דוקטרינת הסיבתיות העמומה: קשר סיבתי במשפט

זאת, מכיוון ששרשרת הסיבתיות בין התאונה לנכות הנוספת הייתה רופפת מלכתחילה – ואותה נצרך בית משפט השלום להמשיך ולמתוח, תוך הנחת הנחות עובדתיות היפותטיות לרוב, כדי לקבוע שקיים קשר סיבתי בין הנכות הנוספת למוות.

למעלה מן הצורך אומר בקצרה כי דוקטרינת "העמימות הסיבתית" הוכרה אך ביחס לטיפוסי מקרים מסוימים, וביחס אליהם בלבד (וראו לעניין זה פסק דיני בע"א 3900/14 ל.ד. נ' המרכז הרפואי הלל יפה (2.12.2015)).

...

המבקשים טענו בפני בית משפט השלום כי התאונה היא שהובילה בסופו של דבר למוות.

זאת, נוכח מכלול אירועים שהתרחשו לאחר קרות התאונה, ובעקבותיה, המצביעים על הידרדרות נפשית שהסתיימה בסופו של דבר במוות.

בבקשה נטען, בין היתר, כי מסקנת בית משפט קמא כי לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לבין אירוע המוות היא שגויה; כי יש להחיל את עקרון "הגולגולת הדקה" על ההידרדרות במצבו הנפשי של המנוח; וכי יש להתאים את חריג "האחריות היחסית" אשר הוכר בדנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' מלול, פ"ד סד(1) 533 (2010) (להלן: הלכת מלול), כך שיחול גם במקרים כגון דא. דין הבקשה להידחות.

טענות המבקשים לפיהן היה על בית משפט קמא לקבוע כי הוכח קשר סיבתי עובדתי וכי יש להחיל את עקרון "הגולגולת הדקה" – אינן מעלות כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית המצדיקה להיעתר לערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

חיבורם, זה לאלו, של התרשלות, של חובת-זהירות ושל קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שניגרם יוביל לחיובו של המזיק ברשלנות (אך נזכור כי סיבתיות אינה נחלתה של עוולת-הרשלנות לבדה.

במָּקום, שבו מאזן זה משמיע סיכוי שָׁקוּל (בלשון עממית: 50%-50%); או, שהוא משמיע סיכוי נמוך מכך, מיתקיים מצב של "עמימות סיבתית" (ובשמה האחר: "סיבתיות עמומה").

זהו, במלים פשוטות, מצב-דברים שבו לא ניתן להוכיח, במידה המתחייבת במשפט אזרחי כי היתקיים קשר סיבתי עובדתי בין הפרתה בהתרשלות של חובת-זהירות לבין הנזק שניגרם.

פסק-דינו של בית-המשפט העליון משנת 2010 בדנ"א 4693/05 בית חולים כרמל – חיפה נ' מלול, פ"ד סד(1) 533 הניף, בדעת-הרוב בהרכב בן תשעה שופטים, את המאכלת על עקרי-קליטתה, באמצעות-הפסיקה, של דוקטרינה זו אל משפטנו.

...

אני מקבל, לפיכך את קביעותיו של שמאי-הנתבעת ואציין כי שומתו הלכה כברת-דרך לקראתו של התובע, במובן זה שראתה את המרפסת הפתוחה, שלא כמו השמאי מטעמו של התובע, שוַות-ערך לשטח מגורים לכל דבר וענין, ללא הפחתה.

בת"א 33712-06-10 נדחית התביעה נגד נתבעים 5-2 ונגד נתבע 7 (גורמי-העירייה והשליח).

בתוך 30 ימים מיום ההמצאה כאמור, תשלם כל אחת מנתבעות 1 ו-6 לתובע הוצאות בסך 2,500 ש"ח ועוד שכר-טרחה של עורכת-דין בסך 21,000 ש"ח. עד אותו מועד ישלם התובע לנתבעת 2, עיריית לוד, שכר-טרחה של עורך-דין בסך כולל של 21,000 ש"ח. דרך כלל מחייב הייתי את התובע בהוצאות משמעותיות לאוצר-המדינה בשל חריגה, בהחלטה מודעת ותוך העמדתו של בית-המשפט לפנֵיה של עובדה מוגמרת, מהיקפם המותר של הסיכומים.

כאמור, גם אם התאונה רק גרמה לתובע (או תרמה לכך) להיקלע למצב שממנו לא יוכל לצאת, הרי שעדיין - קיימת עמימות לגבי השאלה מתי היה מגיע למצב כזה - אילמלא התאונה; ובהתאם, אם זה אכן היה מגיע ממילא למצב של ההתדרדרות באחד החורפים, ללא התאונה, כאמור, נשאלת השאלה – באיזה מהחורפים? בעיניין ע"א 3900/14 ל.ד. נ' המרכז הרפואי הלל יפה (פורסם; 2.12.15) מונה כב' השופט עמית, בין היתר, את הרציונלים להחלת הדוקטרינה של פיצוי הסתברותי בתביעת רשלנות רפואית, שאני מוצא כי במרביתם – מתאימים ותקפים גם לענייננו, שבו עמימות בענין הקשר הסיבתי הנה ביחס לקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק הפיזי במקרה של תאונת דרכים.

בעיניין ע"א 9344/08 פלוני נ' סהר חברה ישראלית לביטוח (פורסם; 26.8.12), קיבל כב' הש' מלצר במקרה של תאונת דרכים הפעלת סיבתיות עמומה על בסיס אומדן, בדגשים הבאים: בית המשפט העליון מפנה בתחילה לדין בעיניין רכיב הקשר הסיבתי המשפטי, שמבוסס על שיקולים שבמדיניות משפטית.

...

סכום זה כולל את סך הפיצויים בראשי הנזק הבאים, כדלקמן: הפסד שכר לעבר 200,000 ₪ עזרת הזולת 20,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות 5,000 ₪ כאב וסבל 25,000 ₪ סך הכל: 250,000 ₪ סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה מתקבלת באופן חלקי, כך שישולם לתובע סכום של 250,000 ₪.

בהתאם: הנתבעת תשלם לתובע סך של 250,000 ₪.

עוד תשלם הנתבעת לתובע – החזר שכר טרחת עורך דין בסך 38,025 ₪, וכן תישא הנתבעת בהחזר האגרה ששילם התובע בנדון.

אולם, לעמדתי – הנובעת מהרציונאלים הייחודיים הניצבים בבסיס פרדיגמת הפרת כללי התחרות – אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא אשר פסק כי יש לזקוף לחובת סאנופי את העמימות העובדתית שנובעת מההטעיה, שנעשתה הן במעשה והן במחדל, והיקשתה על כניסת החברות הגנריות לשוק, וזאת בהקש מדוקטרינת הנזק הראייתי (להרחבה על דוקטרינה זו ראו: ע"א 5481/16 הרשות הממשלתית למים וביוב נ' חברת חלקת חן בע"מ (בפרוק מרצון), בפיסקאות 29-28 לפסק דיני (20.08.2019), שם ציינתי, בין היתר, כי דוקטרינה זו יכולה לחול גם בסיטואציות שאינן נזיקיות; השוו גם לדיון על סיבתיות היפותטית: ע"א 3654/97 קרטין נ' עתרת ניירות ערך (2000) בע"מ, פ"ד נג(3) 385 (1999); דיון נוסף על פסק דין זה נדחה בתאריך 08.05.2000: דנ"א 5083/99).

זה המקום להפנות גם למה שנאמר על-ידי פרידמן ובר-אור, בעמ' 956 (ביחס להתעשרות בשל טעות שנגרמה במרמה): "בהעדר מרמה או הטעה מצד המקבל, עשוי הנטל הרובץ על המשלם להוכיח קשר סיבתי בין הטעות לבין התשלום להיות כבד למדי. אולם אם הייתה מרמה מצד מקבל התשלום, יניח בית המשפט את דבר קיומו של קשר סיבתי בין המרמה (והטעות שנגרמה על ידיה) לבין התשלום. למעשה, ראוי להכיר בקיומה של הנחה, לכאורה, שקיים קשר סיבתי בין המרמה לבין התשלום. יתרה מזאת, ניתן אף ליגרוס שהכללים עצמם, שלאורם נחתכת שאלת הקשר הסיבתי, יהיו שונים בשני המצבים. לפי גישה זו יהיו היסודות הנדרשים על מנת שיוכר קיומו של קשר סיבתי פחותים במקרה של מרמה בהשוואה למקרה שבו פעל המקבל בתום לב". בהערה מוסגרת יצוין כי אף דוקטרינת ההטעיה בדיני החוזים, עשויה לעתים להקל בדרישת הקשר הסיבתי החל על התובע, מקום בו מקור ההפרה הוא במעשה מרמה.

אם בפועל הייתה הבקשה מטעה את אוניפארם, ניתן היה לבחון אפשרות לפטור אותה מלהוכיח קשר סיבתי במובן של "סיבתיות ההחלטה" – האם אילמלא ההטעיה הייתה מחליטה לבצע "השקה בסיכון". אכן, בהקשר זה, מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא לפיה אי-הוודאות באשר לשאלה מה היה קורה אילמלא ההטעיה – יכולה לפעול לרעתו של המטעה (פסקה 59 להחלטת בית משפט קמא).

בדומה, אין לנו צורך להזקק לדוקטרינות אחרות שנוגעות למצבים של עמימות סיבתית, כמו דוקטרינת הנזק הראייתי.

...

לכן אני מצטרפת לתוצאה שאליה הגיע המשנה לנשיאה ח' מלצר, שלפיה יש לדחות את הערעור שהגישה סאנופי בתיק העיקרי.

המסקנה הנובעת מכך היא שעומדת לאוניפארם זכות לערער על ההחלטה במסגרת הערעור על פסק הדין כולו.

סוף דבר סיכומו של דבר, דעתי היא כי יש לדחות את הערעור של סאנופי, ולקבל את הערעור שכנגד שהוגש על ידי אוניפארם, ומשמע שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך מתן חשבונות וקביעת שיעור ההשבה.

משמעות הדבר בהקשר דנן הנה, כי יש לבחון האם התרשלותם של כל אחד מהנתבעים אשר בפני מהוה ברמה העובדתית "הסיבה בלעדיה אין" לניזקו של התובע (פרשת בוכבינדר, בעמוד 311), וכפי שיובהר בהמשך, התנהלותם של כל אחד מהנתבעים, הנה לעניות דעתי "הסיבה בלעדיה אין" לניזקו של המנוח, ולולא ההתרשלויות שיפורטו, לא היה מתרחש כלל הארוע הטרגי, ולחילופין, אף אם היה ניסיון לירות במנוח, הוא לא היה מוצא את מותו כתוצאה מנסיון זה. הקשר הסיבתי המשפטי משנקבע קיומו של קשר סיבתי עובדתי, קמה ועולה השאלה, אם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית". נקבע, כי "הסיבה המכרעת" לקרות הנזק נקבעת על פי אמות מידה משפטיות, אשר במרכזם עומדים שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (פרשת ברדה, בעמוד 7; הסיבתיות במשפט הישראלי, בעמוד 24).

למה מכוונים דברי? יתכן, שבמקרים כאלו בהם קיים קושי ראייתי מובנה להוכיח את הקשר הסיבתי בין היתנהלות של צד א' במקרה שלנו, הרש"פ לבין היתנהגותו של צד ב' במקרה שלנו, המחבל, יש מקום לחשוב על הפעלת הדוקטרינה של סיבתיות עמומה (או עמימות סיבתית) בדומה ובשונה בשינויים המתבקשים, לדוקטרינה שנקבעה בדנ"א 4693/05 בית החולים "כרמל" חיפה נ' עדן מלול.

...

נוכח האמור, אין כל פסול בהגשת התובענה לבית המשפט למרות קבלת תגמולים מהמדינה, באופן שבסופו של יום תהא הברירה בידי התובעת להחליט איזו מהאפשרויות עדיפה מבחינתה, האם המשך קבלת התגמולים מהמדינה, או השבתם וקבלת פיצוי מהמזיקים, ואשר על כן נדחית בזאת טענת קבוצת בזק, לרבות בהתייחס לטענת חוסר תום הלב המיוחסת לתובעים (בסעיף 11 לסיכומי בזק).

סוף דבר, ניתן בזאת פסק דין על סך 1,944,177 ש"ח, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20%, שכ"ט מומחים ובצירוף החזר הוצאות אגרה.

התביעה כנגד הנתבעת 9 נדחית.