרת.
לאור האמור לעיל אני מחייב את הנתבעת לשלם סך של 41,078.80 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ – 1980 מיום הגשת התביעה – 22.12.16 – ועד הפרעון המלא.
כל זאת עשתה התובעת כאשר מדובר ברשות שלטונית המתנהלת מול אזרחית שמצבה אינו מן המשופרים והיא הגורם הבקיא בהוראות החוק והמיומן בנקיטת הליכי גביה ובגיבוש הסדרי חוב וראוי היה לצפות כי תפעל באופן מסודר, מתועד, ברור ושירותי יותר מולה וכך גם בעת הבאת הראיות בהליך זה.
על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת גם את אגרות בית המשפט וההוצאה לפועל וכן שכ"ט עו"ד מופחת בסך 3,000 ₪.
