] משבחר המבקש לפסוע בדרך דיונית זו, צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי אין מקום לידון בנסיבות העניין בטענותיו השונות לביטול פסק הבוררות על פי העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות (טענת חריגה של הבורר מסמכותו, טענת העדר הנמקה של פסק הבוררות וכיו"ב), ובנקודה זו אין למבקש להלין על איש מלבד עצמו [ראו למשל: רע"א 4394/11 עוקשי נ' עוקשי [פורסם בנבו] (25.7.2013) בפיסקה 12; סמדר אוטולונגי בוררות – דין ונוהל כרך ב 912-910 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)]".
בהקשר זה, ראו דברי המשיב: "ההוצאות כתובות בכתב התביעה שלי ויש לי תואר [...]. כל השעות ועבודות שאני עשיתי עבור גב' פרי הוא לא קבע אפילו שקל אחד. דוגמא, חפשתי לה עובדים, גייסתי לה עובדים [...] לשאלת ביהמ"ש אם אמרת את הדברים האלה לבורר אני משיב שכן. הוא ידע על זה" (עמוד 3, שורות 25-26) וגם – "הבורר ידע את כל הטענות האלה" (עמוד 3, שורות 29); "אמרתי זאת לבורר. הוא החליט אחרת" (עמוד 4, שורה 1); "[...] הכוונה שהבורר לכל המחדלים שקרו בדיונים שהיו לי איתו, עצם העובדה שהוא לא פסק שום דבר לטובתי, כל ההשקעה שעשיתי עבור המבקשת ואני רוצה לבקש היתייחסות מביהמ"ש למצב הנוכחי שלי של היום" (עמוד 4, שורות 7-9).
...
יש לציין לסיכום, מרבית טענות המשיב, הן במהותן טענות שיש בפיו של מערער, ואשר מקומן אינו במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות (ראו והשוו - רע"א 3268/09 אורן נ' רבינסקי (17.8.2009), כבוד השופט י' דנציגר, פסקאות 26-24).
כפי שהובא לעיל, טענת הכפייה לא הוכחה; מעבר לצורך - לא נפל פגם בפסק-הבורר; הבורר שמע את טענות הצדדים, הוגשו בפניו מסמכים, וכפי שטענה המבקשת והדבר לא נסתר על-ידי המשיב – הבורר נעתר להגשת מסמכים נוספים מטעם המשיב; הוגשו סיכומים, ניתן פסק-מנומק, המתייחס לטענות הצדדים, לרבות בעניין ההוצאות, והדברים מצאו ביטויים במסגרת פסק הבוררות שיצא תחת ידו.
גם אם פסק הבורר ניתן תוך זמן קצר – אין בכך פגם;
סוף דבר
לאור המקובץ לעיל, הנני להורות על אישור פסק-הבוררות, כמבוקש.