דחיית בקשה למתן צו הטרדה מאיימת

בפני ערעור על החלטת בית משפט השלום ברמלה מיום 8.3.2023 (כב' השופטת אביגיל פריי), במסגרתה דחה בית המשפט קמא את בקשת המערערת למתן צו למניעת הטרדה מאיימת בהתאם לחוק למניעת הטרדה מאיימת תשס"ב -2001.

...

התרשמתי אף אני, באופן בלתי אמצעי מהצדדים ואף אני סבורה, כבית המשפט קמא, כי אין ממש בטענות המערערת ודין הערעור להידחות.

סופו של דבר – הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

לצד זאת, נדחו תביעות המבקש למתן צו למניעת הטרדה מאיימת נגד המשיבים, פעם ופעמיים, וכן בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת נגד משטרת ישראל (ה"ט 15771-11-21; ה"ט 8862-07-21).

...

לאחר עיון בבקשה, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה – להידחות, אף ללא שאזדקק לתשובה מאת המשיבים.

משכך, ראויים המשיבים להגנה מפני הטרדותיו המאיימות של המשיב; בדין הוצא הצו החדש, ובדין נדחה הערעור.

עוד טוענת המערערת, כי בתיק אחר ה"ט 21796-07-22 טמיר-ברק נ' לנגרמן (עניין לנגרמן) דחה כב' הש' חבקין את בקשת המערערת למתן צו למניעת הטרדה מאיימת.

...

סבורני כי בית משפט קמא יישם את הדין כדבעי משקבע כי על פי העובדות והנסיבות שבאו לפניו, פרסומי המערערת "חצו את הגבול", שכן "היקף הפרסומים, תדירותם, תכנם, ומידת האינטנסיביות שלהם עולים כדי הטרדה מאיימת כהגדרתה בחוק"; וכי חופש הביטוי אינו יכול להצדיק "כזו אינטנסיביות שתכליתה לשבש את שגרת חייה של המשיבה על רקע הביקורת המופנית כלפיה בנושא מדיניות החיסונים (או בכל נושא אחר)". מקובלת עלי גם קביעת בית משפט קמא, כי על יסוד התנהלות המערערת בעבר ופרסומיה ומכלול נסיבות העניין, "עולה חשש ממשי" שהמערערת "תשוב ותפרסם את הפרסומים המטרידים נגד בני משפחתה של המשיבה נוכח החזרתיות שבהם ועמדתה כפי שבאה לידי ביטוי בדיון"; ובדין מצא ליתן צו הצופה פני עתיד ולא להסתפק רק בצו המורה על הסרת פרסומי העבר.

סוף דבר, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות ערעור זה בסך 5,000 ₪, שנפסקו לאור התוצאה ונסיבות העניין; בשים לב לדחיית הערעור לאחר תשובה ומבלי שהתקיים דיון ובשים לב להוצאות שכבר נפסקו לטובת אוצר המדינה בהחלטת בית משפט קמא.

יובהר כי בהתאם לאמור בסעיף 7(ב) לחוק מניעת הטרדה מאיימת, על בית המשפט לקיים דיון בנוכחות שני הצדדים "בהקדם האפשרי ולא יאוחר משבעה ימים מיום מתן הצוו (הזמני שניתן –לא במקור – ע.ב)". כאמור, המועד הראשון שקבע בית המשפט קמא נקבע 7 ימים לאחר מתן הצוו, אולם מועד זה, והמועד שנקבע אחריו נדחו לבקשותיה של המערערת, על אף היתנגדות המשיב ביחס למועד האחרון שנידחה.

...

ביום 19/6/23 הגישה המערערת בקשה לדחיית הדיון בטענה כי במועד שנקבע היא צפויה להיות בחו"ל. בית המשפט נעתר לבקשה והדיון נדחה ליום 29/6/23 בשעה 14:00.

יחד עם זאת, קבע בית המשפט קמא, כי המערערת הגישה מספר רב של בקשות לדחיית דיונים, שלחלקן נעתר בית המשפט קמא לאור הסכמת ב"כ המשיב, ולחלקן לא נעתר, ויש מקום בנסיבות אלה לפסוק הוצאות מדודות בגין אי התייצבות המערערת לדיון וביטולו.

נטען כי כבר ביום 29/6/23 היה ברור לבית המשפט קמא כי המערערת לא תתייצב לדיון שנקבע ליום 2/7/23, שכן במסגרת בקשת הדחיה הבהירה שלא תהיה בארץ במועד זה. הכרעה: לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בהחלטה נשוא הערעור ובתיק של בית המשפט קמא, אני סבורה כי בהתאם לאמור בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט-2018, דין הערעור להידחות בלא צורך בתשובה, שכן אין לערעור סיכוי להתקבל.

בית המשפט קמא גילה אורך רוח וסבלנות רבה כלפי המערערת, וכלפי בקשותיה לדחיות מועדי הדיון שנקבעו, כפי שיפורט להלן: בית המשפט קמא נעתר לבקשתה הראשונה של המערערת לדחיית דיון (שנקבע בטווח של 7 ימים לאחר מתן הצו הזמני שניתן במעמד צד אחד, בהתאם להוראות החוק), וקבע מועד חדש לדיון בהתאם לאחד המועדים שהציעה המערערת בבקשתה.

לאור כל האמור לעיל, ובהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, אני מורה על דחיית הערעור.

כך, ביום 29/7/19 ציינה כב' השופטת אייזדורפר בהחלטתה אשר בה נדחתה, תוך חיוב בהוצאות, בקשת התובע למתן צו למניעת הטרדה מאיימת נגד עוה"ד ארנון ברק בטענה כי מטריד את התובע בניסיונותיו להמציא לו מסמכים שונים במסירה אישית: "לא זו אף זו, המבקש מודה כי איננו אוסף את החומר שהושאר ליד דירתו על ידי המשיב ואף לא פותח אותו. מדובר בחומר הנוגע להחלטות המתקבלות בהליך המשפטי המתנהל בעיניינו של המבקש ואין להסכים עם היתנהלות זו, וודאי שאין לראות בה הטרדה מצדו של המשיב". ביום 25/9/19 צוין בהחלטת כב' ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע במסגרת העירעור שהוגש על פסק הדין של בית המשפט באשדוד בתביעה לפינוי מושכר: "מהודעת דואר ישראל שצורפה לתגובת המערערת עולה כי החלטת ביהמ"ש מיום 11.7.19, הומצאה למערער ביום 12.7.19. אין בצלום הדרכון שצרף המשיב, לסתור את הדבר שכן תאריך היציאה מן הארץ המתועד בו הנו 15.7.19, דהיינו, לאחר מועד ההמצאה. הודאת המשיב בהליך אחר בכך שקבל מעטפות מב"כ המערערת ולא פתח אותן, מתיישבת עם המסקנה בדבר ההמצאה, ואין כמובן בהמנעות המשיב מפתיחת המעטפות להצדיק קבלת בקשתו לעיון חוזר". זאת ועוד, כעולה מתמלול השיחה שצורף לחומר הראיות שהוגש מטעם הנתבעים ותוכנה כלל לא הוכחש על ידי התובע, ביום 1/7/19 ביקש הנתבע 2 לשלם לתובע באמצעות העברה לחשבונו סך של 14,800 ₪ בהתאם לפסק הדין שניתן בתביעת פינוי והתובע סרב לקבל את התשלום ודרש הפקדתו בקופת בית המשפט על אף שהובהר לו בשיחה שהנתבע הונחה על ידי בית המשפט לשלם את הכספים ישירות לתובע.

...

על כן, תביעת התובע לתשלום בגין עלות התיקונים, נדחית.

סוף דבר הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 14,800 ₪ אשר אינו במחלוקת ואותו ביקשו לשלם קודם לפתיחת תיק ההוצאה.

בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובע סך של 3,790 ₪ (1,290 + 2,500).