פרק נוסף בחוק העונשין המהוה גם הוא חלק מהמסגרת הנורמאטיבית הרלוואנטית להכרעה הוא סימן א'1 של פרק ו' לחוק העונשין, הכולל את הסעיפים שנחקקו במסגרת תיקון 113 לחוק זה. תיקון זה, משנת 2012, ביקש, כפי שמלמד שמו של הסימן, להבנות את שיקול הדעת השפוטי בענישה, דהיינו, להנחות את השופט כיצד לקבוע את העונש המתאים וההולם בגבולות הקבועים בחוק, ולהוביל לצימצום פערים בענישה (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השפוטי בענישה), תשס"ו-2006, ה"ח 241, 446; ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, פס' 18 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (5.8.2013) (להלן: עניין סעד)).
אף מבלי להדרש לעניינו של המערער עצמו, במישור הכללי, קו טיעון זה סותר באופן חזיתי את הכרעת המחוקק להותיר לבית המשפט אפשרות להטיל מאסר עולם גם על נאשם שלא היתקיימה בעיניינו אחת מהנסיבות המחמירות האמורות.
עבירות אלו בוצעו כשנתיים לפני ביצוע הרצח, והמערער הורשע בהן במסגרת הסדר טיעון שבו נדון למאסר על תנאי בן שישה חודשים למשך שלוש שנים, כאשר התנאי היה כי לא יעבור כל עבירת אלימות לרבות איומים.
שונה הדבר מקביעת כלל פרשני בנוגע, למשל, לאחת הנסיבות המחמירות המגבשות את עבירת הרצח בנסיבות מחמירות; כך לדוגמא, בעיניין פלוני נקבע כי מעשה הרצח שבוצע בפני ילדו הקטין של קרבן העבירה ניכנס ככלל לגדרי העבירה של רצח בנסיבות מחמירות, זאת על בסיס הקביעה שמעשה כזה מהוה מעשה שנעשה באכזריות מיוחדת (כלשון סעיף 301א(א)(7) לחוק) בשל פגיעתו הכפולה – בקטין שהופך לעד למעשה ובהורה שמודע לכך (שם, פס' 13 לפסק דיני).
...
ואולם, בבואי לשקלל את הנסיבות סבורני כי העמדת העונש בתחתית מתחם העונש ולא במרכזו, כפי שבית משפט קמא קבע, תהא מענה הולם למורכבות של גזירת העונש במקרה הייחודי דנן.
סיכום וסוף דבר
פסק דין זה דן בסוגיית הענישה בעבירת הרצח הבסיסית בנוסחה לאחר הרפורמה בעבירות ההמתה (סעיף 300(א) לחוק העונשין), הקובעת, לעבירה זו בלבד ולראשונה באופן רחב זה, עונש של מאסר עולם כעונש מרבי ולא כעונש חובה.
רביעית, בנסיבות מקרה זה, סבורני כי נכון שהערכאה הדיונית הייתה מטילה על המערער עונש של מאסר עולם בשל הנימוקים שפורטו.