בהליך הראשון שנידון לפני בית דין זה (55311-09-17) עמדה לדיון שאלת זהות הגורם המכריע בשאלה מה המקור לאחוזי המוגבלות בניידות שנקבעו למערערת, וזאת לעניין בקשתה לבחור שהתשלומים שתקבל לפי החוק יחושבו לפי אחוזי המוגבלות בניידות: האם הועדה הרפואית לפי החוק, או שמא מומחה רפואי שבית הדין ימנה, בשים לב לכך שההליך ניפתח כתביעה כנגד החלטת פקיד התביעות.
לטעמנו, בנסיבות העניין ולנוכח חוות דעת המומחים הרפואיים, גם לא ניתן לקבוע אם חלק מאחוזי המוגבלות בניידות ניתנו בשל מחלת הפוליו ומה שיעורו של חלק זה. כפועל יוצא מכך, דין טענתה של המערערת כי היא זכאית לבחור לפי סעיף 7(ג) לחוק שהתשלומים לפי החוק ישולמו לה על יסוד אחוזי המוגבלות בניידות – להדחות, והמערערת זכאית לתשלומים לפי החוק על פי קביעת הועדה הרפואית בעיניינה.
...
בפסק הדין מושא הערעור שלפנינו, בית הדין האזורי שב ודחה את התביעה על יסוד חוות דעת המומחה וקבע כי "לא קיימת הצדקה למינוי של מומחה שלישי לאחר ששניים הגיעו לאותה מסקנה רפואית".
בתמצית, המערערת טענה כי נקודת המוצא לדיון היא שהמערערת לוקה בפוליו, כפי שנקבע בהחלטות חלוטות, שאין עליהן מחלוקת; בכל ההליכים נקבע ברורות כי לא זו בלבד שהמערערת לקתה במחלת פוליו מילדות, אלא שאין לייחס לה פגימת CP מילדותה, אלא לכל היותר ואם בכלל מדובר בקביעה מאוחרת למחלתה ולמעלה מ- 20 שנה לאחר שנקבעה הזכאות לניידות בגין פוליו; גם פרופ' רכס אישר כי קודם לשנת 1976 אין למערערת כל אבחנה של CP; על פי פסקי הדין של בית דין זה בית הדין האזורי נדרש לבחון, באמצעות המומחה הרפואי, האם קביעת ועדת הניידות מבוססת באופן מלא או חלקי על מחלת הפוליו; המומחה הרפואי לא נדרש להחליף את המוסד או הוועדות הרפואיות אשר קבעו כי למערערת מחלת פוליו, ועל כן לא היה מקום לאפשר למומחה הרפואי לבדוק את המערערת; יש סתירה בין שתי חוות הדעת של המומחה הרפואי, עת בחוות דעתו הראשונה קבע כי למערערת מחלת הפוליו ובחוות הדעת השנייה שלל זאת; בכל מקרה, לא ניתן כיום, 70 שנה לאחר הופעת התסמינים ו- 50 שנה לאחר קביעת ועדת הניידות, לאשר או לשלול את קיומה של מחלת הפוליו בעת שניתנו ההחלטות בעניין ניידות, ולכן על המומחה הרפואי ליתן חוות דעתו על יסוד המסמכים הרפואיים בלבד; ועדת הניידות קבעה במפורש את אחוזי הניידות על יסוד מחלת הפוליו; גם אם לאחר 26 שנים מהחלטת ועדת הניידות נוספה נכות אחרת למערערת, היא אינה שוללת את קיומה של מחלת הפוליו ואינה רלוונטית להליך זה.
על יסוד כל האמור, עתרה המערערת לקבוע כי היא זכאית לזכויות מכוח החוק על יסוד קביעת ועדת הניידות על בסיס דרגת נכות בשיעור של 100%, ולחלופין בלבד – יש למנות מומחה רפואי אחר, תוך שיובהר לו כי נקודת המוצא היא כי המערערת לוקה במחלת הפוליו מילדותה בהתאם לקביעת ועדת הניידות וממצאיה.
בהקשר זה, אין בידינו לקבל את טענת המערערת כי דווקא בשל העובדה שבטופס ההפניה לבדיקה צוין CP, והוועדה בפרוטוקול ציינה רק שיתוק ילדים, מתחייבת המסקנה כי דרגת הניידות נקבעה רק בשל מחלת הפוליו.
לא ניתן להתחקות כיום מדוע הרופא המוסמך לעניין נכות כללית קבע כי אבחון ה- CP הוא משנת 1999, אולם לטעמנו אין בקביעה זו כדי לבטל את המשמעות של אבחנת ה- CP בטופס ההפניה לבדיקת ועדת הניידות, על האופן שבו יש לקרוא את החלטת ועדת הניידות, ועל התוצאה הנובעת מכך - העדר אפשרות לקבוע שכל אחוזי המוגבלות שנקבעו על ידי ועדת הניידות הם בשל מחלת הפוליו.
לטעמנו, בנסיבות העניין ולנוכח חוות דעת המומחים הרפואיים, גם לא ניתן לקבוע אם חלק מאחוזי המוגבלות בניידות ניתנו בשל מחלת הפוליו ומה שיעורו של חלק זה. כפועל יוצא מכך, דין טענתה של המערערת כי היא זכאית לבחור לפי סעיף 7(ג) לחוק שהתשלומים לפי החוק ישולמו לה על יסוד אחוזי המוגבלות בניידות – להידחות, והמערערת זכאית לתשלומים לפי החוק על פי קביעת הוועדה הרפואית בעניינה.
אשר על כן, הערעור נדחה, ללא צו להוצאות.
