דוגמה לדחיית תביעה לתשלום דמי טיפול ארגוני

לפניי תביעתו של איגוד המוסכים בישראל (להלן – התובע) כנגד מוסך גלית בע"מ (להלן – הנתבעת) לתשלום דמי טפול אירגוני לשנים 2010 עד 2016, בהתאם להוראות סעיף 33ז' לחוק הסכמים קבוציים, התשי"ז-1957 (להלן – החוק) ובהתאם לתקנות הסכמים קבוציים (תשלום דמי טפול אירגוני-מקצועי לאירגון מעבידים), תשל"ז-1977, שהותקנו מכוחו (להלן – התקנות).

הנתבעת צירפה לכתב ההגנה מטעמה אישור מרואה החשבון שלה על אודות התשלום להסתדרות בשיעור 0.8% משכרו של העובד שלה וכן דוגמה מפנקס השוברים.

תקנה 3 לתקנות מחריגה רשימה סגורה של סוגי מעסיקים מתחולת התקנות, ובכלל זה "מיפעל שיש למעביד מהסוגים המנויים בפסקות (1) עד (9) או למעבידים מכמה מהסוגים האמורים, בין לחוד ובין יחד עם המדינה, שליטה בו כמשמעותה בסעיף 25 לפקודת מס הכנסה". לטענת התובע, אין בסיס לטענת הנתבעת, לפיה היא אינה "מוסך", כהגדרתו בהסכם הקבוצי וצו ההרחבה המהוים את הבסיס לתביעה, ויש לדחות את הפרשנות שהיא העניקה להוראות החוק בהיותה מנותקת מהמצב העובדתי והמשפטי, ובמה דברים אמורים? הנתבעת לא הוכיחה כי היא מיפעל, אך מעבר לכך, לא ניתן להחיל עליה את הסיפא של סעיף 33ז(א) לחוק, שכן תקנה 3 לתקנות מונה אותם באופן ברור, והיא אינה נכללת בהם; קבלת פרשנותה של הנתבעת תאיין את זכות קיומם של אירגוני מעסיקים כגון: היתאחדות התעשיינים, איגוד בעלי המלאכה, היתאחדות בעלי מפעלי הובלה, היתאחדות המלאכה והתעשייה ואחרים.

...

מכאן המסקנה, כי מדובר בשינוי הגדרה לשונית טכנית בלבד ולא בשינוי המתייחס למהות עיסוקה של הנתבעת, אשר היה ונותר – הפעלת מוסך.

אשר לגובה התשלום – משנטען ע"י הנתבעת בסעיף 16 לכתב ההגנה מטעמה, כי יש לחשב את הסכומים באופן אחר, אני מורה לה, בהתאם להוראות תקנה 4(א) למסור לתובע בתוך 14 יום ממועד פנייתו אליה את כל המידע הרלוונטי לצורך חישוב חבותה, ובכלל זה כל הפרטים בקשר עם האמור בתקנות 1, 2 ו- 3(11) לתקנות.

אחרית דבר התביעה מתקבלת ואני קובע, כי הנתבעת חבה בתשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי לשנים 2006-2010 בהיותה במהות עיסוקה – מוסך.

הלכה היא כי בקשה לאישור תובענה ייצוגית תדחה על הסף רק במקרים חריגים וקיצוניים, בהם ברור על פני הדברים כי אין בבקשה ולא כלום (ר' רע"א 2074/11 בנק הפועלים בע"מ נ' יצחק פינקלשטיין, ניתן ביום 5.7.2011, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

בהקשר זה נזכיר – כדוגמאות בלבד – מספר מקרים לא ממצים: כאשר הבקשה לאישור הוגשה על-ידי גורם המנוע מלהגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית, או שעל פניו ברור כי אין לו עילת תביעה כנגד הנתבעים (סעיף 4(א) לחוק), או כאשר התובענה איננה מסוג העניינים המנויים בתוספת השניה לחוק, או בהוראת חוק מפורשת אחרת (סעיף 3 לחוק).

פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות קובע: "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, וכן תביעה נגד רשות מקרקעי ישראל להשבת סכומים שגבתה שלא כדין אף אם אינם בגדר תשלום חובה; תביעה כאמור נגד רשות מקרקעי ישראל, במסגרת פעילותה לפי חוק רשות מקרקעי ישראל, התש"ך-1960, תוגש לפי פרט זה בלבד." האם במקרה דנא מדובר במשיבה שהיא "רשות" וב"תשלומי חובה"? ברי כי כעולה מחוק הסכמים קבוציים מדובר בתשלומי חובה של המעסיק לאירגון המעסיקים ואין לו בחירה בעיניין ואף המשיבה בתובענה הייצוגית ציינה זאת בתביעתה כנגד המבקשת לתשלום דמי טפול אירגוני שהוגש בבית הדין האיזורי לעבודה בחיפה: "התובעת תטען כי ההלכה העוברת כחוט השני בפסיקה היא כי חובת תשלום דמי טפול אירגוני הינה חובה סטאטוטורית ובבחינת "תשלום חובה". לעניין זה ראה דב"ע נו/303-3 לישכת המסחר ת"א – יפו נ' י.א.ד אלקטרוניקה בע"מ, עבודה ארצי, כרך ל(1) 273"( סעיף 9 לנספח 3 לבקשה לאישור).

...

עיינתי בבקשה לסילוק הבקשה לאישור התובענה הייצוגית על הסף ובתגובה לה ובאתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

הנה כי כן, אם גורלה של הבקשה לאישור להידחות כיוון שאין היא עומדת בתנאים הנדרשים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: החוק), הרי שהיא ממילא תידחה בתום הדיון בבקשה לאישור.

כאשר קריאה פשוטה של הדברים, על פניהם, מלמדת לכאורה כי המדובר בבקשת סרק, ודיון בבקשה לסילוקה של בקשת האישור על הסף הוא פשוט, מהיר ויכול להוביל למסקנה ברורה וחד-משמעית, אזי יש בסיס לעריכת דיון כאמור.

תביעה לסעד הצהרתי ביחס לחבות הנתבעת לתשלום דמי טפול אירגוני לתובעת.

דיון והכרעה לאחר עיון בכתבי הטענות ובמסמכים הרלוואנטיים, הגענו למסקנה כי יש לדחות את התביעה מהטעמים אשר יפורטו להלן.

מעיון בצו ההרחבה בענף האפייה עולה בבירור כי הוא מסדיר את עינייני השכר של העובדים בענף זה. כך לדוגמה קובע הצוו את תעריפי השכר וכן נקבע לעניין שכר עבור עבודה בשעות נוספות כי "בעד עבודה בשעות לילה בין השעות 10 בערב עד 6 בבוקר – כולל הכנה שהותרה מכוח החוק, יקבלו הפועלים תוספת שכר של 50% מהשכר הכולל." הצוו גם מסדיר את נושא דמי חגים בהקף העולה על הקבוע בצו ההרחבה במשק לעניין חגים ("המעבידים ישלמו לפועליהם בעד 17 ימי חג לשנה, כדלקמן: 7 ימי פסח ועוד 2 ימי צמודים לתשלום פסח, יום שבועות, 2 ימי ראש השנה ויום נוסף צמוד לתשלום זה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות ויום העצמאות").

...

התובעת טוענת כי יש לראות את הנתבעת כשייכת גם לענף התעשייה, וטענה זאת מקובלת עלינו.

] סוף דבר בנסיבות אלו התביעה נדחית.

בשים לב למכלול נסיבות העניין והיקף ההליכים בתיק, תשלם התובעת לנתבעת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק דין זה, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד תשלומם בפועל.

בתובענה זו, שעניינה קבלת נתונים בגין השנים 2013 – 2019, בהקשר של תשלום דמי טפול אירגוני מקצועי לפי סעיף 33ז' לחוק הסכמים קבוציים, תשי"ז – 1957, מתעוררת השאלה אם הנתבעת היא חברה העוסקת בענף התעשייה.

יוער בקצרה כי פסיקת בתי דין איזוריים אחרים אינה מחייבת מותב זה, ובכל מקרה, גם בעיניין מובילאיי עליו הסתמכה הנתבעת, בסופו של יום ההכרעה בסוגיה המשפטית נסמכה על השאלה העובדתית אם הנתבעת שם עסקה בייצור או במו"פ. סוף דבר – התביעה נדחית.

לא מצאנו לחייב את התובעת בהוצאות לדוגמה (כפי שהנתבעת ביקשה), מאחר שבירור השאלה בדבר מהות עיסוקה של הנתבעת (בהקשר של הוראות הדין בנושא דמי טפול אירגוני מקצועי) היא עניין מהותי המשתנה ממעסיק למעסיק, בהתאם לאופי עסוקו.

...

משעניין זה לא הוכח בכל הנוגע לנתבעת, הרי שדין התביעה להידחות.

לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו להידרש לשאר טענות הנתבעת בסיכומיה, לרבות שאלת חוקתיות ההסדר הנורמטיבי החל על הצדדים.

יוער בקצרה כי פסיקת בתי דין אזוריים אחרים אינה מחייבת מותב זה, ובכל מקרה, גם בעניין מובילאיי עליו הסתמכה הנתבעת, בסופו של יום ההכרעה בסוגיה המשפטית נסמכה על השאלה העובדתית אם הנתבעת שם עסקה בייצור או במו"פ. סוף דבר – התביעה נדחית.

לא מצאנו לחייב את התובעת בהוצאות לדוגמה (כפי שהנתבעת ביקשה), מאחר שבירור השאלה בדבר מהות עיסוקה של הנתבעת (בהקשר של הוראות הדין בנושא דמי טיפול ארגוני מקצועי) היא עניין מהותי המשתנה ממעסיק למעסיק, בהתאם לאופי עיסוקו.

על האמור נוסיף כי תמיכה לכך שתחום השיפוצים והתחזוקה אינו התחום העקרי בו עוסקת הנתבעת מצאנו בהליך שאזכרה בסיכומיה ושבו נתבעה על ידי האירגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל לשלם דמי טפול אירגוני עבור עובדי השמירה והאבטחה המועסקים אצלה.

על כן תביעות התובע לתשלום זכויות מכוח צו ההרחבה ובהן פיצוי עבור אי ביצוע הפקדות לקרן הפנסיה בשיעורים הקבועים בצו; פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן הישתלמות; צבירה ופדיון של דמי חופשה בהתאם לקבוע בצו; צבירה ותשלום דמי הבראה בהתאם לקבוע בצו ופצוי בגין אי מתן שי לחג נדחות.

עיניינו הרואות, במילותיו שלו מבהיר מנכ"ל הנתבעת כי הבונוס שולם לתובע על מנת שימשיך לבצע את אותה עבודה שביצע קודם לתשלום הבונוס, בלי שציין יעד מדיד או אחר בו מותנה תשלום הבונוס, ואף לא ניסה להביא דוגמה, ובעניין זה נכונה טענת התובע.

...

על כן אנו מחייבים את הנתבעת בפיצוי בגובה 1,500 ₪.

סוף דבר – על יסוד כל האמור התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע, בתוך 30 ימים מיום שיומצא לה פסק הדין, את הסכומים המפורטים מטה: [א] הפרש פדיון דמי חופשה בסך 418 ₪ (מעוגל) ברוטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק (מטעמי נוחות) מיום 1.8.2021 ועד למועד התשלום המלא בפועל.