דחייה על הסף של בקשה לפירוק קואופרטיב תנאים ועילות

לפנינו תביעתה של גב' סמירה מנסור (להלן - התובעת) אשר שימשה כקופאית הגבייה בעריית טירה (להלן - הנתבעת או הערייה) כנגד הערייה וכנגד מר מאמון עבדי אל חי, ראש הערייה (להלן - הנתבע 2 או ראש העיר) ומר יוסף אחמד חאסקיה, גזבר הערייה (להלן - הנתבע 3) (להלן יחד - הנתבעים), במסגרתה מבקשת התובעת צו עשה להשבתה לעבודה; פיצוי בגין נזק בלתי ממוני, לרבות נפשי ופיזי; פיצוי בגין הפרישי שכר עבודה ותנאים נלווים; חופשה; הבראה; ושווי דרגה.

ביום 5.1.10 במסגרת דיון בפני חברתי, כב' השופטת ד"ר אריאלה גילצר כץ, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, כדלקמן: "הגענו להסכמה לפיה עניינה של המבקשת יובא בפני ועדה פריטטית, אשר תכריע באשר לפיטורי המבקשת. עד להחלטת הוועדה הפריטטית, תושעה המבקשת מעבודתה בערייה ומחצית שכרה תשולם לה, מיום 1.1.10. היה והוועדה הפריטטית לא תצליח להכריע או להגיע להסכמה בעיניינה של המבקשת, ימונה בורר, כאמור בחוקת העבודה. לכל צד הזכות להגיש מסמכים וחומר נוסף רלוואנטיים לוועדה הפריטטית." 2.10.

(2) בבקשות לפי פסקה (1) ידון אחד מאלה: אב בית הדין, ממלא מקומו, או חבר בית הדין הכשיר להיתמנות שופט בית משפט שלום שאב בית הדין הסמיכו לכך; (3) עובד שהושעה לפי הוראות פסקה (1), רשאי לפנות לבית הדין למשמעת בתום שישה חודשים מיום מתן ההחלטה על השעייתו בבקשה להפסיק את ההשעיה; החליט בית הדין לדחות את הבקשה רשאי העובד לפנות כאמור אחת לתשעה חודשים החל ממועד דחיית הבקשה, אך אם לא התגלו עובדות חדשות או השתנו הנסיבות.

בפסיקת בית הדין הארצי [דיון (ארצי) נב/3-139 שחר ארבוך - מדינת ישראל , כד (1) 475 (1992)] הובהר כי "התשלום המשולם לעובד מושעה אינו "שכר עבודה" ואי (ככה"נ צ"ל - אינו - ח"ט) "משכורת" (אף כי הוא מכונה בחוק המשמעת "משכורת"), והוא נועד "לפצות... על כך שמחמת שאינו עובד, אינו מקבל שכר עבודה" (ההדגשה במקור) (המר' 490/60 בע' 1196 [הכוונה ל - המ' 490/60 "יחד" קואופרטיב עובדי ומובילי בשר בחיפה והסביבה בע"מ ו-5 אח' - צבי שימנסקי, טו 1193 (1961) – ח"ט]; וראה גם מאמרו של מ' גולדברג [7] הנ"ל, בע' 47 (הכוונה למ' גולדברג השעיה בהליכים משמעתיים שנתון משפט העבודה א 37, 46 – ח"ט)" [ור' גם: סע"ש (ת"א) 34968-12-12 זיסין - עריית רמלה (8.2.15)].

נבהיר, כי אין משמעות הדרישה לפירוט המרכיבים האחרים כי בהעדר מידע מלא בידי התובע אודות נסיבות הפירסום, כגון יום ושעה מדויקים בהם בוצע הפירסום, תימחק התביעה על הסף בשל העדר עילה.

...

ביחס לתקופה הראשונה, בהתחשב באקלים המשפטי ששרר עובר לתיקון 24 לחוק, אנו סבורים כי התובעת לא הוכיחה מתכונת אשר יש בה כדי להקים זכאות לתשלום בגין שעות נוספות, שכן למעט עדותה הכללית כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירה, לא הוצג פירוט הימים והשעות ולא הונחה כל ראיה לתמיכה בטענתה.

על כן אין לייחס להם אחריות אישית במקרה זה. סוף דבר 52.1.

תביעתה של התובעת נדחית ברובה, למעט חלק מתביעתה לתשלום שעות נוספות.

בנוגע לעו"ד אלקלעי חזר בו התובע – בתחילת ישיבת ההוכחות, ולגבי יהודה דיין רק במועד שמיעת הסיכומים בע"פ. בא כוחו של עו"ד אלקלעי שהתייצב לישיבת ההוכחות, עתר בשם מרשו להוצאות משפט, וכנ"ל ב"כ הנתבעים שבקש חיוב בהוצאות לדוגמא, בשל העיתוי המאוחר של בקשת מחיקת התביעה נגד יהודה דיין.

סעיף 18 קובע כך: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה." (הדגשה שלי-מ.ק.) "עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דיעה או פסול-דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל כך שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין" (ע"א 11/84 אשר רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ פ"ד מ(4) 533, 541 (1986)).

היא רמה שעל סף הפגור השכלי.

המועד שבו יש לבטל הסכם מחמת עושק על ביטול מחמת עושק חל סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), לפיו "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול". הטענה לניצול חולשה ועושק של נתבע 1 לא הועלתה בסמוך לאחר חתימת הסכם השתוף וגם לא לאחר חתימת הסכם הפרוק או מכירת הדירה, אלא רק במועד שבו ביקש התובע את חלקו וניסיונות דחיית המועד לא הועילו עוד.

...

אשר על כן בכל הנוגע להליך טען הביניים - אני מורה לעו"ד אלקלעי להחזיר השיק שמוחזק אצלו לידי נתבעת 4.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעים 1, 2 ו-4 ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 225,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

אני דוחה את התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים להצהרה על בטלות ההסכמים.

הקבלן סירב לדרישה, בטענה שנטל התשלום גם בגין חריגות הבנייה צריך ליפול על המערערים, הואיל וחריגות אלה וכן כל השינויים שבוצעו בדירותיהם נעשו לבקשתם של המערערים.

המערערים לא הניחו כל תשתית עובדתית שיש בה כדי להקים את יסודות עילת הכפייה (סעיף 17 לחוק החוזים) או העושק (סעיף 18 לאותו חוק).

בא-כוח הקבלן ביקש למחוק על הסף את טענות הקזוז, אולם בית המשפט, בהחלטת ביניים מיום 24.11.88, דחה את בקשתו.

כך היה רשאי לעשות על-פי סעיף 4 לחוק התרופות, שעל פיו: "בית המשפט רשאי להתנות את אכיפת החוזה בקיום חיוביו של הנפגע או בהבטחת קיומם או בתנאים אחרים המתחייבים מן החוזה, לפי נסיבות הענין". די בכך כדי לדחות את טענת הקבלן כנגד טענת ה"קזוז".

אולם, בנסיבות העניין, די היה בהעלאת טענות הקזוז בכתב ההגנה כדי לצאת את ידי חובת הודעת הקזוז (ראו ע"א 664/76 רמט בע"מ נ' פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ בעמ' 196 מול אות השוליים ה; וראו גם ע"א 476/82 "תדהר" נגריה קואופרטיבית בע"מ (בפירוק) נ' מרקוביץ שם נפסק כי די שהבעת הרצון לקזז משתמעת מכללא).

...

גם בראיות האחרות שמבקשים המערערים להגיש אין ראיה שתצדיק מסקנה שהעיזבון הינו חדל פירעון.

בנסיבות אלה לא ראינו להיעתר לבקשות המערערים להבאת ראיות נוספות.

התוצאה היא, שהן הערעור והן הערעור שכנגד נדחים בזה.

אמנם חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, מגדיר את המונח "צרכן", בסעיף 1 לחוק, כך: "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". מכאן, שהנתבעים לא נכנסים לגדרו של המונח "צרכן" בחוק זה. עם זאת, לא זו ההגדרה שאומצה בחוק המתווכים, אשר במפורש ביקש להגן גם על לקוחות שאינם צרכנים במשמעות חוק הגנת הצרכן.

בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב-הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ בעמ' 547, נאמר: "בטלותם של חוזים המתנים על הוראות קוגנטיות נובעת מהיותם נוגדים את תקנת הציבור, ולכן הם בטלים על-פי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) (ע"א 156/82, בעמ' 95).

תביעה זו התקבלה ואושרה בפסק-דין זה ומובן כי לא נדחתה על הסף רק בשל כך בלבד שדמי התיווך שולמו.

קבלת דמי תיווך מכוח עילה שבעשיית עושר ולא במשפט התובעת טענה כי מכיוון שהייתה הגורם היעיל שהביא לגמר העיסקה, נטענות טענותיהם של הנתבעים בחוסר תום-לב. לעומתה טענו הנתבעים כי התובעת לא הייתה הגורם היעיל, וכי הנכס נושא תיק זה אינו שייך למשרדה כלל, אלא למשרדו של "אבי קורן". השאלה היא האם משקבע חוק המתווכים בסעיף 14 כי נדרשים שלושה תנאים לקבלת דמי תיווך, והתובעת לא מילאה לפחות אחד מהם, די בכך כדי לשלול את זכאותה לאותם כספים, גם אם, כפי שטוענת התובעת, הייתה היא הגורם היעיל לקשירת העיסקה.

...

ככל שההגנה חזקה יותר (הגנה על הציבור, על צרכנים, על חלשים) התוצאה היא בטלות החוזה, כשההגנה חלשה יותר (דרישה ראייתית) העיסקה ניתנת לביטול או שאינה אכיפה מבחינה משפטית.

ומכאן לענייננו-לדעתי סקירת הפסיקה לעניין זה מביאה למסקנה כי במקרה שלפנינו אין מקום לפסוק השבה, גם אם פעולת התובעת היא זו שהייתה הגורם היעיל בכריתת החוזה.

מכאן שאני דוחה את התביעה.

בפני בקשת הנתבעת, אגד חברה לתחבורה בע"מ (להלן: "אגד" או "הנתבעת"), לסילוק על הסף של התובענה אשר הוגשה על ידי מר יואל אדלר ומר שלמה צאירי (להלן: "התובעים") מטעמים של היתיישנות ושיהוי.

בנוסף, תנאי לקבלת בקשה לסילוק על הסף הנו, כי היא מוכרעת על יסוד האמור בכתב התביעה ובו בלבד ואינה מצריכה בירור עובדתי.

דיון והכרעה מחיקה על הסף הנה סעד קצוני וחריג, הניתן במשורה ורק מקום בו ברור כי המבקש לא יוכל לקבל סעד אף באם יוכיח את מלוא עילות תביעתו ואת עובדות כתב התביעה במלואן (ראו ע"א 4627/22 מפרקי חברת אגרקסקו, חברה לייצוא חקלאי בע"מ (בפרוק) ורו"ח ד"ר שלמה נס ורו"ח אלי שפלר נ' קוסט פורר גבאי את קסירר (שותפות רשומה) (7.6.23) (שם, בפסקות 39-40)): "השמוש בסעד הדראסטי של סילוק על הסף שמור למקרים בהם "ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש"; וכי "די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה, יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק באיבה" לצורך הכרעה בבקשה לסילוק על הסף יש להניח, כי העובדות הנטענות בתביעה מוכחות ואינן נתונות כשלעצמן במחלוקת.

משכך, מקום בו הכרעה בבקשה לסילוק על הסף מחייבת בירור עובדתי הדבר מצדיק, על דרך הכלל, את דחיית הבקשה והכרעה בה לאחר בירור העובדות השנויות במחלוקת (ראו: ע"א 7379/18 יצחקי נ' יצחקי, פסקה 24 (18.12.2019), ע"א 9063/12 עיזבון המנוח ריכטר ז"ל נ' Delson, פסקה 23 (5.9.2017)).

משכך, על מנת לבחון את טענת ההתיישנות יש לבחון את לשון כתב התביעה וניסוחו; בסעיף 4 לכתב התביעה מציינים התובעים כי: " מאחר ולתובעים חלק בנכסי הנתבעת עליו לא ויתרו מעולם (להבדיל מחברים אחרים של קואופרטיב אגד שפרשו לגימלאות) זכותם של התובעים לקבל את חלקם היחסי בתמורה שתתקבל...". בסעיף 11 בפרק שכותרתו "עילות התביעה בתמצית" מציינים: "הפרת חובות הנאמנות של הקואופרטיב כלפי התובעים שהיה עליו לשמור על רכוש התובעים ומשכך זכותם לקבל היום את רכוש הנאמנות או פיצוי על הנזק שניגרם להם עקב הפרת חובת הנאמנות". בסעיף 15 טוענים התובעים כי הם זכאים לפצוי "בגין עשיית עושר ולא במשפט על ידי הנתבעת על חשבונם של התובעים בדרך של מכירת נכסי אגד שבחלקם הם של התובעים". מאידך, בסעיף 71 לכתב התביעה מצוין, כי "על הקואופרטיב כנאמן היה לשמור על רכוש התובעים וכאשר פרשו מאגד לשלם לתובעים את שווין הכלכלי של מניותיהם בעת פרישתם ומשלא עשה כן, הפר את חובת הנאמנות החלה עליו". עולה מהאמור, כי בכתב התביעה מועלות טענות התובעים בשני אופנים שאינם בהכרח מתיישבים זה עם זה. מחד, עולה טענה לפיה, היה על האגודה לשלם לתובעים כבר בעת פרישתם את שוויה המלא של מנייתם; האגודה לא עשתה כן, אך לטענת התובעים תביעתם לא היתיישנה, שכן, הם לא חתמו על כתבי ויתור, משכך מנייתם לא "נפדתה" והם נותרו זכאים לחלק מנכסי האגודה; כי האגודה המשיכה להחזיק בנכסיהם בנאמנות עד למועד מימוש נכסיה ורק במועד זה כפרה האגודה (והחברה שנכנסה בנעליה) בנאמנות.

...

לאור האמור לעיל, דין טענת ההתיישנות, כטענת סף, להידחות, שכן היא מחייבת בירור עובדתי באשר לאותה נאמנות נטענת ולאופן החזקת נכסי הנתבעת עבור התובעים.

לאור האמור, הבקשה לסילוק על הסף נדחית.

הנתבעת תשלם את הוצאות התובעים בסך כולל של 10,000 ₪.