דחייה על הסף של עתירה הנוגעת להרחבת כביש 60 עקב שיהוי משמעותי

פעילות המתקן תאפשר מיחזור של כ- 60% מהפסולת שתטופל במיתקן חלף הטמנתה.

לדוגמא: בהחלטה מיום 9.8.2010 אושרה בקשה להיתר לכריית עפר לצורך ביצוע מאגר חרום לנקוז מי שטפונות (מח/ש/592); בהחלטה מיום 8.5.2018 אושרה הרחבה של המט"ש הפועל בשפד"ן ותוספת בניה של 26,000 מ"ר (מח/ש/690) (ראה בנוסף רשימת ההיתרים שאושרו בשנת 2016 המפורטים בסעיף 100 לתגובת היזם).

העתירה נדחתה על הסף בשל שהוי בהגשתה (נספח ב/4 לעתירה וראה במיוחד סעיפים 10(ו); 106 לעתירה).

להלן אדון בכל אחת מהטענות אפתח בטענות הסף: חוסר תום לב, אי נקיון כפיים והסתרת עובדות מהותיות לטענת המשיבים המניע האמתי להתנגדותן של העותרות, אותו הן מסתירות מביהמ"ש בחוסר תום לב קצוני, אינו חשש כנה להשפעות של המתקן על הסביבה אלא רצונן של העותרות למנוע תחרות בשוק הטיפול בפסולת, מתוך מניעים כלכליים ומסחריים צרים ובלתי ראויים.

בענין ברלב עמדה ועדת הערר על המשקל שיש לתת לעמדת המשרד להגנת הסביבה מתוקף תפקידו כרגולטור ועל כך שרק במקרים נדירים תיתקבל עמדה השונה מעמדת המשרד להגנת הסביבה: "הקמת אתר לטפול בפסולת ביניין או כל מתקן אחר שיש בו כדי להשפיע באופן חריג על הסביבה היא החלטה שבמקרים רבים אין ממנה חזרה. בהחלטות בעלות משמעות סביבתית מסוג זה, אשר בהכרח ישפיעו באופן מהותי על ערכי טבע ונוף, לעמדת המתנגדת להקמה מטעם המשרד להגנת הסביבה, שהוא האמון על שמירת האנטרס הצבורי בנושאים אלה, יש משקל משמעותי ביותר, ועל כן החלטה שונה מעמדת המשרד, שאין חולק כי היא בסמכות מוסד התיכנון, צריכה להיתקבל רק במקרים חריגים בהם מוצא מוסד התיכנון הצדקה מיוחדת לכך". אין גם כל יסוד לטענת העותרות כי הליך בחירת המיקום נערך "מן השפה ולחוץ" או לטענה כי נאמר להן שאין להדרש לטענות בדבר חלופת המיקום "שנקבעה מראש". התסקיר ובו פרק חלופות מיקום וחוות דעת המשרד להגנת הסביבה עמדו בפני הוועדה המחוזית שקבלה את המלצתם ונימקה "יתרונות החלופה בהיבטים תפעוליים, התאמה לשימושי קרקע קיימים, זמינות הקרקע וזמינות סטאטוטורית. החלופה קיבלה התאמה נמוכה יחסית בקריטריונים של התאמה לייעודי קרקע מאושרים וערכי טבע, בשל מיקומה הקרוב יחסית לחוף הים [...] אך גם בקריטריונים אלו יש לציין כי החלופה ממוקמת בצמידות דופן למיתקני תשתית קיימים ובתחום מאושר סטאטוטורית להקמת מתקנים הנדסיים. בשל סיבות אלו נבחרה חלופת השפד"ן כמתאימה ביותר לקידום אתר פסולת באיזור המרכז." לאור האמור אני דוחה את טענת העותרות לפיה נפל פגם בבחירת מיקום האתר.

נגישות - על פי חוות דעת מומחה התנועה מטעם העותרות כביש הגישה לאתר צריך להיות מדרום בלבד שכן, מצפון לאתר מקודמות יוזמות בניה וצפוי שם גודש תנועה.

...

המועצה הארצית הגיעה למסקנה זו לאור טענת היזם והמומחים מטעמו שהגנרטורים אליהם התייחס המומחה מטעם העותרות, לצורך השוואה, אינם יכולים להוות ענין להשוואה וכן לאור עמדת המשרד להגנת הסביבה שאמון על שנושא.

הפרויקט עבר "סגירה פיננסית". לפני העמדת המימון להקמת המתקן בחנו הגורמים המממנים את כל ההיבטים הטכניים והכלכליים של הפרויקט ונתנו הסכמתם להעמדת מימון בגובה של כמיליארד ש"ח רק לאחר שהגיעו למסקנה שמדובר בפרויקט בעל איתנות כלכלית גבוהה.

סוף דבר אני דוחה את העתירה.

3.1 לנתבעת טענה מקדמית לשהוי ניכר בהגשת התובענה, המצדיק לשיטתה את דחיית התובענה על הסף.

לפיכך הפוטנציאל הגלום לשינוי ייעוד הקרקע הנו קטן באופן משמעותי משל חלקות סמוכות לישובים, מה גם שבמועד הקובע היה מדובר באיזור בלתי מפותח.

צו ההכרזה מיום 15.12.66 אשר חל על מקרקעי התובעים מפנה לנקודות ציון שערכיהן ניתנו, על גבי מפה בקנה מידה של 1:20,000, שהעתקה נמצא במחלקת עבודות ציבוריות, מחוז הצפון, נצרת עילית, וכל המעונין יכול לעיין בה. נתונים אלו כוללים את מקרקעי העותר.לפיכך, המועד לחישוב שווי המקרקעין יהיה מועד צו ההכרזה, הוא 15.12.66, כפי שכבר קבעתי.

השמאית הפניתה, בין היתר, לשומת מקרקעין אשר נערכה על ידי שמאי מקרקעין לחלקות שונות לטובת הרחבת כביש 89, ממנה עולה כי שווי דונם חקלאי לשנת 1965 הנו 600 ל"י לדונם חקלאי; וכן צרפה לחוות דעתה נתונים הסטוריים מארכיב השמאי הממשלתי – מחוז חיפה, המתייחסים לשווי מקרקעין בשנות ה- 60 ותחילת שנות ה- 70 של המאה הקודמת.

טענת הנתבעת לשהוי בהגשת התביעה 8.1 הנתבעת טענה כי אמנם טענת ההתיישנות איננה חוסמת את התביעה למרות שהתיישנה, וזאת לנוכח תקופת המעבר שנקבעה בעיניין דנא 1595/06 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עריית פתח תקווה, סו(2) 58 (21.3.13) (להלן "דנ"א ארידור"), אלא שכפי שנקבע שם עומדת לרשות המפקיעה טענת שהוי.

8.2 מושכלות יסוד הם כי דחיית תובענה מחמת שהוי תעשה במקרים חריגים שבחריגים (ראו למשל ע"א 6182/14 ינבסטלום הולדינגס בע"מ נ' ספריית יפת בע"מ (3.5.16)).

...

(בכפוף לטענות המשיבה כי יש לדחות את התביעה מטעמי שיהוי).

"סעיף 9(ב)(1) לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943, קובע, כי בבוא בית המשפט להעריך את הפיצויים, יעריכם לפי השווי שימצאנו כשווי המקרקעין בתאריך שבו יכלה הרשות לתפוס את ההחזקה במקרקעין על פי הוראות הפקודה.

בנסיבות אלה נדחית טענת השיהוי.

לסיכום 9.1 התביעה מתקבלת בחלקה.

זאת, באמצעות הרחבת הנתיב הימני של כביש 60 וסלילת נתיבי האטה והאצה המאפשרים פנייה ימינה מן הכביש אל הדרך, ולהפך – תוך יצירת הפרדה המונעת פניות מסוכנות מן הדרך אל הנתיב השמאלי של כביש 60.

מנגד, המשיבים סבורים כי דין העתירה להדחות על הסף בשל השהוי בהגשתה – כשמונה חודשים לאחר מתן היתר הבנייה, ביום 26.7.2016 – ומאחר שלפנינו "מעשה עשוי", שכן החיבור בין הדרך וכביש 60 הושלם זה מכבר.

לדידה, נוכח אי החוקיות שנפלה במתן היתר הבנייה, ותרומת המדינה להווצרות מעשה עשוי, יש להורות על ביטול היתר הבנייה גם אם אפשר שלא תהיה לכך "נפקות אופראטיבית". הכרעה דין העתירה להדחות על הסף בשל השהוי המשמעותי שנפל בהגשתה, ולאור קיומו של מעשה עשוי.

כך, למשל, העותרים לא הצביעו על הגדרה כלשהיא בתמ"א 50, השוללת את סיווג הדרך כ"דרך מקומית" שניתן לחבר לדרכים ראשיות או אזוריות – ואילו ההגדרות שכן הובאו, מטילות ספק דוקא בסטאטוס שייחסו העותרים לכביש 60, שהמשיבים מתארים ככביש "דו-סיטרי חד-נתיבי". טענות אחרות, לרבות אלה הנוגעות לויתור על נספח נופי ספציפי או לסוגיות הבטיחות, נוגעות לשיקול הדעת של המשיבים, ואינן מייחסות להם חריגה מסמכות (שגם היא לא תישלול תמיד את עילת השהוי; ראו עניין אי.בי.סי, פסקות 43-45).

נוכח השתהות משיבי המדינה בטיפול בפניותיהם המוקדמות של העותרים, לא ייעשה לזכותם צו להוצאות.

...

בנסיבות אלה, אין צורך לצלול לגופן של המחלוקות, ודין העתירה להידחות על הסף בשל השיהוי החריף שנפל בהגשתה.

ברם, מעבר לכך שהמסמכים השונים שהציגו הצדדים אינם מובילים למסקנה חד משמעית בעניין, שינוי העמדה אינו משליך, כשלעצמו, על חומרת הפגם, ואין בו כדי לשנות את האיזון הראוי בין מכלול יסודות השיהוי.

סוף דבר, גם אם לא ניתן לייחס לעותרים – שבחרו לשקוט על שמריהם למרות שעבודות החיבור של הדרך לכביש 60 הלכו ונשלמו מול עיניהם – חוסר תום לב, די בשיהוי החריף בהגשת העתירה, ובקיום "מעשה עשוי", כדי לחרוץ את גורלה לשבט.

העתירה נדחית, אפוא, על הסף.

המשיבים הגישו נגד המבקשת תביעה ובמסגרתה עתרו לפצויי הפקעה.

בפסק הדין בעיניין ארידור נקבעה חזקה לפיה הגשת תובענה לפצויי הפקעה בחלוף 25 שנים ממועד פירסום הודעת ההפקעה הסבה לרשות המפקיעה נזק ראייתי ובהיעדר ראיות נוספות בעלות משקל שייהדפו את טענת השהוי אין מנוס מדחיית התובענה מחמת שהוי.

השהוי הניכר מצד המשיבים גרם לנזק ראייתי בפועל שפגע משמעותית ביכולת המבקשת להיתגונן בפני התביעה.

ההפקעה באיזור צומת גולני בוצעה במספר שלבים ובמשך עשרות שנים- תחילה לצורך סלילת הצומת והכבישים סביב ובהמשך לצורך הרחבתם.

לטענת המשיבים, החלטה זו תכריע את גורלן של 15 תובענות נוספות אשר בכל אחת מהן עובדות שונות הדרושות בירור ובין היתר בשאלה האם שולמו פיצויים בגין הפקעה מאוחרת, האם עניין הפצוי בגין ההפקעה משנות ה- 60 עלה על שולחן המו"מ בעת ניהול מו"מ בנוגע להפקעה המאוחרת, האם היו פניות למבקשת ולנציגיה וכו'.

ברי, כי ישנו הבדל מהותי בין סילוק תובענה על הסף מחמת שהוי לבין מקרה שבו בתום ההליך ולאחר שהצדדים השמיעו טענותיהם והביאו ראיותיהם מוצא בית המשפט, בהתבסס על ההליך שהתנהל לפניו, כי ההשתהות בהגשת התביעה מצדיקה את דחייתה.

...

יתרה מזאת, אף אם תתקבל טענת המבקשת באשר לנזק ראייתי אין בכך בכדי ללמד בהכרח, כי יש להיעתר לבקשתה לסילוק התובענה על הסף.

סבורני, כי ראוי לברר את התובענה ולהכריע בה לאחר דיון כאמור.

לפיכך, הבקשה לסילוק התובענה על הסף נדחית.

בעתירה שלפניי מבקש העותר כי בית המשפט יתן צו המורה למשיבה לאמץ את חוו"ד המומחה מטעמו, באופן שהמשיבה תקטין בחצי מטר את רוחב הכביש שליד ביתו של העותר ברח' שערי ניקנור 7 ביפו, ותמירו למדרכה, על מנת להרחיב את המדרכה הסמוכה לביתו (המדרכה או המדרכה הדרומית).

II רוחב המיסעה - רחוב המיסעה שנקבע הנו רוחב המיסעה המינימלי הניתן לתיכנון ברחוב מעביר תנועה, המהוה שער כניסה משמעותי לשכונת עג'מי כולל תנועת משאיות לחנויות השונות, פינוי אשפה מן הרחוב, החלפת בלוני גז וכד'.

בנוסף, "הולכי הרגל היוצאים משערי הכניסה בחזית הבתים שבנידון לא מוצאים מקום ברוחב סביר להמתנה לבצוע חציה ויורדים ישירות לכביש שכן לא מיתקיים שדה הראיה הנידרש המאפשר להבחין ברכב המתקרב. כנ"ל לגבי הנוהגים ברכב, לא מיתקיים מרחק הראות הנידרש לעצירה שכן לא מבחינים מבעוד מועד בהולך הרגל היוצא משער ביתו. העידר מדרכה המאפשרת להולך רגל להמתין במקום מפלט והיעדר שדה ראיה הדדי בין הולך הרגל והנוהג ברכב מהוים מפגע בטיחותי חמור ביותר וסיכון גבוה להולכי הרגל שחלקם ילדים, קשישים, בעלי מוגבלויות ועוד" (ס' 8 שם).

בדומה לטענות הסף שהועלו במסגרת העתירה הראשונה, יש לדחות את העתירה מחמת שהוי.

נכון שרוחב המדרכה מול ביתו של העותר הופחת בכ- 10 ס"מ לעומת המצב הקודם לכדי 50 ס"מ, אך בשיקלול הכללי, המצב הוטב לאין ערוך ובסך הכל, הוא בטיחותי יותר בהשוואה למצב הקודם, שבו עמד רוחב המדרכה הצפונית על כ- 25 ס"מ (!) וגם המדרכה הדרומית, שרוחבה היה כ- 60 ס"מ, לא הייתה נגישה.

...

לא מצאתי ממש גם ביתר טענות העותר והן נדחות.

לאור כל האמור, העתירה נדחית.

אשר להוצאות - לעתירה, כאמור, אין יסוד שבדין ונפלו פגמים כמתואר בהתנהלות העותר בהגשת עתירה שניה זו. עם זאת, בנסיבות העניין מצאתי להתחשב בעותר ולהעמיד את ההוצאות שישלם העותר למשיבה, על סך של 10,000 ש"ח. המזכירות תדוור לצדדים ניתנה היום, כ"ז אייר תשפ"א, 09 מאי 2021, בהעדר הצדדים.