וכך נפסק בעיניין ברזני:
" (2) על-פי הוראת סעיף 31(א) לחוק, מעשה או מחדל שסעיף 2(א) אסר עליהם דינם כדין עוולה לפי הפקודה. אין בלשונה של הוראת סעיף 31(א) לחוק דבר העשוי להעיד כי העוולה שבסעיף 2(א) מרחיקה עצמה מעקרונות היסוד או מן הדוקטרינות שבפקודה, ואין בה דבר העשוי ללמד כי צרכן זכאי לפצוי אך ורק משום שעוסק הפר הוראה מהוראות החוק. ההפך הוא הנכון: החוק מפנה ללא הסתייגות אל הוראות הפקודה... בהתאם לדוקטרינת הקשר הסיבתי שבסעיף 64 לפקודה, חייב שיתקיים קשר סיבתי בין מעשהו או מחדלו של אדם – מעשה או מחדל שהם עוולה – לבין נזק שניגרם לנפגע, ואשר בגינו תובע הוא פיצוי...בדומה לכך מורה דוקטרינת הפצוי, כאמור בסעיף 76 לפקודה, כי אין אדם זכאי לפצוי אלא בגין נזק שנשא בו מפאת מעשה עוולה. לעניין סעד של פיצויים, התביעה על-פי החוק דורשת הוכחתו של הנזק שנבע מן ההטעיה, דהיינו קיומה של הטעה בפועל ופעולה מכוח אותה הטעה." (הדגשה שלי – צ.ו; וכן ראו לעניין זה ת"צ 27350-02-15 איל רוזן נ' דלק מוטורס בע"מ (2016)).
וכן מתוך כך שהשבה חייבת להיות הדדית (ראה סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות)), היינו, על הצד העותר לביטול העסקה להשיב לצד השני את אשר קיבל במסגרת העסקה או את שוויו – ובעניינינו, את המוצרים שנרכשו במסגרת העסקה.
...
מאידך, אני סבור כי העובדה שהמבקש רכש ערכות מקדחים של 30 מקדחים ו – 50 מקדחים ולא את הערכה של 70 מקדחים אין בה להוציא גם ערכה זו מכללה של התביעה, אשר לא היה חולק שהמקדחים בה זהים למקדחים בערכות שרכש המבקש והסימון לגביהן הוא זהה.
התוצאה היא, אפוא, שהבקשה לאישור תובענה ייצוגית מתקבלת ביחס למשיבות – לדיקו, וואלה שופס.
הבקשה לאישור התביעה ביחס למשיבות 7 ו – 8, הום סנטר ואייס – נדחית.
