בנוסף, חויבה המערערת בפסק הדין המשלים בתשלום הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד לכל אחת מהמשיבות, בסך כולל של 8,000 ש"ח.
יש לציין, כי בהחלטת בית הדין האיזורי מיום 11.11.2020, התקבלה בקשת המשיבה 2 לתיקון פסק הדין המשלים, בשל טעות סופר שנפלה בו.
המערערת הגישה לבית דין זה ביום 9.12.2020 ערעור בהתייחס לארבעה עניינים: דחיית תביעתה לתשלום נוסף עבור עבודתה בתקופות חופשה במוסדות החינוך הרישמיים; אי הכללת שעות העבודה בצהרון בשכר הקובע לתשלום פצויי פיטורים; שיעור הפיצויים שנפסקו למערערת בגין פיטורים בהיעדר שימוע; חיוב המערערת בתשלום הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד למשיבות ושיעורם.
בבואו להכריע האם להאריך את המועד להגשת ערעור, על בית הדין לשקול זה מול זה את משקלו של 'הטעם המיוחד' ואת אינטרס הסופיות של בעל הדין האחר, כאשר: "ככל שאנטרס הסופיות של בעל הדין האחר הוא מובהק יותר, והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לידרוש שלטעם המיוחד ישוה אופי של העידר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה" (ע"א (עליון) 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה (2) 904).
במהלך השנים, חל ריכוך בפסיקה זו, ונקבע טעות שבדין יכולה לעלות כדי 'טעם מיוחד', ובילבד שאין המדובר בטעות מובנת מאליה או בכזו הנתנת לגילוי בבדיקה שגרתית בהוראות הדין, וכך נקבע:
"כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת העירעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע [פורסם בנבו] שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהוה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופראטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שיגרתיים אמורים לגלותה .." (בש"א (עליון) 1818/03 חניה שלום נ' הכונס הנכסים הרישמי ואח', פ"ד סד 182).
דחיית התביעה לתשלום עבור עבודה בחופשות מוסדות החינוך הרישמיים – מותב בית הדין הארצי לעבודה אמר דברו לעניין זה לא מכבר בע"ע (ארצי) 15969-07-19 נחום סטפנסקי - תלמוד תורה מורשה, ניתן ביום 6.5.2021, כדלקמן (סעיף 35 לפסק הדין):
"אנו סבורים כי יש להעדיף את הפרשנות הראשונה המתיישבת עם האמור בחוזרי המנכ"ל – קרי בהוראות הרגולטור – שם נקבעה הבחנה בין ימי החופשה במיגזר הכללי ובין ימי החופשה במיגזר החרדי. הוראה זו לוקחת בחשבון את המאפיינים הייחודים של סוג המוסד וההתאמה הנדרשת לצורכי קהילה במיוחד בחברה רב גוונית. משקיים הסדר מפורש כזה של הרגולטור סבורים אנו כי יישום התקנה צריך להיות מותאם להסדר זה, ולא להעשות באופן טכני. נציין כי הרגולטור ערך את ההתאמה לצרכי הקהילה, כך שבמגזר החרדי במקביל לעבודה בימים המוגדרים כימי חופשה במערכת הרשמית, הוגדרו במיגזר החרדי ימי חופשה ימים שהם ימי עבודה בחינוך הרישמי. הרגולטור ערך את מלאכת האיזון הפנימית בכך שהנהיג – לטוב ולרע – לוח חופשות שונה למגזר החרדי. איזון פנימי זה אין מקום לפרום באמצעות חיוב המשיבה בתשלום כפל שכר עבור יום עבודה במיגזר החרדי אך מהטעם שהוא מוגדר כיום חופשה בחינוך הרישמי. המשיבה הסתמכה בקביעת ימי החופשה על הוראות הרגולטור במיגזר החרדי, ולכן עבודה בימים שאינם מוגדרים כחופשה על פי לוח החופשות במיגזר החרדי אינה מזכה בכפל שכר. לפיכך, דין העירעור ברכיב זה להדחות".
לכך יש להוסיף, כי הכרעתו של בית הדין האיזורי ברכיב זה מבוססת גם בקביעות עובדתיות לעניין אי הוכחת מועדי החופשות, שערכאת העירעור ממעטת להתערב בהן (ראו: ע"א 501/84 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' מירון, פ"ד מב (2) 89; ע"א 3546/10 מישאל נ' קליין, 18.4.2012).
...
אשר לסיכויי הערעור ברכיבים לגביהם הערעור הוגש באיחור - לא שוכנעתי שהם טובים במידה שיוכלו להוות לכשעצמם 'טעם מיוחד' להארכת מועד.
דחיית התביעה לתשלום עבור עבודה בחופשות מוסדות החינוך הרשמיים – מותב בית הדין הארצי לעבודה אמר דברו לעניין זה לא מכבר בע"ע (ארצי) 15969-07-19 נחום סטפנסקי - תלמוד תורה מורשה, ניתן ביום 6.5.2021, כדלקמן (סעיף 35 לפסק הדין):
"אנו סבורים כי יש להעדיף את הפרשנות הראשונה המתיישבת עם האמור בחוזרי המנכ"ל – קרי בהוראות הרגולטור – שם נקבעה הבחנה בין ימי החופשה במגזר הכללי ובין ימי החופשה במגזר החרדי. הוראה זו לוקחת בחשבון את המאפיינים הייחודים של סוג המוסד וההתאמה הנדרשת לצורכי קהילה במיוחד בחברה רב גוונית. משקיים הסדר מפורש כזה של הרגולטור סבורים אנו כי יישום התקנה צריך להיות מותאם להסדר זה, ולא להיעשות באופן טכני. נציין כי הרגולטור ערך את ההתאמה לצרכי הקהילה, כך שבמגזר החרדי במקביל לעבודה בימים המוגדרים כימי חופשה במערכת הרשמית, הוגדרו במגזר החרדי ימי חופשה ימים שהם ימי עבודה בחינוך הרשמי. הרגולטור ערך את מלאכת האיזון הפנימית בכך שהנהיג – לטוב ולרע – לוח חופשות שונה למגזר החרדי. איזון פנימי זה אין מקום לפרום באמצעות חיוב המשיבה בתשלום כפל שכר עבור יום עבודה במגזר החרדי אך מהטעם שהוא מוגדר כיום חופשה בחינוך הרשמי. המשיבה הסתמכה בקביעת ימי החופשה על הוראות הרגולטור במגזר החרדי, ולכן עבודה בימים שאינם מוגדרים כחופשה על פי לוח החופשות במגזר החרדי אינה מזכה בכפל שכר. לפיכך, דין הערעור ברכיב זה להידחות".
לכך יש להוסיף, כי הכרעתו של בית הדין האזורי ברכיב זה מבוססת גם בקביעות עובדתיות לעניין אי הוכחת מועדי החופשות, שערכאת הערעור ממעטת להתערב בהן (ראו: ע"א 501/84 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' מירון, פ"ד מב (2) 89; ע"א 3546/10 מישאל נ' קליין, 18.4.2012).
סוף דבר – הבקשה להארכת מועד נדחית בכל הנוגע לשני רכיבי הערעור שהוכרעו באופן סופי בפסק הדין החלקי (דחיית התביעה לתשלום עבור עבודה בתקופות חופשה במוסדות החינוך הרשמיים, ושיעור הפיצויים בגין פיטורים בהעדר שימוע).
