דור שני בדיירות מוגנת בדירות מגורים

סעיפים 26-20 לחוק קובעים את תנאֵי-ההכרה בדייר נגזר, היינו, במי שהוא "דור שני" לדיירות-המוגנת ובא במקומו של הדייר המקורי.

מכאן כבר ברור כי מרכיב-מפתֵח בזכאותו של בן "הדור השלישי" הוא בתיבה "ובילבד שהוסיף להתגורר בדירה בזמן שהדייר שלפניו חדל להחזיק". פרושו כי העותר להכרה כדייר נדחה נידרש להראות כי הוא התגורר עם הדייר המקורי ואחר כך עם הדייר הנגזר, ברצף אשר משמר את כוחה הנדחה של זכותו.

...

בתוך 14 ימים מיום המצאתו של פסק-דין זה לידיו ישלם הנתבע לתובעים, יחד ולחוד, הוצאות-משפט בסך 1,645 ש"ח ועוד שכר-טרחה של עורך-דין בסכום כולל של 36,000 ש"ח. ניתן היום, ח' אדר א' תשע"ו, 17 פברואר 2016, שלא במעמד הצדדים.

על כך עמד בית-המשפט העליון: "המטרה החקיקתית שברקע חוק [הגנת הדייר], מראשיתו, הייתה ליתן הגנה לדיירים, לבל ימצאו עצמם חסרי קורת גג בגין דרישות שרירותיות של בעלי בתים. היסוד התכליתי שבהגנת החוק הוא כלכלי וחברתי. מאותו טעם תכליתי ראה המחוקק לפרוש, בתנאים מסוימים, את הגנת החוק גם על בן-זוג של דייר שנפטר והוא הדין, בתנאים מסוימים, בילדיו, על-מנת שאלה, שהיו סמוכים לדייר המנוח, לא ימצאו עצמם עם פטירתו של הדייר במצוקת דיור. כאשר בא המחוקק לפרוש הגנה זו 'לדור השני' של הדייר המוגן, צומצמה ההגנה והותנתה בקיום אותם תנאים, הדרושים וההכרחיים לשם השגת התכלית הסוציאלית הנ'ל" (ע"א 440/82 זהר נ' סרוג'י, פ"ד לח(4) 744, 748 (1985)).

דירה של דייר שנפטר (א) דייר של דירה שנפטר, בן-זוגו לדייר, ובילבד שהשני[י]ם היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים – קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם".

"יתכנו נסיבות", נקבע, "בהן ימשיך פלוני, הדייר על-פי חוק, להחשב לדייר מוגן, למרות שהוא מחזיק גם בדירה נוספת. לא כן דינו של ילד או קרוב אחר, כי לגביהם קבע המחוקק סייג מיצטבר נוסף והוא כי לא תהיה לו בזמן פטירתו של הדייר דירה אחרת למגוריו" (שם, בעמ' 104).

...

מצה את הדברים הללו כבוד השופט אורי שהם, בפסק-דין אשר ניתן לפני שנים ספורות: "תכליתו המקורית של החוק אינה תואמת את השינויים הכלכליים והחברתיים שעברו על המדינה ותושביה מאז חקיקתו. מציאות זו הביאה את בתי המשפט לפרש בצמצום את זכויותיו של הדייר המוגן מכוח החוק. משנחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולזכות הקניין הוקנה מעמד של זכות יסוד חוקתית, התגברה מגמת צמצום פרשנותו של החוק, אשר, מטבעו ומטיבו, מכרסם בהגנה הראויה על זכות הקניין של בעלי הנכסים המושכרים, לטובת דאגה לרווחת השוכרים. אכן, מקובלת עליי המגמה, כי יש לפרש בצמצום את הזכויות המוענקות לדיירים מוגנים מכוח אותו החוק, עד שיבוא המחוקק ויאמר את דברו" (רע"א 7411/12 הוניג נ' גונן, מפסקה 13 לפסק-דינו (פורסם באתר הרשות השופטת, 18.12.2013)).

המסקנה היא כי יש לו דירה אחרת למגוריו ומכאן שאין הוא עונה על התנאי אשר בסעיף 27 לחוק הגנת הדייר.

אין הוא זכאי לקנייתה של דיירות מוגנת, נדחית או אחרת, בנכס הנדון.

היא הכירה בדור שני של זכאים להחשב כדיירים מוגנים.

גם בהסכם המכר, משנת 1999, על-פיו מכרה אינקה יזמות נדל"ן בע"מ (לאחר שרכשה את הזכויות בדירה מבעליה) את הזכויות בדירה למשיב (נספח ג(1) להמרצת הפתיחה), צוין, ב"הואיל" השני, כי "בדירה מתגוררים היום מש' טננבאום המחזיקה בדיירות מוגנת בדירה ללא חוזה שכירות" (ההדגשה במקור – י.נ.; ראו ג' נספחים ה(1), ה(2), ו, ו-ז להמרצת הפתיחה).

...

התייחסות בין בעל הבית (למעשה, יורשיו של בעל הבית המקורי, בתקופה הרלוונטית – 1947) לבין קונה (המשיב), בהסכם מכר (כמו גם התייחסות בין יחידי בעל הבית, בינם לבין עצמם – בהסכם פירוק השיתוף), בשנים 1999-1997 – ממנה עולה כי הדיירות המוגנת בדירה משויכת ל-"מש' טננבאום" – היא כשלעצמה אינה יוצרת את הדיירות המוגנת, בדיוק כשם שאם היה מצוין באותם מסמכים משפטיים – שהמבקשים אינם צד להם – כי הדירה מוחזקת על ידי "מש' טננבאום" כפולשים, לא היה באמירה כאמור כדי לבסס מסקנה כי הדיירים בדירה פולשים.

המבקש 2 עזב את הדירה, הוא נישא והתגורר שנים בחו"ל. מכוחה של אותה אמירה, עולה כי הוא עצמו נטש את הדירה, ואין ביסוס נוסף למסקנה כי הוא שב והפך לדייר מוגן בדירה, למעט האפשרות לכלול אותו במסגרת האמירה בהסכם פירוק השיתוף, כי הדיירות המוגנת בדירה מיוחסת ל"מש' טננבאום".

המזכירות תשלח את החלטתי אל ב"כ הצדדים ותסגור את התיק.

הבניין נרכש ביום 20.4.1986 בדרך של חתימה על שישה הסכמי רכישה נפרדים (אחד לכל דירה), אשר נחתמו על ידי עו"ד אורנה שגיב בנאמנות עבור "הדור השני", מר יוסף רוט (המבקש 1) בנו של מר יחזקאל רוט, מר חנניה רוט (המבקש 2) בנו של המבקש 3, ויעקב רוט (המשיב) בנו של מר יצחק רוט.

אין בכך לסתור את עדותו לפיה לאחר מכן, בשנת 1999, הסביר לו מר יצחק רוט אלו דירות שייכות לו. בעת חתימת הסכמי הרכישה התגוררו בדירות החזית דיירים מוגנים ואין זה הגיוני כי מר יצחק רוט היה מקבל בעבור בנו המשיב שתי דירות "מוגנות". גרסת המבקשים לפיה כל אח קיבל דירה אחת מוגנת ואחת חופשיה מכל זכות היא המתקבלת על הדעת.

...

המסקנה היא כי הסכמתו של מר רוט לתקן את התשריט אינה נבעה מלחץ או מטעות אלא היא נעשתה מרצון חופשי ומתוך ידיעה כי מדובר בבקשה צודקת.

ניתן לקבוע מעדותו כי אביו טיפל בכל ענייני הדירות לאורך השנים ועל כן המסקנה היא כי המשיב נתן לאביו הרשאה גורפת, וכל פעולותיו היו מקובלות עליו.

אשר על כן, יש לקבל את הבקשה במלואה ולקבוע כי דירות העורף בקומת הקרקע ובקומה הראשונה הן בבעלות המשיב ודירות החזית הן בבעלות המבקשים 1-2.

הובהר כי הבעל המנוח של הנתבעת, היה שוכר מוגן שלא שילם דמי מפתח ולכן במותו הפכה אישתו לדיירת נגזרת (דור שני), בהתאם לסעיף 20(א) לחוק, אך בשונה מהנתבעת, לנתבע אין זכות מגורים במושכר.

סיכום הדברים; מתחילת הסיכסוך הוצג בגלוי שביסודו עומד חשש התובעים כי כניסת הנתבע לנכס, אינה נעוצה בצורך ממשי ליתן עזרה לנתבעת, אלא ברצון לייצר זכויות נוספות בדירה (כדי להאריך זכות דיירות מוגנת שמונעת מהתובעים כבר עשרות שנים, שימוש והנאה מהדירה).

...

לנוכח עובדות אלה ולנוכח העובדה שאף במהלך חקירת העדים הם נשאלו שאלות הרלוונטיות לאותה מחלוקת (ר' לדוגמא עמ' 18 ש' 6-5, שם נשאל אב הנתבע האם קיים חוזה שכירות נוסף, דהיינו מעבר לזה שבו מצוין רק המשכיר כשוכר של הנכס והשיב בשלילה)- אין מקום לטענה שבמחלוקת שבין הצדדים לא נכללה גם שאלת מהות הזכות של הנתבעת ו/או שאין להכריע בה. התמונה הכוללת - העולה מהסתרת הפיליפינית, מאי הפניה להחמרה במצב הנתבעת, בנקודת זמן ספציפית המצדיקה את תוספת העזרה על ידי הנתבע, העובדה שאין מחלוקת שכאשר מגיעים מבקרים מחו"ל יכול הנתבע לעזוב את תפקידו הנאמן כמסייע לסבתו, העובדה שאין מחלוקת שהנתבע הוא סטודנט ולפיכך השעות בהן הוא יכול לסייע מלכתחילה הן ספורות, העדר הסכמת הנתבעים להתחייב שלא לטעון לזכות של הנתבע, לאחר 120 שנות סבתו ודבר קיום חדרו בבית הוריו - תומכים כולם לטעמי במסקנה שביסוד כניסת הנתבע למושכר, לא עמד צורך אמיתי לסייע בידי סבתו, אלא רצון לנסות לשמר את זכות הדיירות, גם לאחר אריכות ימי הנתבעת.

על רקע זה, אין אני מקבלת את טענות הנתבע בעדותו באשר לסיוע הניתן לסבתו.

אשר על כן התביעה נדחית ובנסיבות העניין, ישא כל צד בהוצאותיו.