דחיית בקשה לאשרה על בסיס חיים משותפים

ביום 20.3.2018 המשיבה דחתה את הבקשה להסדרת מעמד על הסף ולגופה: על הסף – בשל אי-המצאת מסמכים נדרשים על פי הנוהל, ובכלל זה דרכון תקף של המבקש, ולגופה ­­– על בסיס הראיונות האמורים, שמהם, כך נקבע, "עולה בבירור כי הם אינם מקיימים מרכז חיים משותף בישראלי וכי לא קיימת כנות קשר ביניהם". ביום 28.3.2018 גורש המבקש לירדן.

במסגרת העירעור טענו המבקשים, בין היתר, כי הסתירות בגירסאות שמסרו בראיונות הן פריפריאליות וכי הם קיימו מרכז חיים משותף עובר למאסרו של המבקש.

...

בנוסף טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה אף לגופה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות שהוגשו במסגרת הדיון בה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

לדבריה, צו ההריסה לא בוצע נוכח העובדה כי הנאשמת הגישה בקשה להיתר על מנת להכשיר את חריגות הבנייה ובקשתה זו סורבה לראשונה בתאריך 29.3.21.

לדבריה של את כוחה, פעלה הנאשמת ללא לאות מהרגע שקבלה את הצוו וזאת על מנת להכשיר את הבנייה על מנת להמנע מנזק כלכלי וכאשר בקשתה נדחתה היא פעלה להריסה בהתאם להיתר, שילמה את הקנס ופעלה לאורכו של ההליך בתום לב. לטענתה, הנאשמת לא ביצעה את חריגות הבנייה אלא קנתה כך את הדירה וכתוצאה מכך הפסידה דמי שכירות במשך למעלה משנתיים, שכן היא תושבת חוץ ולא מתגוררת בדירה.

נקבע כי ברגע "שבו נוצרת מציאות שבה אזרחים מרשים לעצמם לראות בצוים של בית המשפט המלצה בלבד כדי להמנע מלקיימם, מתחילה הספירה לאחור עד סופה של מדינה דמוקרטית והציבור מאבד את אמונו ברשויות השילטון. כאשר הציבור מאבד את אמונו ברשויות השילטון הוא מאבד את אמונו באמנה החברתית המשמשת בסיס לחיים משותפים (בג"צ 6163/92).

...

שוכנעתי כי הנאשמת עשתה ועושה מאמצים לקיים דרישת החוק וצו בית המשפט.

אני סבורה כי מגמתו הברורה של התיקון ביחד עם המגמה הברורה של הפסיקה ראוי לה שתהא לנגד עיני בית המשפט בעת גזירת הדין.

אשר על כן, אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים: קנס בסך 15,000 ₪ שישולם ב-15 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, שהראשון שבהם ביום 1.12.22.

שנית, נקבע בהחלטה, מה שלא נטען בהחלטות הקודמות, כי נסיבות העותרת מעלות חשש לניצול לרעה של אפשרות הגיור לצורך קבלת מעמד בישראל, ובתוך כך שהיה ממושכת שלא כדין בישראל, והבקשות הקודמות שהגישה העותרת לקבל מעמד מכח חיים משותפים עם אזרחים ישראלים טרם בקשתה הנוכחית.

" עוד קבעתי כי: "כיון שהמשיבה אינה מקבלת את אישור הגיור של בית הדין הרבני, וכיון שטענה דומה עלתה בעתירה אחרת (עת"מ 5079-01-23 ליטוין), תעביר המשיבה את כתבי בית הדין לרבות החלטות אלו למנהל בתי הדין הרבניים שיוכל לשקול התייצבות בהליך". ביום 31.01.23 הודיע ב"כ העותרת כי העביר לרשות העתק נאמן למקור של פרוטוקול הגיור שעברה העותרת בבית הדין שערי הוראה שמצא במאמץ בארכיון בית הדין שאינו ממוחשב, והצדדים ביקשו ארכה כדי למצות את הניסיון להגיע להסדר שייתר את ההכרעה בעתירה.

לאחר שניתן פסק הדין בהסכמה והעתירה נמחקה יחד עם התחייבות הרשות לידון מחדש בבקשה בהיתחשב בגיור השני, קיבלה הרשות את ההחלטה העניינית השניה שדחתה שוב את בקשת העותרת באותם נימוקים כפי שהחליטה לכתחילה, וללא התיחסות לגיור השני, ואף הוסיפה וטענה, כאמור, כי אין לבית המשפט סמכות לידון בה. ביום 27.11.22, במהלך הדיון בעתירה שלפניי, קיבלה הרשות את ההחלטה השלישית, שדחתה שוב את בקשתה בנימוקים נוספים שהתייחסו לגיור השני והתמקדו במסמכי הגיור ובראיות שביקשה הרשות לקבל כדי להוכיח את כנותו וכשרותו.

במקרה זה, משום שאילמלא הסכים ב"כ הרשות בדיון כי יישקל מתוה הפשרה וב"כ העותרת התאמץ והמציא מסמכים נוספים בהתאם להחלטתי מאותו מועד, היו הצדדים מסכמים טענותיהם בעל-פה באולם והיה ניתן פסק דין על בסיס המסמכים והסיכומים.

...

אני סבורה כי היה על הרשות לעמוד על טעותה בהחלטה הראשונה, ולבחון אך ורק את השאלה העובדתית הנקודתית – האם הגיור השני, שאושר בידי בית הדין האזורי בתל אביב, נעשה בעת שהעותרת שהתה בישראל באשרה מסוג ב/1 כדין.

לאור כל האמור לעיל, דין העתירה להתקבל לגופה, משום שהעותרת עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון לקבלת מעמד.

סוף דבר לאור האמור לעיל, העתירה מתקבלת.

תחילה נדחתה בקשה לאשר הסדר דיוני דומה על בסיס הסכמה נטענת המבוססת על תצהירי הצדדים ולאחר מכן ביום 7.12.2022 נדחתה בקשה לאשר את ההסדר הדיוני מושא ההליך (נספח א לכתב התביעה).

במוקד ההליך ניצב סיכסוך שנתגלע בין חברת הנדל"ן קרן יוסף חיים בע"מ (להלן: החברה), שבעל השליטה בה הוא המשיב 1 – עו"ד אלון גורן (להלן: גורן; החברה וגורן, להלן יחד: המשיבים); לבין המבקשים, בקשר לשלושה הסכמי מכר מקרקעין שנכרתו במהלך קיץ 2011 (להלן: עיסקאות המכר).

נקבע, כי כאשר "צדדים חפצים להגיע להסדר דיוני, עליהם להעלות על הכתב במשותף את ההסכמות המפורשות ביניהם", ואין לבסס קיומה של הסכמה דיונית משתמעת ובדיעבד בהסתמך על שברי פרשנויות של דברי הצדדים במסגרת תצהירים שהוגשו מטעמם.

...

בעקבות כך ותוך כדי המשך ההליכים בפני בית המשפט המחוזי, הגיש התובע את התביעה שלפני למתן סעד הצהרתי שלפיו ההסדר הדיוני בין הצדדים הוא "הסכם שריר וקיים ואכיף". במצב זה וכפי שיפורט להלן אני מקבל את טענת הנתבעים שיש לסלק את התביעה על הסף וזאת בדרך של מחיקת התביעה.

מדובר בבקשה חוזרת באותו עניין – שנדון, והוכרע; ודינה להידחות מכל הטעמים שפורטו, שוב ושוב, הן על ידי בית משפט זה, הן על ידי בית משפט קמא.

גם לגופן של טענות, אין מקום להיעתר לה. ודוק, כלל הוא כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בהחלטות הנוגעות לסדרי דין ולאופן ניהול הדיון, ובהן החלטות הנוגעות לסדר ואופן הבאת הראיות, כמו גם למידת הרלבנטיות של הראיות, וערכאת הערעור לא תתערב בהן בנקל (רע"א 3686/18 בלהה נ' טבור הארץ טבריה בע"מ, פסקה 7 (30.05.2018); רע"א 4295/19 מעוז **** חברה קבלנית לבניה בע"מ נ' חברת פרויקט לוגאנו יהוד בע"מ, פסקה 8 (28.08.2019)).

לפיכך ובהתאם להוראת סעיף 41 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, אני מורה על מחיקת התביעה.

על בסיס הראיות המסתברות משיכות של 60,000 ₪ בחודש משקפות את הכנסת הנתבע וכך גם עולה מרמת החיים ממנה נהנתה המשפחה קודם לפירוד (וממנה ממשיכים להנות הנתבע והילדים) ומאופי ניהול משק הבית.

בהחלטה מיום 4.4.21 נדחתה בקשתו הראשונה בין היתר משום שהמלצות המומחית לחלוקת זמני שהות שווה לא השתנו.

הרכוש העקרי (אם לא היחיד) שצברו הצדדים במהלך תקופת חייהם המשותפים הוא החברה, המחזיקה במספר נכסי מקרקעין, שמניותיה רשומות על שם הנתבע בלבד, היא מנוהלת על ידיו ולאחר הפירוד נהנה הנתבע באופן בלעדי מפירותיה, ומההכנסה שהיא מניבה לו. זאת בעוד התובעת, אשר אותה עת הישתכרה סך של 2,500 ₪ לחודש, נותרה בחוסר כל. המזונות הזמניים נפסקו מחודש 9/20 הגם שהצדדים נפרדו כבר בחודש 7/20 (ובעד חודשיים למעשה לא היה חיוב).

...

אך בסיפה של סעיף 5 להחלטה נקבע כהאי לישנה: "אם יקבע בסופו של דבר שיש לחלק בין הצדדים את הנשיאה בצרכי הקטינים באופן אחר הרי שניתן יהיה לדון אף בתחולה רטרואקטיבית של הקביעה כאשר ההתחשבנות תעשה אף מרכוש הצדדים". ביום 1.8.21 הודיעה המומחית שבשל התנגדות הצדדים לקבל עזרה אין עוד טעם בליווייה ובהדרכתה.

לאחר שנתתי דעתי לכל הנסיבות והשיקולים דלעיל ומכח שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט מצאתי להורות שההשבה תהיה חלקית.

סיכומו של דבר, הריני מורה כדלקמן: הנתבע ישלם לידי התובעת בעד השתתפות בהוצאות תלויות שהות ומדור של הקטינה ג' סך של 1,700 ₪ לחודש, החל מחודש 2/22.