דחיית בקשת הענקה מטעמי צדק והגינות

מהלך הדיון ביום 15.03.13, התובע פנה לבית הדין בבקשה "להענקה מטעמי צדק", ובה ביקש כי בית הדין יתן סעד זמני, באופן שיורה לנתבע לשלם לידיו קצבת נכות כללית וכן לעכב את תשלום חוב דמי הביטוח.

כנגד הדחייה, התובע הגיש תביעה לבית הדין (בל 2201/03), ותביעה זו נמחקה, לאחר שהוגש כתב הגנה מצד המל"ל, בהתאם לבקשת התובע, בפסק דין שניתן ביום 28.07.03.

עוד ציינה, כי פתיחת הליך על ידי הרשות כנגד אזרח לצורך אכיפת חובה החלה עליו מכוח הדין – בין כספית ובין אחרת – עשויה להתקל בטענת האזרח כי חלף זמן בלתי סביר מאז נתגבשה עילת התביעה בידי הרשות ועד לפתיחת ההליך, באופן ההופך את קיום ההליך מטעם הרשות לבלתי הוגן ובלתי ראוי כלפיו על פי מושגי המשפט הצבורי.

...

לטעמנו מדובר בשיקול סביר והתובע למעשה גם לא טען שבשיקול זה כשלעצמו נפל טעם לפגם.

סיכומו של דבר, ולאור האמור לעיל, במצטבר, לא מצאנו שהנתבע פעל בנסיבות העניין בשיהוי בלתי סביר, ואיננו סבורים שיש להורות לנתבע להשיב לתובע את הכספים ששולמו על ידיו (בין על דרך קיזוז מקצבאותיו ובין בדרך אחרת) בגין חובו בדמי ביטוח.

אשר על כן התביעה נדחית.

למעשה, עקרון זה עוגן גם בסעיף 27 לחוק ההתיישנות המורה כי "אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שהוי". בנגוד לדיני ההתיישנות המחילים כללים פורמליים הנקבעים בחוק, דוקטרינת השהוי משאירה בידיו של בית המשפט שיקול דעת על פי נסיבותיו של העניין (ראו: ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר, פ"ד נו(2) 297, 325 (2001); ע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עריית פתח-תקוה, פ"ד ס(4) 437, 473 (2006); עניין תלמוד תורה, בעמ' 448; ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, 155 (2010) (להלן: עניין גיא-ליפל)), ומאפשרת לו לקצר את התקופה שבה ניתן לנקוט הליכים משפטיים באותם מקרים שבהם הדבר נידרש מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע.

אכן, מעשה פשיטת הרגל, שהוא המועד הקובע לעניין ביטול הענקה לפי הוראות סעיף 96 לפקודה, חייב להיות מוקדם למועדים אלה (סעיף 84 לפקודה) ולכן בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי הבקשה לביטול הענקה עומדת בתקופת עשר השנים הקבועה בסעיף 96 לפקודה.

המסקנה בנסיבות העניין – דחיית בקשות לביטול הענקה מטעמים של שהוי תתאפשר אך ורק במקרים חריגים.

קביעה עובדתית זו, המבוססת על התרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית ממסכת הראיות שנפרשה לפניה, מקנה לשיטתי משנה תוקף לכך שלא יהא זה מן הצדק להעדיף את המערער על פני נושיו של החייב.

...

משמצאתי כי אין להיעתר לטענת השיהוי של המערער, לא נותר לי אלא להצטרף לחברתי ולחברי במסקנתם בדבר זכות העקיבה של הנאמן אחר הדירה, אשר כזכור הוענקה בלא תמורה פעמיים: ראשית מהחייב לאמו ולאחר מכן מהאם לבנה האחר – המערער.

אשר על כן, נחה דעתי כי לא קמה עילה לשנות מהתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, ומצרף אני את דעתי לזו של חברי השופט נ' הנדל, שלפיה דין הערעור להידחות.

אף שלא מצאתי כי התנהלותו של הנאמן מקימה עילת שיהוי, סבורני כי לנוכח הקשיים שהיא מעוררת – מן הראוי כי כל צד יישא בהוצאותיו.

לאחר שבקשה להענקה מטעמי צדק וכן בקשה נוספת נדחו, המליץ הנתבע שהתובעת תגיש ערעור לבית הדין לעבודה שכן התקלה בגינה לא ניפתח התיק הנה באחריות משרדי המוסד לביטוח לאומי.

מתן שירות שלא בהקפדה על הגינות ויושר או שלא לפי מיטב שיקול הדעת או שלא בזהירות מקצועית ראויה; התרשלות או הזנחה במתן השרות המקצועי".

...

לאור כל האמור, במכלול הנסיבות מצאתי לייחס לתובעת אחריות תורמת ממשית להתרחשות הנזק וזאת בשיעור של 50%.

לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, ישלם הנתבע לתובעת סך של 15,631 ₪, הנושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ביום 3.8.16 ועד למועד התשלום בפועל.

כן, ישלם הנתבע הוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,800 ₪ (זאת בהינתן התוצאה המתקבלת ומכלול הנסיבות, בהן הוראות החלטתי מיום 26.3.19 בהתייחס להשלמת הראיות המאוחרת מטעם התובעת).

· כמו כן, יש לדחות את הבקשה משקולי צדק ושינוי מצבם של המשיבים לרעה.

הוא הגיש 3 בקשות לצוו כנוס, הוא היה חדל פרעון בעת ביצוע ההענקה, הוא זה שיזם את כל ההליכים, תחושת הצדק וההגינות שם לא התיישבה עם ההתנהלות חסרת תום הלב של החייב שנהנה מהגנות הפש"ר לאורך שנים.

...

באותו דיון בו הייתה החייבת מיוצגת, ביקשו המנהלים המיוחדים להכריז על החייבת כפושטת רגל ובסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכמה כי החייבת לא תוכרז כפושטת רגל והיא מצידה לא תתנגד להגשת בקשה לביטול הענקה בטרם הכרזה.

· במקרה שבפניי, לא שוכנעתי שהמניע היה מניע מרמתי.

אין כל נסיבות המצדיקות מתן פרשנות תכלתית שתקפיא או שתשהה את מניין תקופת 10 שנים ואת "מירוץ ההתיישנות". · אשר על כן, אני מורה על דחיית הבקשה.

במסגרת הכרעת הדין, נדחתה טענת המערערת להגנה מן הצדק נוכח אכיפה בררנית, בהקשר לכך שלא הועמדה לדין חברה אחרת, שהיא בעלים של חלק אחר מהשטח ששכרו השוכרים (הכולל את שטח המטבח), אשר גם בשטחה בוצעו עבירות בניה, על ידי שינויים משמעותיים לכאורה במטבח הנכס.

עוד בהכרעת הדין, לגופה של ההאשמה, נדחתה חלקית טענת המערערת כי הבעלים של החברה, מר אריה פרידמן, לא ידע תחילה על כל עבירה, ומיד משנודע לו על כך מהמפקח מטעם המשיבה ביקש המנהל מהמפקח להוציא צו הריסה נגדם, הורה לשוכרים להפסיק את ביצוע העבודות, עשה כל שלאל ידו להביא להפסקת ביצוע העבירה, ועמד באחריות הקפידה המוטלת עליו מכוח החוק.

זאת, אף לאחר הפסיקה (במרכזה רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי (31.10.18)) לפיה ניתן לקבוע כי קיימת אכיפה בררנית גם במקרים בהם אין מניע פסול במעשי הרשות, במקרים חריגים ונדירים, אם התוצאה יוצרת ליקוי מהותי מאוד, כגון הפליה משמעותית הפוגעת בעקרונות של צדק והגינות משפטית.

אף אם בית המשפט מגיע למסקנה כי נפלה שגיאה, יבחן אם מדובר בשגיאה כה חמורה, עד כי היא מצדיקה הענקה של הגנה מן הצדק, אף אם השגיאה לא נעשתה בזדון.

...

לאחר עיון, אין בידי לקבל טיעון זה. ראשית, לא ניתן לדעת אם איום משפטי נחוש ומוחשי, לבטל החוזה ולהוציא לאלתר את השוכרים מהנכס, שהיה נמסר מיד עם גילוי העבירה, לא היה בו כדי להועיל.

סיכומו של דבר, לא מצאתי שגיאה בפסק דינו המקיף, המפורט, הזהיר והמדויק של בית משפט קמא.

לפיכך הערעור נדחה.