דחיית בקשה להוספת ראיה חדשה שהועלמה שנים

משכך, הואשם המבקש בניסיון לקבלת דבר במירמה ובקבלת דבר במירמה (לפי סעיף 415 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)); בזיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 418 לחוק העונשין); שימוש במסמך מזויף (לפי סעיף 420 לחוק העונשין); בידוי ראיה (לפי סעיף 238 לחוק העונשין); ובשתי עבירות לפי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת רגל או הפקודה): המנעות לעזור בגילוי נכסיו (לפי סעיף 214 לפקודה) והעלמת נכסים והשמטה (לפי סעיף 216 לפקודה).

משכך, גזר על המבקש עונש של 9 חודשי מאסר אשר ירוצו בעבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי (בתנאים שפורטו בגזר הדין), תשלום קנס כספי בסך של 25,000 ש"ח (או 150 ימי מאסר תמורתו) ופצוי בסך 25,000 ש"ח. המבקש הגיש ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין (יוער כבר עתה כי לאחר שמיעת העירעור הגיש המבקש בקשה "לפיטורי" סניגורו ולהוספת ראיות חדשות; בקשתו לפיטורי הסניגור נמחקה ובקשתו להוספת ראיות חדשות, כמו גם בקשות נוספות שהגיש בעיניין, נדחו).

בדומה, גם שני המסמכים הנוספים שהביא המבקש – הם תלונה במישטרה שהגיש המבקש בשנת 2015 (בטענה כי המנהל המיוחד פעל שלא כדין) והודעה מטעם כונס הנכסים הרישמי משנת 2008 (שלגביה לא פירט המבקש מה נפקויותיה) – לא עומדים ברף זה. עוות דין – לטענת המבקש הוא לא ויתר על עדותו, העדתו חשובה לחקר האמת והיה על בית המשפט המחוזי להסביר לו את משמעות אי העדתו.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

כידוע, הליך המשפט החוזר לא נועד לעריכת "מקצה שיפורים" לעמדת המורשע (עניין אנורי, פסקה 17), ולא מצאתי כי טענה זו המבקש – שהיה מיוצג בבית המשפט המחוזי ובדיון בערעור בבית משפט זה – מלמדת כי נגרם לו עיוות דין בהרשעתו.

הבקשה למשפט חוזר נדחית אפוא, ומאליהן נדחות גם יתר הבקשות שהגיש המבקש.

רקע והליכים קודמים: התובעת (המשיבה) הגישה נגד הנתבע (המבקש/הבנק) תביעה לביטול פסק דין חלוט ולקיום משפט חוזר בטענה לתרמית, הטעה, מירמה והעלמת עובדות.

כמו כן, דחה כב' בית המשפט את הבקשה לצרוף ראיות חדשות וקבע כדלקמן: "לעניין הבקשה להוספת ראייה, אני סבור שלא די בנתונים שהובאו כדי להביא למסקנה שלא ניתן היה להביא את הראיה בפני בית משפט השלום. טענת המערערת [התובעת] היא, כי הרכב שהיה משועבד כבטוחה לפרעון החוב, נמכר בפועל על ידי בנק אחר. המערערת 2 טוענת כי הנתונים הרלוואנטיים בהקשר זה לא יהיו בידיעתה בשל נתק ביחסים בינה לבין רז לוי. כפי שהראה בא כוח המשיב, הבקשה לרשות להיתגונן שהוגשה בבית משפט השלום, ואשר לא כללה טיעון בעיניין הרכב הנ"ל, הוגשה במשותף מטעמה של המערערת 2 ומטעמו של רז לוי הנ"ל. בנסיבות אלה, דין הבקשה להוספת ראיה להדחות". בהליך הערעורי שהגישה התובעת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון (רע"א 2119/18) נפסק ביום 14/05/2018, כי יש להחזיר את הדיון לבית משפט השלום בעכו.

הערה מקדמית לעניין סילוק תביעה על הסף: תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות הישנות") קבעו כי בית משפט רשאי לדחות תובענה על הסף או למחוק תובענה על הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן. במקומן של התקנות הישנות באו תקנות 41-43 לתקנות החדשות, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות"), שנוקבות בעילות לסילוק תובענות על הסף, ומטרתן זהה (ראו: רע"א 6953/20 נת"ע נתיבי תחבורה ערוניים להסעת המונים בע"מ נ' לזר - ב.י. מדידות הנדסיות בע"מ (05/01/2021); ת"א (מרכז) 32138-06-20 עליזה זרדב נ' אליהו אלגאלי (18/02/2021) שם נקבע: "כניסת אותן תקנות חדשות לתוקף, אינה מאיינת את ההלכה הפסוקה שנקבעה בבית המשפט לאורך השנים").

...

כמו כן, דחה כב' בית המשפט את הבקשה לצירוף ראיות חדשות וקבע כדלקמן: "לעניין הבקשה להוספת ראייה, אני סבור שלא די בנתונים שהובאו כדי להביא למסקנה שלא ניתן היה להביא את הראיה בפני בית משפט השלום. טענת המערערת [התובעת] היא, כי הרכב שהיה משועבד כבטוחה לפירעון החוב, נמכר בפועל על ידי בנק אחר. המערערת 2 טוענת כי הנתונים הרלוונטיים בהקשר זה לא יהיו בידיעתה בשל נתק ביחסים בינה לבין רז לוי. כפי שהראה בא כוח המשיב, הבקשה לרשות להתגונן שהוגשה בבית משפט השלום, ואשר לא כללה טיעון בעניין הרכב הנ"ל, הוגשה במשותף מטעמה של המערערת 2 ומטעמו של רז לוי הנ"ל. בנסיבות אלה, דין הבקשה להוספת ראיה להידחות". בהליך הערעורי שהגישה התובעת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון (רע"א 2119/18) נפסק ביום 14/05/2018, כי יש להחזיר את הדיון לבית משפט השלום בעכו.

כך, ביום 15/02/2018 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת התובעת לצירוף ראיות חדשות בעניין מכירת הרכב וקבלת תמורתו (לכאורה) וקבע כדלקמן: "לעניין הבקשה להוספת ראייה, אני סבור שלא די בנתונים שהובאו כדי להביא למסקנה שלא ניתן היה להביא את הראיה בפני בית משפט השלום. טענת המערערת [התובעת] היא, כי הרכב שהיה משועבד כבטוחה לפירעון החוב, נמכר בפועל על ידי בנק אחר. המערערת 2 טוענת כי הנתונים הרלוונטיים בהקשר זה לא יהיו בידיעתה בשל נתק ביחסים בינה לבין רז לוי. כפי שהראה בא כוח המשיב, הבקשה לרשות להתגונן שהוגשה בבית משפט השלום, ואשר לא כללה טיעון בעניין הרכב הנ"ל, הוגשה במשותף מטעמה של המערערת 2 ומטעמו של רז לוי הנ"ל. בנסיבות אלה, דין הבקשה להוספת ראיה להידחות". בהליך הערעורי שהגישה התובעת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון, לא הורה בית המשפט על בחינה חוזרת של שאלת צירוף הראיות החדשות, ובעניין הובהר בשתי החלטות של ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי.

על כן, ומשלא שוכנעתי כי יש בתביעת התובעת, על נספחיה, כדי לבסס, ולו לכאורה, את יסודות טענת התרמית אין מנוס אלא להורות על סילוק ההליך.

התוצאה לפיכך, אני מקבל את בקשת הבנק ומורה על דחיית התביעה על הסף בשל מעשה בית-דין.

על פי הנטען, בהמשך לדיון ההוכחות שנערך ביום 19.6.2023, ונוכח טענות התובעת להעלמת מסמכים של הנתבעת, מבוקש לצרף את הסקר אשר לטענת הנתבעת בטעות לא צורף לנספח 4 (פוליסת הביטוח העדכנית בה צוין כי הסקר מצורף אליה) לתצהיר החתמת מטעם הנתבעת, הגב' דורי בת חן. לטענת הנתבעת, טענות התובעת בעיניין הסקר מהוות הרחבת חזית, ואולם על מנת שבפני בית המשפט תהיה התמונה המלאה בבואו להכריע במחלוקת שבין הצדדים, יש מקום להתיר את הוספת הראיה כמבוקש.

בנסיבות העניין, ולאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להוספת ראיה להדחות.

שנית, בהתאם לתקנה 114א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 אשר רלבאנטיות להליך זה (הוראה דומה תקפה גם בהתאם לתקנות החדשות – ר' תקנה 60(ג)), בעל דין שאינו מגלה מיסמך שיש לגלותו או שאינו נענה לדרישה לגלות, לא יהא רשאי להגיש את המסמך כראיה מטעמו באותה תובענה, אלא ברשות שנתן בית המשפט לאחר שנוכח כי היה לבעל הדין הצדק סביר למחדלו.

מדובר בתיק משנת 2019 אשר לאחר ישיבת ההוכחות מיום 19.6.2023 (האחרונה מבין 3 ישיבות הוכחות שהתקיימו) ניתנה הוראה להגשת סיכומים ולהשלמת טיעון בעל פה ליום 19.7.2023.

...

בע"א 188/89 פיאד אחמד עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז(1) 661 (1993), בעמ' 665 עמד בית המשפט על השיקולים כאמור: "כאשר מונחת לפני בית המשפט, אשר סיים כבר את שלב הבאת הראיות לפניו, בקשה להגשת ראיה משלימה, על בית המשפט לשקול, אם החיוב שבקבלת הראיה הנוספת עולה על השלילה שבסטייה מהנהלים הקבועים. בית המשפט יתחשב לעניין החלטתו בנדון, בין היתר, בשאלה, אם הצד המבקש את הבאת הראיה ידע או יכול היה לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר. אם התשובה לשאלה זו הינה בחיוב, אזי לא ייטה בית המשפט בדרך כלל להיעתר לבקשה. עם זאת, אין זה כלל בל יעבור, וייתכנו מקרים שבהם - חרף מחדלו של הצד באי המצאת הראיה בשלב מוקדם יותר - עדיין ייעתר בית המשפט לבקשתו. זאת בעיקר כאשר בית המשפט מתרשם, כי הראיה המוצעת עשויה לתרום תרומה משמעותית מאוד להשלמת התמונה העובדתית ולגילוי האמת, והדבר עשוי לסייע בעשיית הצדק. אולם, מאידך גיסא, אין גם להתיר את הרצועה יתר על המידה, שמא יעודד הדבר רשלנות מצד הפרקליטים בקיום ההוראות הדיוניות." בענייננו, אין חולק כי נושא הסקר המבוקש עלה זה מכבר בדיונים קודמים בין הצדדים.

מצב דברים זה, לאחר שהסתיים שלב הראיות, מכביד על ניהול הליך שממילא מתנהל זמן רב. רביעית, אפשר שכל הטעמים המפורטים לעיל, הגם שאין להקל בחשיבותם, היו נדחים מקום בו הייתה לראיה משקל של ממש לגילוי האמת וחשיפתה (רע"א 1297/01 מיכאלוביץ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה 577; רע"א 5403/17 ר'בקה טכנולוגיות בע"מ נ' חברת כימיקלים לישראל בע"מ (5.12.2017)).

איני סבור כי משקלה של הראיה כזה המצדיק הגשתה בשלב זה. עיקר טענת הנתבעת היא כי טענות התובעת באשר לאי המצאת הסקר לידיה בזמן אמת ואי הידיעה של התובעת את הוראותיו, מהווה הרחבת חזית ודינן להידחות.

סוף דבר אשר על כן, מהטעמים המפורטים לעיל, דין הבקשה להוספת ראיה להידחות.

המבקש העלים בתקופה הרלוואנטית את העיסוק מפקיד השומה, והשמיט את כלל ההכנסות אותן הפיק כתוצאה מהעיסוק בהשכרת הדירות, במטרה להיתחמק מתשלום מס. ביום 12.12.2021 גזר בית המשפט את דינו של המבקש והשית עליו 7 חודשי מאסר בפועל, ועונשים נוספים כמפורט בגזר הדין.

ביום 3.1.2023 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה על הסף, תוך שקבע כי: "[המבקש – ע' פ'] שהיה מיוצג, הבין היטב את משמעות חזרתו מהערעור, שהוצגה לפני בית המשפט לאחר הפסקה בדיון, והושמעה מפי ב"כ המערער, לאחר שיקול והתייעצות" (שם, סעיף 3).

לצד זאת, המבקש מוסיף וטוען לראיות חדשות התומכות בטענותיו.

אשר לתצהיר מטעם דודו של המבקש; ראשית, מדובר בעדות שניתנה בחלוף מספר שנים מהאירועים האמורים (ההליכים בבית המשפט לעינייני מישפחה, אליהם הפנה המבקש, החלו בשנים 2011 ו-2012).

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, שכן יש בה משום חזרה על טענות המבקש בבקשתו הקודמת.

הבקשה נדחית אפוא, ומאליה נדחית בקשת ההשעיה.

עוד קבעתי כי בשונה מפסקי הדין בהם נדחתה בקשה לתיקון כתב טענות לצורך הוספת עילה חדשה, במקרה דנן הראיות הנדרשות להוכחת טענות ה"ה חביש הן אותן ראיות שכבר הונחו בפני בית המשפט במסגרת תצהירי העדות הראשית ובתוספת הסכם ת/3.

אלא שכאמור, התובעת ויתרה על אפשרותה לחקור את ה"ה חביש על התצהיר האמור, כך שלפני מצויה גרסת ה"ה חביש ללא כל טיעון נגדי שיש בו כדי לסתור את טענתם, ודי בכך כדי לדחות כל טענה להעלמה מכוונת של הסכם ת/3 בתיק האחר או בתיק זה. בהקשר זה אפנה לאמור בי' קדמי, על הראיות, מהד' משולבת ומעודכנת התש"ע-2009, חלק רביעי בעמ' 1905:"..מקום שבעל דין "ויתר" על זכותו לחקירה נגדית – במודע או שלא במתכוון, מחמת חוסר תשומת לב- יתקשה מאוד לתקוף את מהימנות תוכנו של התצהיר (או של הודעת חוץ של עד שמוגשת בהסכמה מבלי לזמנו לחקירה נגדית).

להשלמת התמונה אציין כי התובעת ביקשה כי אסתמך גם על עדות הנתבע 2 שלפיה הסכם המכר נחתם כשנה לפני ההסכם עם התובע בתיק האחר (סעיף 10 לסיכומים), או על עדותו במקום אחר שם נישאל הנתבע 2 "בהסכם כתוב למעלה במודפס 1.8.07 האם זה המועד הרלוואנטי לשני החוזים?" והוא השיב "ת: כן. בשני (ההסכם המתייחס לחלקה 1, ש.מ.) לא היה מופיע תאריך אבל אפשר לומר ששניהם באותו יום" (ש' 10-11 בעמ' 74 לפרו' מיום 14.9.17).

...

לאור החלטתי עתרו ה"ה חביש בבקשה לתיקון כתב ההגנה וכתב התביעה שכנגד שבה נטען כי לאחר שנחסמה דרכם לטעון לזכויות קנייניות או זכויות לרכישת המקרקעין, הם יטענו כי הם בגדר נושה מובטח במקרקעין וכי הם זכאים להיפרע מהמקרקעין עד לגובה הפיצוי הכספי שמגיע להם מחאקא בסכום של 185,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק משנת 2005 וזאת בהתאם לסעיף 7.5 לפסק הדין בתיק האחר שבו נקבע כי לה"ה חביש זכות להיפרע בחלקה 1 "כדי הפיצוי הכספי שהם סבורים שמגיע להם". עוד נטען בבקשה כי אין מקום למחיקת הערת אזהרה חביש כל עוד לא שולם להם הפיצוי לו הם זכאים במיוחד בנסיבות בהן הערת אזהרה חביש נרשמה לטובתם 9 חודשים לפני שנרשמה הערת האזהרה לטובת המנוח.

כמו כן ניתן בזאת צו הצהרתי המורה כי הערת אזהרה חביש שנרשמה ביום 28.8.08 על פי שטר 19024/2008/1 (להלן- "הערת אזהרה חביש"), על זכויות חאקא בחלקה 1 בגוש 19027 (להלן –"חלקה 1"), לא תבוטל ולא תימחק עד שישולם הסך האמור בסעיף א' לעיל לה"ה חביש, ובהתאם אני מורה גם לרשם המקרקעין מכח הוראות סעיף 127(א) לחוק המקרקעין שלא לרשום עסקה כלשהי בזכויות חאקא כל עוד לא תימחק הערת אזהרה חביש מכח צו שיפוטי או מסמך אחר שיאשר את ביצוע תשלום הסך האמור בסעיף א' לעיל לה"ה חביש.

לאור קבלת חלקה העיקרי של התביעה שכנגד המתוקנת והתניית זכות המנוח לרישום המבוקש בתביעה העיקרית, בתשלום הפיצוי המגיע לה"ה חביש ולאור התנהלות התובעת ובא כחה אשר צירפו לסיכומים ללא רשות מסמכים שלא ניתן היה לצרפם (תצהיר עמאד עטאללה והעתק חתום של הסכם המכר), ומאידך לאור דחיית טענות ה"ה חביש כנד התובעת לפיהן אין תוקף לעסקה על פי הסכם המכר, אני מחייב את התובעת לשלם לה"ה חביש הוצאות משפט כולל שכ"ט עו"ד בשיעור מתון בסכום של 12,000 ₪ עד ליום 20.9.23.

כמו כן אני מחייב את חאקא והנתבע 2 לשלם לתובעת ולה"ה חביש הוצאות משפט כולל שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ לכל אחד מהם דהיינו סה"כ 30,000 ₪ עד ליום 20.9.23.