דחיית בקשה למעמד פליט בישראל על פי אמנת הפליטים

זו עתירה כנגד החלטת רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: "המשיב") מיום 9.10.2013 (להלן: "ההחלטה") שבמסגרתה נדחתה בקשת העותר להעניק לו מעמד של פליט בישראל, תוך דרישה כי יעזוב את הארץ תוך 7 ימים.

לטענת העותר, לא היה מקום לדחות את עתירתו לגופה, שכן נסיבותיו מצדיקות את הכרתו כפליט בהתאם לקריטריונים שנקבעו באמנת הפליטים הדנה במעמדם של פליטים משנת 1951 (להלן: "אמנת הפליטים") שעליה חתומה ישראל.

לטענת ב"כ העותר, גרסת העותר שלא נסתרה ולא הוטל בה ספק, ממלאת את התנאים על פי האמנת הפליטים לצורך הכרה כפליט.

...

נפנה בזאת לאמור במכתב התשובה כדלקמן: "ACCORDING TO THE ABOVE, YOU DID NOT ESTABLISH YOUR CLAIM NOR YOUR WELL FOUNDED FEAR" ובהמשך: "ACCORDING TO YOUR DECLARATIONS, EXCEPT FOR THE REASONS YOU MENTIONED THERE ARE NO OTHER REASONS THAT WOULD PREVENT FROM YOU RETURNING TO YOUR COUNTRY OF ORIGIN" יוצא אפוא, שבמסגרת הדיון וההחלטה בבקשת העותר להכרה כפליט, המשיב לא התעלם מעקרון אי ההרחקה והתייחס גם אליו.

15.3 עוד יש לומר במענה לטענות ב"כ העותר: איני מקבלת את הטענה לפיה אין לשמוע את תשובת המשיב בשאלת "אי ההרחקה" מן הטעם שנושא זה לא זכה להתייחסות מפורשת בתגובה המקדמית שהוגשה מטעמו.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל- אני דוחה את העתירה.

כפי שפירטתי בהחלטותי שניתנו לעניין זה שעסקו בעתירות כנגד החלטת המשיבה לדחות בקשה לקבלת מעמד פליט בישראל (ראו לדוגמא: עתמ (ת"א) 33921-08-11 טרזה גראף נ' מדינת ישראל-משרד הפנים (לא פורסם, 25.9.11), בבואי לבחון האם יש מקום ליתן צו ביניים אם לאו, והאם יש הצדקה בנסיבות העניין אף לדחות את העתירה על הסף, במסגרת סמכותי לפי סעיף 7(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א-2000, הרי שאפעל על-פי השיקולים הבאים: (א) במקרים של עתירות שהנן על פני הדברים עתירות סרק, שברי כי יש לדחותן הן לפי הנוהל הישן והן לפי הנוהל החדש, עתירות שכל מטרתן להרויח זמן, כמו במקרים שהנם לאחר מיצוי השהייה המאקסימאלית בארץ או להמשכת השהייה הבלתי חוקית של מסתננים ו/או מתיישבים, בלא כל ראיות לכך שמדובר בפליט ו/או לסכנת חיים אם יגורשו לארץ ממנה באו ו/או שהעתירה אינה מראה על פניה עילה ו/או אינה מצביעה על פגם מנהלי ו/או שהעתירה הוגשה בשיהוי ניכר ו/או בחוסר ניקיון כפיים, ניתן לדחות את העתירה על הסף בהעדר עילה להתערבות בית המשפט בהחלטה או לא ליתן צו ביניים (כאשר משמעות אי מתן צו ביניים היא למעשה זהה כך שניתן לגרש את העותר מן הארץ טרם הדיון בעתירה).

ביום 27.2.13 נערך לעותר ריאיון ביחידת מבקשי המקלט, בסופו הוחלט לדחות את בקשתו של העותר על הסף משגירסתו, גם אם היא נכונה, אינה נובעת מאחת העילות המנויות באמנת הפליטים.

...

בנסיבות העניין, ולאחר שעיינתי בבקשתו של העותר, בתגובה של המדינה לבקשה זו המבקשת לדחות את העתירה על הסף, ובתגובת העותר לתגובת המדינה, אני סבור כי בנסיבות העניין יש מקום ליתן צו ביניים עד לבירור טענותיו של העותר במסגרת העתירה, וזאת מהטעמים הבאים: בנסיבות העניין, נראה אומנם כי סיכויי העתירה אינם גבוהים, שכן עיון בטענותיו של העותר בפני ממונה ביקורת הגבולות וכן בפרוטוקול הריאיון שנערך לעותר מעלה כי אף אם תתקבל גרסתו של העותר הרי שלכאורה הוא אינו נרדף על רקע דתי כפי שהוא מבקש לטעון בעתירה, אלא לכאורה הוא נרדף על רקע אישי פלילי על-ידי בעלה של האישה עימה קיים העותר קשר.

יחד עם זאת ועל אף האמור לעיל, אני סבור כי לאור פס"ד צ'ימה אין מקום לדחות במקרה זה את העתירה על הסף בטרם תיבחנה טענותיו של העותר לגופן, משמדובר בדיני נפשות, ומניעת פגיעה חמורה בעותר, שלומו ובטחונו.

לאור האמור, דין הבקשה לדחיית העתירה על הסף להידחות וניתן בזאת צו ביניים האוסר על הרחקתו של העותר מישראל ועל השמתו במשמורת עד למתן פסק דין בעתירה.

כפי שפירטתי בהחלטותי שניתנו לעניין זה שעסקו בעתירות כנגד החלטת המשיבה לדחות בקשה לקבלת מעמד פליט בישראל (ראו לדוגמא: עתמ (ת"א) 33921-08-11 טרזה גראף נ' מדינת ישראל-משרד הפנים (לא פורסם, 25.9.11), בבואי לבחון האם יש מקום ליתן צו ביניים אם לאו, והאם יש הצדקה בנסיבות העניין אף לדחות את העתירה על הסף, במסגרת סמכותי לפי סעיף 7(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א-2000, הרי שאפעל על-פי השיקולים הבאים: (א) במקרים של עתירות שהנן על פני הדברים עתירות סרק, שברי כי יש לדחותן הן לפי הנוהל הישן והן לפי הנוהל החדש, עתירות שכל מטרתן להרויח זמן, כמו במקרים שהנם לאחר מיצוי השהייה המאקסימאלית בארץ או להמשכת השהייה הבלתי חוקית של מסתננים ו/או מתיישבים, בלא כל ראיות לכך שמדובר בפליט ו/או לסכנת חיים אם יגורשו לארץ ממנה באו, ניתן לדחות את העתירה על הסף בהעדר עילה להתערבות בית המשפט בהחלטה או לא ליתן צו ביניים (כאשר גם משמעות אי מתן צו ביניים היא למעשה זהה שניתן לגרש את העותר מן הארץ טרם הדיון בעתירה).

ביום 4.2.10 נערך לעותר ראיון זהוי ביחידת מבקשי המקלט לאחריו הונפקה לעותר אשרת שהייה זמנית בישראל על-פי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952.

בנסיבות העניין, ולאחר שעיינתי בבקשתו של העותר, בתגובה של המדינה לבקשה זו, ובתגובת העותר לתגובת המדינה, אני סבור כי דין עתירתו של העותר להדחות על הסף מחוסר עילה להתערבות בית המשפט בהתאם לתקנה 7(2) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א- 2000, וזאת מהטעמים הבאים, המלמדים כי אין בסיס לטענות העותר בדבר היותו פליט ו/או בדבר סכנת חיים בארץ מוצאו: ראשית, אציין כי על-אף טענות העותר בכתבי טענותיו לפיהן הוא נרדף על רקע פוליטי, עולה כי חששו של העותר נובע מתגובת המורדים שגזלו את אדמתו, במידה וישוב לארצו ויתבע את רכושו בחזרה, דהיינו נראה כי מדובר בסכסוך אישי בעיניין קרקעות, ומשכך העותר אינו עונה להגדרת "פליט" על-פי האמנה.

...

בנסיבות העניין, ולאחר שעיינתי בבקשתו של העותר, בתגובה של המדינה לבקשה זו, ובתגובת העותר לתגובת המדינה, אני סבור כי דין עתירתו של העותר להידחות על הסף מחוסר עילה להתערבות בית המשפט בהתאם לתקנה 7(2) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א- 2000, וזאת מהטעמים הבאים, המלמדים כי אין בסיס לטענות העותר בדבר היותו פליט ו/או בדבר סכנת חיים בארץ מוצאו: ראשית, אציין כי על-אף טענות העותר בכתבי טענותיו לפיהן הוא נרדף על רקע פוליטי, עולה כי חששו של העותר נובע מתגובת המורדים שגזלו את אדמתו, במידה וישוב לארצו ויתבע את רכושו בחזרה, דהיינו נראה כי מדובר בסכסוך אישי בעניין קרקעות, ומשכך העותר אינו עונה להגדרת "פליט" על-פי האמנה.

שנית, אני סבור כי העותר אף לא הוכיח בנסיבות העניין כי נשקפת לו סכנת חיים בארץ מוצאו, שכן מעיון בראיונות הראשונים שנערכו לעותר בבית הדין למשמורת וכן בפני נציבות האו"ם, עולה כי הסיבה בגינה נכנס העותר לישראל היא המלחמה ששררה בארצו, כאשר העותר לא ציין כי הוא חושש מהמורדים שגזלו את אדמתו (גרסה שהועלתה לראשונה רק לאחר שהסתיימה מדיניות אי ההרחקה), ואף העותר ציין כי כאשר תסתיים המלחמה הוא ישוב לארצו.

לאור האמור, אני סבור כי לא הובאו ראיות ולו לכאורה להיותו של העותר פליט ו/או לסכנת חיים (ראו לעניין העדר ראיות לסכנת חיים ו/או לקיומו של מעמד של פליט, עעמ 6473/11 Guven Elcin נ' משרד הפנים (לא פורסם, 19.9.11)), ומשכך הרי שדין העתירה להידחות על הסף.

בעתירתו, טען העותר, כי המשיבה טעתה עת החליטה לדחות את בקשתו להכרה כפליט בישראל על פי אמנת הפליטים.

המשיבה טוענת עוד, כי גם אם ארגון ה- MEND הנו בבחינת ארגון פוליטי שחברות בו עשויה להצמיח, בנסיבות מתאימות, מעמד על פי אמנת הפליטים ואף אם העותר אכן השתייך לאירגון כנטען, הרי שעדיין יש צורך לברר האם יש לראות את העותר כמי שנרדף בגין השקפה פוליטית (בהתאם לרמת הפעילות, הדרגה בה שירת, אופי הפעולות בהן נקט חלק, וכיו"ב) והאם פעילות העותר באירגון כללה ביצוע מעשים פליליים, שיש בהם כדי להדירו מהאמנה.

...

נכון הדבר, כי סוגיית הערכת מהימנותו של מבקש המקלט הינה בבחינת סוגיה משמעותית בהליכים לפי האמנה וכי, לעתים, די במסקנה לפיה מבקש המקלט אינו מהימן כדי להשמיט את היסוד תחת בקשת המקלט כולה.

בשולי החלטתי מצאתי לנכון לציין, כי לא ניתן להתעלם מן הקושי הממשי הניצב בפני המדינה לנוכח גלי ההגירה השוטפים את הארץ, על הבעיות הרבות והקשות המתעוררות כתוצאה מכך (ונראה כי האירועים האחרונים שאירעו בדרום העיר – יעידו).

סוף דבר העתירה מתקבלת, במובן זה שעניינו של המשיבה יוחזר לדיון בפני הוועדה המייעצת לענייני פליטים, כאמור לעיל.

העתירה לפניי עתירה מינהלית נגד החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים (להלן – ראש רשות האוכלוסין), מיום 22.12.11, לדחות את בקשת העותר, נתין ניגריה, לעיון מחדש בהחלטה שנתקבלה בעיניינו ביום 26.3.08, לפיה נדחתה בקשתו לקבלת מעמד פליט בישראל, מכוח האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951.

המסגרת הנורמאטיבית חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן – החוק או חוק הכניסה לישראל), קובע בסעיף 1 כי "מי שאיננו אזרח ישראל או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על-פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". הסמכות למתן רישיונות ישיבה בישראל נתונה על-פי סעיף 2(א) לחוק לשר הפנים, ושיקול-הדעת בהענקת הרישיונות רחב הוא, ונובע מאופי הסמכות וריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה (בג"ץ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1), 113, 117 (1972); ובג"ץ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4), 505, 520 (1992)).

עקרון זה, עקרון אי-ההחזרה, לפיו אין מגרשים אדם למדינה שבה נשקפת סכנה לחייו, מהוה "הגנה משלימה" להגנות על-פי האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951, והפרוטוקול המשלים לה משנת 1967 (להלן – אמנת הפליטים), שאליהם הצטרפה ישראל (בג"ץ 4702/94 בעיניין אל טאיי, לעיל; ועת"מ (מרכז) 49556-11-10 דיאלו מוכתאר נ' משרד הפנים (7.10.11)).

...

זאת ועוד, הנציבות אף קבעה, כי גם אם יתברר שהעותר אכן נרדף במולדתו על-רקע השתייכותו לתנועה הנ"ל, הרי שאין בכך כדי להעניק לו הגנה לפי אמנת הפליטים, היות שמדובר בארגון מיליטנטי, אשר נוהג בכוח ובאלימות, ומכאן שהחברים בו מבוקשים על-ידי השלטון בניגריה מטעמים לגיטימיים של אכיפת החוק, באופן שאינו עולה כדי "רדיפה" על-רקע אחד מהטעמים המפורטים באמנת הפליטים.

כאמור, בהחלטות שניתנו בעניינו של העותר, התרשמו הגורמים המוסמכים, על-סמך הראיות שהונחו לפניהם, כי ככל שהעותר מבוקש בארצו – הרי שמדובר באכיפה לגיטימית של השלטונות, ולא ניתן לומר שחייו יהיו נתונים בסכנה בשל כך. ממילא, גרסתו של העותר – אף לעניין רדיפתו – נמצאה כבלתי אמינה, ואין מקום להתערב בקביעה זו. אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית.

אני מורה על איסור פרסום שמו של העותר; ואיני מתיר לפרסם נוסח זה של פסק-הדין, שבו מופיע שמו.