כעולה ממטרותיהם של חוקים אלה ותכליתם, מגלמת ההגנה המובהקת שבהם על העובד אינטרס צבורי רחב יריעה להנחלת נורמות של טוהר מידות ועקירתה משורש של הטרדה מינית, בחברה בישראל ובמסגרת יחסי העבודה.
כך, חשוב שמי שנטען כנגדו שהטריד ידע זאת בסמוך ככל הניתן למועד ביצוע המעשים הנטענים; (2) רצון למנוע הגשת תביעות מתוך נקמנות על מעשים שאינם בהכרח קשורים להטרדה מינית, דוגמאת פיטורים; (3) פעולה מהירה ונמרצת כנגד המטריד מהוה הרתעה כנגד מעשים ממין זה וכאמור, מעלה למודעותו את עצם קיומן של תלונות ואף הליכים משפטיים אפשריים; (4) טענה בדבר הטרדה מינית היא ממין העניינים שלא רצוי לדחות את בירורם, שכן מעצם טיבה היא מהוה 'עננה' הרובצת על כל מקום העבודה; (5) מאחר שאין לצאת מתוך הנחה שכל מי שנטען כנגדו כי הטריד מינית אכן ביצע מעשים אלה, הרי שיש ליחס חשיבות לזכויות הנתבע ולקבוע שאין זה הוגן ששמי שהוטרד ינצור משך שנים את תלונתו; (6) חזקה היא שאשה בוגרת שהוטרדה ונפגעה מכך, תפעל במהירות ראויה לשם טפול בעיניין.
...
במקרה דנא, המעשה המגונה מקפל בתוכו לא רק את הבסיס למסקנה, כי התובעת נפגעה מהטרדה מינית אלא גם את קיומה של זכותה לפיצוי בגין כך, אף אם קיים בין הצדדים פער ביחס לשיעור הנזק או הפיצוי.
לבסוף, על אף שדכאן מצאנו להאריך את תקופת התיישנות נציין כי לא מן הנמנע שעצם העובדה שהמשיבה המתינה למעלה משנתיים בטרם הגישה תביעתה לבית הדין האזורי, תשקול גם לעניין גובה הפיצוי שיפסק לזכותה בסופו של הליך.
[13] סוף דבר - לו תשמע דעתי ידחה הערעור ונקבע כי תביעתה של המשיבה על פי הוראות החוק למניעת הטרדה מינית לא התיישנה.