בתגובתה לבקשת האישור טענה המשיבה, שאין לתבוע את המשיב במסגרת בקשת האישור, וכי סעיף 30א(ח) של חוק התיקשורת עוסק בהטלת אחריות פלילית, להבדיל מאחריות אזרחית כלפי מנהל תאגיד, ואין מקום להטיל אחריות אישית על נושא משרה בגין פירסום שעשתה החברה מבלי להוכיח את אחת העילות המוכרות בדין הכללי להרמת מסך או לחיוב אישי.
לטעמה של המשיבה, משעסקינן בחברה קטנה, מנסה המבקש ליצור לחץ אישי על אחד מבעליה, ולפיכך העתירה היא לדחות את בקשת האישור כנגד המשיב, או לפחות להורות על מחיקתו מן ההליך.
...
הלכה היא, שבית המשפט ייעתר לבקשה לסילוק על הסף במשורה בלבד, ובמקום בו נעלה מכל ספק, שלא תהא תקומה לתביעה גם אם תוכחנה כל העובדות הנטענות בה.
אני מפנה בעניין זה ל-ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151, בעמ' 156 (להלן: "עניין שאלתיאל"):
"... יהא זה נכון לסקור מחדש ובתמצית, ולצורך ענייננו, את ההלכה המנחה והמושרשת בנושא הרגיש של מחיקת תביעה על הסף או דחייתה. המדובר בסעד מרחיק לכת מאוד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני תובע, המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית-המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתירה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על-פי העובדות והטענות העולות מתביעתו... דחייה של תביעה על הסף תיעשה, רק כאשר בית-המשפט משוכנע, שגם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחד היה דינו – להידחות... תקנות 105 ו-106 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963, המעניקות לבית המשפט את הסמכות לנהוג בדרך הנ"ל, נועדו לשמש מעין קפיצת דרך, החוסכת את הדיון לגופו, אולם כך ייעשה רק במקום שברור הוא ונעלה מכל ספק שכל הדיונים והטענות והמענות הרגילות יהיו לשווא, באשר התביעה לגופה אין לה יסוד, וחסרים בה התבן והלבנים להקים נדבכים על בסיסה... יתירה מזו, כאשר למצב העובדתי והמשפטי, כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו על ידי בעלי הדין, יש פנים לכאן ולכאן, וישנו סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק תביעה שכזו על הסף... בית-המשפט לא ידחה תביעה על הסף, אפילו במקרים שעל פי כתבי הטענות כמות שהם היה מקום לעשות כן, אם ניתן לרפא את כתב הטענות על ידי הוספת פרטים בדרך של תיקון..." (ההדגשה שלי – י.ג.).
אכן, הדו"ח השנתי של המשיבה (נספח 3 לבקשת האישור) בו צוין שהמשיב הוא בעל מניות יחיד, מנהל ודירקטור במשיבה, הוא מחודש דצמבר 2011, זמן רב מלפני שנשלחו דברי הפרסומת מושא הליך זה, אך יצוין, שהמשיבה אינה חולקת על עצם העובדה שהמשיב הוא בעל מניות ודירקטור בה (סעיף 63 בתגובה לבקשת האישור), וכמו כן בסעיף 61 לתגובת המשיבה לבקשת האישור נטען: "בקשת האישור הוגשה, בין היתר, נגד אחד מבעלי השליטה ודירקטור במשיבה...", וכן בסעיף 5 בתצהירו של המצהיר מטעם המשיבה, מר יניב ששון, נכתב: "המשיב 2 הינו בעלים משותף ודירקטור במשיבה".
המשיבה מצביעה על פסיקה ממנה עולה, שאין בסעיף 30א(ח) של חוק התקשורת כדי ליצור חזקה לחובת מנהלו של תאגיד במישור האזרחי, ואולם לצד זאת נקבע על ידי כב' הנשיאה א' חיות בעניין Mega בפִסקה 12:
"כידוע, העובדה שתאגיד מהווה אישיות משפטית הנפרדת מזו של נושאי המשרה המכהנים בו אינה פוטרת את נושאי המשרה מלשאת באחריות לעוולות שביצעו באופן אישי במסגרת תפקידם (ראו: ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36, 42 (2003)). במקרה דנן עניין לנו בנושאי משרה שהם בעלי המניות והדירקטורים היחידים בחברות שבשליטתם. די בכך כדי לבסס אפשרות סבירה שייקבע כי הם נושאים באחריות אישית לעוולות המיוחסות לאותן חברות כמי שמעורבים בפועל בביצוען. טענתו הסתמית של לוי לפיה לא היה מעורב בניהולה של ניו ספורט אין בה כדי לשנות ממסקנה זו (השוו: עניין זילברג, בפסקה 2). עוד אציין בהקשר זה כי נוכח העובדה שנקבע בסעיף 30א(א) לחוק התקשורת כי במקרה שבו משוגר דבר פרסומת בניגוד לחוק כל "מי שתוכנו של דבר הפרסומת עשוי ... לקדם את מטרותיו" יכול להיחשב כ"מפרסם" שלו, יש סיכוי סביר כי יקבע שאין צורך בהרמת מסך על מנת להטיל אחריות על נושא משרה בתאגיד בגין מעורבותו בשיגור לא חוקי של דברי פרסומת שנועדו לקדם את עסקי התאגיד שבו הוא מועסק.
"
בשלב המוקדם הנוכחי אין מקום לקבוע עמדה באשר לסיכויי בקשת האישור בנוגע למשיב, וכפי שציינתי לעיל, המקום הראוי לדוּן בכך ולברר את הדרוש יהא במסגרת הדיון בבקשת האישור הקבוע ליום 12.12.2021, ולפיכך אני מורה על דחיית הבקשה למחיקת בקשת האישור כנגד המשיב.
