שהוי כעילה לאי אישור פסק הבורר
טענת שהוי במשפט האזרחי עשויה לשמש עילה לדחיית התביעה על הסף, אך בנסיבות חריגות , ראו ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה ירושלים, שם נאמרו הדברים הבאים:
"שהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש השתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השפוטי... לצורך טענת שהוי נידרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שהוי שניגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע... הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שהוי מוטל על הטוען לכך... איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הנה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפיתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו... טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה."
ראו גם ע"א 2950/07 סולימאן נ' מדינת ישראל-מינהל מקרקעי ישראל (20.10.2009):
"התנאים לקבלתה של טענה מסוג זה הנם, מטבע הדברים, מחמירים וקבלת טענת השהוי תיעשה בנסיבות נדירות... מכל מקום, גם כאשר תנאים אלו מתקיימים, עדיין לבית המשפט שיקול דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לטענת השהוי במקרה הספציפי שלפניו".
על אף שלא קיים בחוק הבוררות מועד להגשת בקשה לאישור פסק הבורר והוא אינו כפוף לדיני ההתיישנות, נקבעה בפסיקה הלכה, לפיה דיני השהוי במשפט האזרחי חלים גם על בקשה לאישור פסק בורר.
המשיב, שעליו הנטל להוכיח את קיומה של אחת העילות לביטול הפסק, לא טרח לאתר את הסכם הבוררות ואף לא ניסה לפנות ולו פעם אחת, אפילו בעת האחרונה, לבורר ולבקשו העתק מהסכם הבוררות, לפיכך חלוף הזמן ממועד הבוררות ועד הבקשה לאישור אינו יכול להוות תרוץ לדחיית הבקשה, שכן המשיב לא הוכיח שהשיהוי כשלעצמו גרם לו נזק ראייתי.
אני נוטה גם להאמין שפסק הבורר הגיע בפועל לידיו של המשיב, אך איני קובעת מסמרות בענין זה. מכל מקום, לגופה של הבקשה לביטול פסק הבוררות, אין להענות.
אפנה כעת לשאלה היחידה שיש לה משמעות בנסיבות המקרה, והיא – האם השהוי בהגשת הבקשה לאישור פסק הבורר, שוללת מהמבקש את הזכות לבקש זאת, אם כן, על אף שפסק הבורר לא יבוטל, הוא גם לא יאושר והמבקש לא יוכל לממשו באמצעות ההוצאה לפועל.
...
הבקשה לפסוק גם ריבית וקנסות על מלוא התקופה נדחית משתי סיבות: האחת, הצדדים כמי שהחילו עליהם את הדין העברי מודעים לאיסור לגבות ריבית, ומכל מקום אין כל התייחסות לכך בפסק הבורר, ושנית, השיהוי בהגשת הבקשה לבירור אינו מצדיק פסיקת ריבית חוקית שעולה על כל תשואה שיכולה היתה להתקבל מהשקעה שמרנית של הסכום בבנק, ואין בכוונתי להיטיב עם המבקש יותר ממה שאמור היה לקבל, לו פסק הבוררות היה מבוצע סמוך לאחר שניתן.
בפסיקה נקבע, כי: הבחינה כולה נעשית במסגרת שיקולי הצדק, והגורם הקובע, בסופו של דבר, הוא ההתרשמות של בית המשפט ממכלול העובדות, ובשים לב לשיקולי צדק יחסי בין הצדדים בהתאם להתנהגותם.
אשר על כן אני קובעת כי על סכום הקרן שפסק הבורר – 11,640 ₪ יצטברו הפרשי הצמדה מיום מתן הפסק, ואילו ריבית כחוק תצטרף, מיום הגשת הבקשה לאישור הפסק – 23.4.20 ועד התשלום בפועל.
