המערערים מוסיפים וטוענים כי היזם לא הציג כל חוות דעת כמו "דו"ח 0" המובילים למסקנה כי למתווה הריסה ובניה מחדש אין התכנות כלכלית וכן לא נבדקו שווי זכויות הבנייה הנמכרות ליזם אל מול התמורה אותה הציע לבעלי הדירות.
אשר לקשר בין שני סעיפים אלו, קבע בית המשפט העליון כי "בחקיקתו של סעיף 158א3 לחוק התיכנון והבניה, הביע המחוקק את דעתו, כי ככלל, מקומות חנייה נוספים, שלא ניתן להתקינם בתחום הנכס, לא יהוו חסם למתן היתר לבצוע עבודה ברכוש משותף, לפי תמ"א 38. ועוד נאמר בסעיף, כי הוועדה המקומית רשאית לחייב את מבקש ההיתר לשלם דמי הישתתפות, לצורך העמדת מקומות חנייה בחניון צבורי באיזור הנכס." וכי : "באיזון בין הצורך בקידום יישומה של תמ"א 38, לבין האנטרס הצבורי כי יימצאו פיתרונות חנייה בתחום המיגרש הנידון, גובר הצורך ביישום תמ"א 38" (שם. בסעיף 51 לפסק הדין)[ההדגשות שלי ל.ב.].
...
עוד אין בידי לקבל את הטענות ולפיהן ההחלטה בדבר מתן היתר אינה עומדת בתנאי חוק החיזוק – אשר לטענות אלו, מוצאת אני לקבל את קביעות המפקחת המושתתות על האישור כפי שהוצא על ידי המוסד התכנוני, במסגרתו נקבע מפורשות כי מדובר בהחלטה למתן היתר בתנאים – כפי הדרישה הקבועה בחוק החיזוק.
זאת ועוד, אשר להחלטה בדבר צירוף חוות דעת, הנני מוצאת לקבל את טענת המשיבים ולפיה, בשים לב לכך שלבקשה כלל לא צורפה חוות הדעת וכן, בהינתן שהבקשה לא פירטה נימוקים בגדרם יש להיעתר לה הגם שהוגשה באיחור – לא מצאתי כי נפלה שגגה בקביעת המפקחת במסגרתה נדחתה הבקשה.
סוף דבר;
לאור כל האמור הערעור מתקבל – פסק דינה של המפקחת מיום 2/7/19- בטל.
