דחיית בקשת רשות ערעור על דחיית בקשה לסילוק תביעה על הסף

גם ברע"א 6938/19 דני אילני נ' פייר ברוך (20/8/20) (להלן: "עניין אילני") נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי שדחה בקשה לסילוק תביעה על הסף, כשבקשת הסילוק הייתה מבוססת בעיקרה על טענת היתיישנות.

...

בענייננו עולה בבירור מהחלטת בית משפט קמא, שיש צורך בקיום בירור עובדתי על-מנת לקבוע מִמצאים שעל בסיסם ניתן יהיה להגיע למסקנה האם חלה התיישנות, אם לאו.

בשים לב לפסיקה הרלוונטית שעליה עמדתי לעיל, אינני סבור שנפל בהחלטת בית משפט קמא פגם שיהא בו כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור, ולפיכך אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.

לפיכך, בכפוף להערה שבפסקה י"ז דלעיל, אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.

ודוק: אין משמעות הדבר כי כל תביעה, יהא עניינה אשר יהא, המוגשת כנגד קופת גמל – תדון בבית הדין לעבודה מכוח הוראת סעיף 24(א)(3) הנ"ל. ר' בהקשר זה רע"א 6480/19 מנורה מבטחים פנסיה וגמל נ' צנרת הגלבוע (17.12.19)[להלן: עניין צנרת הגלבוע], אשר דחה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת.

התובע, בתגובתו לבקשה לסילוק על הסף, הפנה להחלטה שניתנה ביום 31.3.20 על ידי כב' השופטת ס' מצא בבית משפט זה, במסגרת ת.א. 9961-12-19 יורשי המנוח יריב עטר ז"ל נ' הפניקס אחזקות בע"מ. שם נדחתה בקשה של חברת "הפניקס אחזקות" לסילוק התביעה על הסף או להעברתה לבית הדין האיזורי לעבודה (בהסתמך על הוראת סעיף 24(א)(3) הנ"ל).

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים נחה דעתי כי דין בקשת הנתבעת 1 לסילוק התביעה על הסף – להידחות.

סעיף 24(א)(3) לחוק בתי הדין לעבודה קובע סמכות עניינית ייחודית לדון בעניינים אלו: "תובענות של חברים או חליפיהם או של מעסיקים או חליפיהם נגד קופות גמל, כמשמעותן בחוק הגנת השכר... או תובענות של קופות הגמל נגד חבריהן או חליפיהם או נגד מעסיקים או חליפיהם, הכל אם התובענות נובעות מהחברות בקופות או מחבותם של מעסיקים לקופות, לפי העניין, וכן כל תובענה לקצבה הנובעת מיחסי עבודה". בעניין מנורה שלעיל, נקבעה פרשנות מרחיבה לסעיף 24 (א)(3) הנ"ל. נקבע, כי לצורך בחינת סמכות בית הדין לעבודה לדון בתובענה, יש להשיב לשאלה אם התביעה נובעת, במבט רחב, "מהחברות בקופה או מהחבות של המעסיק לקופה", וכי אין להידרש לאופייה של המחלוקת (ההדגשה אינה במקור): "סבורני, כי פרשנות המאפשרת הכללתן של כלל תביעותיהם של עובדים ומעסיקים נגד קופות הגמל, בלא תלות באופיה של המחלוקת או בסוג הקופה, בגדרי סמכותם של בתי הדין לעבודה, מתיישבת עם לשון סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה כמו גם עם תכליתם של בתי הדין לעבודה כפי שהוצגה מעלה. ...

יישום האמור לעיל על ענייננו מוליך למסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

בקשת הנתבעת 1 לסילוק התביעה על הסף – נדחית.

כן נפסק, ויפים הדברים לענייננו, כי קיים אינטרס צבורי שעד יאמר במישטרה את אשר ידוע לו ואת אשר הוא חושב מבלי לחשוש מתביעה על "לשון הרע", על מנת שלא לפגוע בעבודת המישטרה, ולאפשר לה לבצע עבודתה כיאות: "סבור אני שיש אינטרס צבורי שעד יאמר במישטרה את אשר ידוע לו ואת אשר הוא חושב בלי לחשוש מתביעה על לשון הרע, על מנת שלא לפגוע בעבודת המישטרה, ולאפשר לה לבצע את עבודתה כיאות. הנתבע אמר את דבריו בעת החקירה במישטרה. חובתו של הנתבע לומר בחקירה את האמת בה הוא מאמין נובעת מהוראות פקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות) ומהוראות פרק ט' סימן א' של חוק העונשין, תשל"ז-1977. משהייתה לנתבע חובה ליתן את תשובותיו לחוקר, הרי שתשובות אלו מצויות תחת חסינות מוחלטת של הוראת סעיף 13(9) לחוק ..." ברת"ק (מחוזי-חיפה) 58427-02-20 סטופין נ' דינין (25.2.20), בית המשפט המחוזי דחה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות ב- ת"ק 42974-08-19, במסגרתה נדחתה תביעה בעילת לשון הרע שהגיש המבקש נגד המשיבה.

נקבע, כי עדות במישטרה חוסה תחת ההגנה שבסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, כך נפסק: "בית משפט קמא קבע, כי בין אם נימסרה עדותה של המשיבה למשטרת ישראל לאחר שזומנה על ידי משטרת ישראל למסור את עדותה ובין אם עשתה כן בד בבד עם הגשת התלונה ומיוזמתה, הרי שהפירסום שנעשה למשטרת ישראל איננו מקים למבקש עילת תביעה המזכה בפצוי כלשהוא, שכן אם זומנה המשיבה למסור עדות במישטרה ביוזמת המישטרה, הרי שמדובר בפירסום מותר בהתאם להוראות סעיף 13(9) לחוק, קרי פירסום שהמפרסם חייב לעשות על פי הוראה של רשות מוסמכת; וככל שמדובר בעדות שנמסרה על ידי המשיבה מיוזמתה למשטרת ישראל, הרי שכל עוד לא חרג הפירסום מתחום הסביר ונעשה בנסיבות המנויות בסעיף 15(8) לחוק, קרי בהגשת תלונה על המבקש לרשות המוסמכת לקבל את התלונה ולחקור בעיניין, יש לראות את הפירסום כפרסום החוסה תחת הגנת תום הלב. עוד צוין כי על מנת שפרסום בנסיבות המפורטות בסעיף 15(8) לחוק, לא יחשב כפרסום בתום לב על אף העובדה שזה לא חרג מתחום הסביר, על הטוען לכך להוכיח שהתקיימו אחת הנסיבות שבסעיף 16(ב) לחוק. בהקשר זה קבע בית משפט קמא כי התובע לא עמד בנטל." בת"א (שלום-ת"א) 66011-12-19 שניידר נ' משטרת ישראל (14.6.2020), התקבלה בקשה לסילוק תביעה על הסף נגד נתבעת שנתנה עדות במישטרה, מהטעם שעדותה חוסה תחת ההגנה שבסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, בית המשפט ציין: "אדגיש כי לדידי, גם עדות שנמסרה במישטרה מיוזמתו של העד, כל עוד מדובר בעדות ולא בתלונה, תיחשב כפרסום שסעיף 13(9) חל עליו, שהרי הסיפא של הסעיף הנ"ל כולל גם פירסום שהיה רשאי המפרסם לעשות על פי היתר של רשות מוסמכת לכך בדין ואילו סעיף 15(8) לחוק אינו חל על עדות עד במישטרה, שכן המחוקק עשה שימוש במילים "תלונה שהוגשה"" (סעיף 27 לפסק הדין).

סוף דבר לאור האמור לעיל דין הבקשות להיתקבל, ויש להורות על דחיית התביעה על הסף נגד הנתבעים 1, 4 ו-5.

...

לסיכום: זימונם של המבקשים על ידי מח"ש, נחשב לזימון על ידי רשות המוסמכת לכך כדין כדרישת סעיף 13(9), וגם אם נקבל את טענות התובע בדבר לשון הרע בעדויות שנמסרו בגדר אותן חקירות, אין בכך כדי להקים עילה לקיומה של עבירה לפי לשון הרע, אשר מעניק הגנה על לשון הרע שנמסרה ל-"רשות מוסמכת", בענייננו מח"ש. לאור התוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך לדון ביתר טענות המבקשים.

סוף דבר לאור האמור לעיל דין הבקשות להתקבל, ויש להורות על דחיית התביעה על הסף נגד הנתבעים 1, 4 ו-5.

התובע ישלם למבקשים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪ (כולל) לכל אחד בנפרד.

עוד הוסבר בפסיקה כי ככלל, בקשת רשות ערעור על החלטה שבה נדחתה בקשה לסילוק התביעה על הסף תיתקבל "אך במקרים חריגים ונדירים", כגון כאשר דחיית בקשת הסילוק עלולה להשפיע באופן בלתי הפיך על זכויות הצדדים; כאשר קיים חשש ממשי לניהול הליך סרק; וכאשר ניכר כי הערכאה הדיונית טעתה טעות ברורה (רע"א 6840/15 עריית חולון נ' בילו, פסקה 8 והאסמכתאות שם (21.12.2015); כן ראו רע"א 5687/22 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 7 והאסמכתאות שם (21.9.2022)).

...

לאחר עיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ובבקשת רשות הערעור על נספחיה, אני סבור, לא בלי התלבטות, כי אין מקום להיעתר לבקשה.

אין זאת, אלא שבנסיבות המקרה דנן, בהינתן ה"עלטה" שבה היו נתונים הרופאים וההשערות הרפואיות השונות שהועלו בזמן אמת, בית המשפט הגיע למסקנה כי המצב היה "רחוק מ'קצה חוט'" שדי היה בו כדי להטיל על המשיבים נטל לחשוד כי מדובר בתסמונת גנטית ולהעמיק דווקא בבירור כיוון רפואי זה. מסקנה זו נומקה על ידי בית משפט קמא על יסוד העדויות שנשמעו לפניו ויתר הראיות שהוגשו, ובנסיבות דנן לא שוכנעתי כי מתקיימים המבחנים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בשלב מוקדם זה של ההליך.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

כאמור לעיל, בפסק הדין נושא הבקשה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום שלא לסלק על הסף את תביעת המשיבים.

...

והערה אחרונה לפני סיום: כפי שציינתי מספר פעמים לאורך פסק דיני, עצם העובדה כי סבור אני שיש מקום לסלק את תביעת המשיבים על הסף, אין פירושה כי הנני מקל ראש בכאבם.

כשלעצמי, ובהינתן החובה הכללית שלא לנהוג בהתרשלות, אני מעדיף לקבוע כי דין התביעה להידחות בשל המסננת של שיקולי מדיניות משפטית (לשיקולי מדיניות השוללים אחריות ראו, לדוגמה, פסק דיני בע"א 8027/14 שורוש נ' שליאן (29.11.2015)).

חברי עמד על שיקולים אלה ועל כן לא אחזור על הדברים ואומר בקצרה כי אילו קיבלנו את התזה של המבקשים, אזי בכל מקרה שבו ערר הנוגע לסגירת תיק היה נדחה, ניתן היה להגיש תביעה בנזיקין בטענה כי אין להקיש מסבירות ההחלטה במישור המינהלי לסבירות ההחלטה במישור הנזיקי, ואין לדבר סוף (להבחנה בין סבירות מינהלית לסבירות נזיקית ראו פסקאות 28-24 לפסק דיני ברע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל (19.1.2017) (להלן: עניין גליק)).