דחיית בקשה לחלוקת כספי תמיכות לקהילה הגאה בירושלים

על פי המתואר באישום השלישי ביקש המערער מאירנה וולדברג (להלן: וולדברג), ששמשה בתקופה הרלוואנטית מנכ"לית עמותת היתאחדות היזמים בישראל, לממן עבורו כרטיסי טיסה בסך כולל של 19,109 ש"ח. במועד שלא צוין בכתב האישום, קיבלה היתאחדות היזמים בישראל תמיכה תקציבית מהמפלגה בסך של כמיליון וחצי ש"ח. כמו כן, במועד שקדם לבקשת המערער, פנתה וולדברג אל קירשנבאום וביקשה את עזרתה בחידוש קשרים מקצועיים עם הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, שהעומד בראשה היה מצוי בקשר שוטף עם קירשנבאום, לנוכח תמיכה תקציבית באמצעות העברת כספים קואליציוניים מהמפלגה.

המערער הוסיף וטען כי העונש שהוטל עליו חורג באופן קצוני ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות שוחד, וכי בעת גזירת דינו לא נתן בית המשפט המחוזי משקל ראוי לנסיבותיו המקילות – מעמדו "הנמוך-בינוני" במפלגה שלא הותיר בידיו סמכות להחליט בנוגע לחלוקת הכספים; העובדה המוסכמת לפיה לא נטל את כספי השוחד לכיסו; העדר עבר פלילי; תרומתו הרבה לקהילה; ובעיקר – הודאתו בעבירות באופן שחסך זמן שפוטי יקר.

המשיבה הדגישה, כי מועד בקשת המערער לחזור בו מהודייתו – רק לאחר מתן גזר הדין – תומך גם הוא בדחיית הבקשה, שכן על פי הפסיקה תיתקבל בקשה כזו רק במקרים נדירים בלבד.

יחד עם זאת, עיון בפסיקה הרלוואנטית מלמד כי המקרים בהם הושת על נאשמים שהורשעו בעבירות שוחד עונש של שש או שבע שנות מאסר לריצוי בפועל הם נדירים ויוצאי דופן בנסיבותיהם, על אחת כמה וכמה משהודו כבר בפתח משפטם וחסכו זמן שפוטי רב. כך למשל, בע"פ 5076/14 שטרית נ' מדינת ישראל (29.12.2015) דחה בית משפט זה את עירעורו של מי שהיה מהנדס העיר ירושלים, ובמסגרת תפקידו בערייה טיפל בפרויקט "הולילנד" וניצב בצומת מרכזי בקבלת ההחלטות על אישור, קידום או עיכוב תכניות הפרויקט.

...

השופט נ' סולברג: דעתי כדעתו של חברי, השופט נ' הנדל; דינו של הערעור על הכרעת הדין – להידחות.

דינו של הערעור על גזר הדין – להידחות בעיקרו ולהתקבל במקצתו.

סוף דבר הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל, אליו הצטרף השופט נ' סולברג, ובניגוד לדעתו החולקת של השופט י' אלרון לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

לחילופין, נתבקש לחייב את המשיבות 1, ו-5-3 לידון כדין על פי דיני התמיכות לגופה בבקשת העותרת במימון פעילותה בשנת 2020 "והכל באופן עינייני, שוויוני, הוגן, ותוך המנעות מהפליה, שיקולים זרים ביחס לקהילה הגאה בירושלים". בכל הנוגע לשנת 2021 נתבקש לחייב את המשיבות לקיים הליך מתן תמיכות הוגן וענייני למנהלים ומרכזים קהילתיים הפועלים בירושלים ובכלל זה קביעת תקציב תמיכות אחד ומשותף למנהלים הקהילתיים ולמרכזים הקהילתיים, קביעת מבחן תמיכה עינייני שוויוני ושקוף למתן כספי תמיכות על ידי המשיבה למנהלים ומרכזים קהילתיים כאחד וקביעה כי אין המשיבים רשאים להפריד תקנות תמיכה ו/או מבחני תמיכה בין מנהלים קהילתיים ומרכזים קהילתיים.

רקע "הוראות סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985...הן המקור הנורמאטיבי לחלוקת כספי תמיכות למוסדות ציבור...הוראות חוק יסודות התקציב, מחייבות את הרשויות לנהוג בחלוקת תקציביהן בשויון ובסבירות, והכול תוך יצירת תבחינים ברורים, שקופים וענייניים המקיימים את ערכים אלו..." (ר' עע"מ 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ. עריית ירושלים, בעמ' 25-24).

העותרת טענה כי דחיית בקשתה בעיניין זה מקורה בטעות עת סברה המשיבה שאין היא רשאית לתת תמיכה בשכר דירה ליותר ממבנה אחד, בעוד שאין כל הגבלה כזו בתבחין הרלוואנטי לעניין מרכזים קהילתיים (ס' 104 לעתירה).

...

לפיכך, העתירה בעניין זה נדחית.

לנוכח המסקנה אליה הגעתי לא ראיתי מקום להידרש לטענות של שהוי, השתק ומניעות שהעלתה המשיבה.

לפיכך, העתירה נדחית.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7416/20 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט י' עמית כבוד השופט י' אלרון העותרים: 1. היכל תרבות בכרמיאל ע"ש נרקין בע"מ 2. המרכז הקהילתי החדש קרית גת בע"מ 3. חברה להפעלת תוכניות תרבות והתחדשות במזכרת בתיה בע"מ 4. מרכזים לקהילה והתחדשות השכונות ברמלה בע"מ 5. היכל התרבות העירוני נתניה 6. חברת מוסדות חינוך ותרבות נס ציונה בע"מ 7. החברה לתרבות פנאי וספורט בת-ים בע"מ 8. עמותת מופעים- עמותה עירונית לתרבות מודיעין מכבים רעות 9. מעלה אדומים מפעלי תרבות בע"מ 10. היכל תרבות גבעת שמואל- מרכז תרבות נוער וספורט "מרחב" 11. תאטרון ירושלים לאומנויות הבמה 12. קהילתיים- תרבות פנאי וקהילה בגבעתיים 13. היכל התרבות תל אביב ע"ש צ'רלס ברונפמן 14. החברה העירונית רחובות לתרבות ספורט ונופש 15. תאטרון חולון- החברה לפיתוח תאטרון, מוסיקה אמנות ומחול חולון בע"מ 16. עמותת אמנות ותרבות בגני תקווה 17. תרבותא היכל התרבות באורנית- החברה הכלכלית לאורנית בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. שר התרבות והספורט 2. משרד התרבות והספורט 3. שר האוצר 4. משרד האוצר 5. מדינת ישראל 6. מרכז השילטון המקומי 7. פורום מוסדות תרבות ואמנות בישראל עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ב' בטבת התשפ"א (17.12.2020) בשם העותרים: עו"ד טל מישר בן נתן ועו"ד עדיאל זימרן בשם המשיבים 5-1: עו"ד ערין ספדי-עטילה ועו"ד אבי טוויג בשם המשיב 6: עו"ד נועה בן-אריה בשם המשיב 7: עו"ד יונתן ברמן ][]פסק-דין

בעתירה דנן מבקשים העותרים להורות על תיקון "המבחנים לחלוקת כספי תמיכות של משרד החינוך התרבות והספורט לסיוע למוסדות תרבות [...] כך שיאפשרו לכל מוסדות התרבות – ובכלל אלה גם למוסדות תרבות שהם 'היכלי תרבות' – אשר פעילותם נפגעה בעקבות משבר הקורונה, לקבל כספי תמיכה ייעודיים להתמודדות עם משבר הקורונה". הכוונה לחבילת סיוע לעולם התרבות בסכום של כ-200 מליון ₪, שעליה הוסכם על ידי שר האוצר ושר התרבות, כחלק מתכנית הסיוע הכלכלי לכלל המשק.

במסגרת העתירה דנן העותרים מתדפקים על דלתו של בית משפט זה ומבקשים כי לא ייפקד חלקם כמי שזכאים לקבל חלק מאותה חבילת סיוע (אציין כי עתירה קודמת שהוגשה על ידי העותרים נדחתה על הסף בשל אי מיצוי הליכים – בג"ץ 7129/20 מיום 19.10.2020).

על השויון ועל ההפליה, שהיא הצד השני של המטבע, נשפכו נהרות של דיו (ראו, בהרחבה, פסק דיני בעע"מ 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות נ' עירית ירושלים, פ"ד סד(2) 1, פסקה 34 והאסמכתאות שם (2010) (להלן: עניין הבית הפתוח)).

...

המדינה העלתה מספר טענות סף, שאיני רואה להידרש להן, מן הטעם שדין העתירה להידחות לגופה, כפי שיוסבר להלן.

אך בסופו של דבר, עוסקים אנו בשיקול דעת מקצועי-כלכלי ואין דרכו של בית משפט זה להורות למדינה כיצד לחלק ולהקצות את משאביה.

סוף דבר שהעתירה נדחית.

כך, לאחר שבקשות התמיכה שהגישה לעירייה ביחס לפעילותיה בשנים 2005 ו-2006 נדחו, פנתה המערערת פעם נוספת לבית המשפט בעתירה מנהלית שהוגשה ביום 10.3.2008 (עת"מ (מנהליים י-ם) 8187/08 הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות נ' עריית ירושלים (10.11.2008)).

תחילה, דחה בית המשפט את טענת הערייה כי די בהחלטה הרוחבית שהתקבלה על ידה בעיניין התמיכות וציין כי "כדבר-עקרון, קשה להלום מצב בו, לבקשה ספציפית, לא תנתן החלטה ספציפית". טעם נוסף אשר לעמדתו של בית המשפט הצדיק מתן החלטה ספציפית בעיניינה של המערערת הוא העובדה כי היא הגוף היחיד שקבל תמיכה מכוח סעיף התמיכות במרכזים קהילתיים.

כאמור, הערייה קבעה כי התמיכה המוענקת למערערת, בהיותה המרכז הקהילתי היחיד המוכר בירושלים, תחושב כממוצע פשוט (אריתמטי) של התמיכה המוענקת למינהלים הקהילתיים ברכיב הכללי (דהיינו כסכום התמיכה הכולל הניתן למינהלים הקהלתיים ברכיב זה מחולק במספר המינהלים הקהילתיים).

אוסיף כי בעתירות שהגישה המערערת לבית המשפט לעניינים מנהליים נימנעה מבקשת צו ביניים שיורה על "הקפאת" סכום מסויים מכספי התמיכה שחולקו, על מנת שניתן יהיה להעניק לה סעד אפקטיבי אם תיתקבל העתירה, וממילא לא ניתנה בהקשר זה כל הצהרה או התחייבות מצדה של הערייה.

...

סיכומו של דבר, בשים לב לפגמים שפורטו לעיל, אני סבור כי החלטתה של העירייה לגזור את היקף התמיכה במערערת ברכיב הכללי באופן אריתמטי מהיקף התמיכה ברכיב זה במינהלים הקהילתיים ולמספרם אינה עולה בקנה אחד עם חובתה של העירייה להפעיל שיקול דעת פרטני בעניינה של המערערת (כמרכז קהילתי), וזאת על בסיס תשתית עובדתית הולמת ותוך התייחסות למאפייניה המיוחדים.

באשר לתחולתה של הכרעה זו, אני סבור כי יש ממש בטענתה של העירייה כי התמיכות שניתנו למערערת ביחס לשנים 2020 ו-2021, אשר ביחס אליהן הופנה הערעור, הן בבחינת "מעשה עשוי", שכן תקציבי שנים אלו כבר חולקו.

סוף דבר: לו תישמע עמדתי, דין הערעור להתקבל כאמור בפסקאות 44-43 לעיל.

מכל מקום, לשיטת המשיבים, מימון ברית מילה במסגרת מערך הגיור הממלכתי בלבד, נצרך "על-מנת ליצור הבחנה ברורה בין גיורים המתבצעים בחסות המדינה, ממומנים מתקציבה, ומוכרים על ידה לכל דבר ועניין, לבין אלו שאינם מוכרים על ידה וממילא אף אינם זכאים למימון מתקציבה". בחודש ינואר 2011 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הם מבקשים שלא לקיים דיון בהתנגדות לצוו על-תנאי, בשל ניסיונות לגבש הסכמות לצורך השלמת חקיקה כוללת בתחום הגיור.

העותרות הדגישו, כי יש לדחות את טענת המשיבים לפיה מדובר בהבחנה מוצדקת בין קבוצת המתגיירים בגיור ממלכתי לבין קבוצת המתגיירים בגיור פרטי, וטענו כי במישור המעשי קבוצת השויון הרלוואנטית היא כלל המתגיירים במדינת ישראל (ולמעשה, כלל המתגיירים שגיורם מוכר לצורך חוק השבות).

זאת, מאחר שאף כאן מדובר למעשה בחלוקה של כספי תמיכות, הכפופה לעקרונות הכלליים של שויון וחופש דת. כפי שעלה במהלך בירור העתירה, מימון ברית המילה במסגרת מערך הגיור הממלכתי אינו נעשה מכוח חקיקה ראשית או משנית.

ממילא, כאשר בפנינו פעילות של רשויות המדינה שאינה נעשית מכוח חקיקה, נקודת המוצא לדיון היא חובת השויון בהקצאת משאבי הציבור (ראו למשל: בג"ץ 720/82 אליצור אגוד ספורטיבי דתי סניף נהריה נ' עריית נהריה, פ"ד לז(3) 17, 21-20 (1983); בג"ץ 1113/99 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' השר לעינייני דתות, פ"ד נד(2) 164, 172-170 (2000); עע"ם 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ' עריית ירושלים, פסקות 35-34 לפסק דינו של השופט י' עמית (14.9.2010)).

ראוי להזכיר עוד, כי במקרים דומים בעבר נימצאו פיתרונות לצימצום אי-השויון בדרכים שונות, לרבות בדרך של העברה תקציבית באמצעות משרד ממשלתי אחר (ראו והשוו: בג"ץ 8944/05 קהילת ברכת שלום נ' משרד ראש הממשלה – רשות הארצית לשירותי דת (29.5.2012)).

...

ואולם, סבורני כי טיעון עקרוני זה אינו יכול להצדיק את הסירוב לממן את השירות הפרטי במקרה דנן.

אשר על כן, ובהינתן הצטברותם של הטעמים שלעיל, אני מסכים עם מסקנתה של השופטת דפנה ברק-ארז לפיה דין העתירה להתקבל בנסיבות המקרה דנן.

ואולם, משניסיונות אלו לא הבשילו, אין מנוס מלהכריע בעתירה שלפנינו.