דו"ח פסיכולוג קליני עילה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה

בהסכמת הצדדים, מינה בית המשפט לעינייני מישפחה בפתח תקווה את הפסיכולוג הקליני ד"ר **** גוטליב, לחוות דעתו בשאלה אם מיתקיים החריג הקבוע בסעיף 13(ב) לאמנה, וכן בשאלת היתנגדותם של הקטינים להחזרה לפי סעיף 13(ב) סיפה לאמנה.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ביום 9.5.2013 למנות מומחים בתחום הפסיכיאטריה של הילד, ד"ר אילן טל וצוותו, לחוות דיעה בשאלת תחולת החריג הקבוע בסעיף 13(ב) לאמנה ביחס לקטינים.

לאחר בחינתן של חוות הדעת השונות, חקירת המומחים, פגישה עם הקטינים וקבלת דו"ח חסוי של יחידת הסיוע, שב וקבע בית המשפט לעינייני מישפחה בפסק דינו מיום 24.7.2013 כי יש להורות על החזרת הקטינים לשוודיה.

בנוסף, צוין שחוות דעת של מרכז ד"ר טל נערכה על-ידי שתי מומחיות מתחום הפסיכיאטריה, ואילו חוות הדעת של ד"ר גוטליב נערכה על-ידי מומחה יחיד מתחום הפסיכולוגיה.

המבקש סבור כי אין עילה להמנע מהחזרת הקטינים לשוודיה בנקודת הזמן הנוכחית, לאחר שקרסה טענת המשיבה כי הקטין אינו מעוניין לעבור לחזקת אביו.

...

הערעור מתקבל אפוא כמפורט לעיל.

בנסיבות העניין, משהוברר שעמדת גורמי הרווחה הינה שהקטינים מצויים בסיכון גבוה לנוכח חשיפתם המתמשכת למאבק הקשה בין הוריהם, ומשהמלצתם החד-משמעית של גורמי הרווחה הינה כי הקטינים יוּצאוּ מיידית מידי שני הוריהם ויוּשמוּ בשלב זה במסגרת טיפולית חוץ-ביתית "ניטראלית", סבורני כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בשים לב לתכליתה של אמנת האג ולגישה הפרשנית המצומצמת המקובלת בפסיקתנו ביחס לחריגיה, סבורני כי אין מקום להורות על כך שהטיפול ייערך בישראל, וכפי שציין חברי השופט פוגלמן אין לקבוע שעצם ההחזרה לשוודיה (כשמדובר בנסיבות העניין בהחזרה לידי רשויות הרווחה שם) יוצרת סיכון לשלומם של הקטינים.

לטענת הנתבעת, בגין התאונה השניה טופל התובע במרפאת זכרון בבית החולים איכילוב, עובדה אותה כלל לא טרח התובע לגלות לועדות הרפואיות של המל"ל. לטענת הנתבעת, בחינת התעוד הרפואי מעברו של התובע, מצביעה על תלונות וטפול בלתי מבוטל בתחום הנפשי, אשר כאמור לא הובא לידיעת המל"ל, בין אם בשל העובדה כי המל"ל לא טרח לאתר עבר רפואי רלוואנטי ובין אם בשל העובדה כי התובע נימנע מלמסור מידע זה מיוזמתו לרופאי המל"ל. לטענתה, בעקבות התאונה בשנת 2012, התלונן התובע על כאבי ראש, ירידה בזכרון, קשיים בריכוז, מצב רוח ירוד, נדודי שינה ו"מחשבות מטרידות לפני השינה" ועל רקע זה, הומלץ לתובע על טפול פסיכולוגי, טפול קוגניטיבי, ייעוץ ומעקב פסיכיאטרי, דבר המעיד על רקע תחלואתי משמעותי בתחום הנפשי.

בתום תקופת הנכות הזמנית, בדקה את התובע פעם נוספת והעמידה את נכותו בשיעור 20% כנכות צמיתה החל מיום 1.4.17 על פי סעיף 34(ב)(3) לתקנות המל"ל. התעוד הרפואי היחיד שעמד לנגד עיניה כעולה מחוות דעתה, הן דוחות המל"ל ותעוד עדכני מקופ"ח (מיסמך בודד מיום 9.6.16).

בעיניין זה נפנה לע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד פ"ד מה (4) 77, שם הצביע בית המשפט העליון על מקרה כאמור, כמקרה בו יש להעתר לבקשה להבאת ראיות לסתור קביעת מל"ל: "... מקרה אחר הוא, כשלפני הועדה הרפואית לא היו עובדות רלוואנטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, ואשר לו היו לפניה, בודאי היו מביאות לתוצאה שונה..." ראה גם רע"א 4482/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה ברוך ואח', פ"ד מט(5) 198 בעמ' 202, אשר עסק במקרה בו קביעת המל"ל לא עורכת איבחנה בין שני אירועים שונים: "...בנסיבות האלה, כשדרגת נכות נקבעה על-ידי ועדה רפואית כנובעת מתאונת עבודה (אשר הוותה גם תאונת דרכים), ובפועל ברור שהיא משקפת גם נזק על יסוד גורם אחר שאינו אותה תאונת דרכים שהוותה גם תאונת עבודה, יש לומר שקביעת הועדה הרפואית נסתרה ושהיא מצדיקה מינוי מומחה רפואי (ראה והשווה רע"א 5608/90 קורנהיל חברה לביטוח בע"מ נ' מזרחי [2])..." וראה פסק דינו של כב' השופט זילברטל ברע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' אבי בוטרשווילי מיום 8/4/2013 (פורסם בנבו) בסעיף 19: (להלן: " הילכת סונול") "... נמצא, כי יש משמעות לעובדה שהחומר הרפואי המתייחס לתאונה השניה לא עמד לנגד עיני רופאי הועדות הרפואיות של המוסד שדנו בעיניינו של המשיב. אין לשלול מראש את האפשרות שלא תהיה לחומר הרפואי האמור כל תרומה לבחינת נכויותיו של המשיב שנגרמו לו בתאונה הראשונה, שכן בעקבות התאונה השניה הוא התלונן, שוב ושוב, על החמרה ממשית במצבו הנפשי ....אוסיף, כי גם לחלק מהנכות הנוירולוגית שנקבעה למשיב (זו שלפי סעיף 29(11) לתוספת) יש זיקה למצב הנפשי...מסקנתי היא, איפוא, שיש מקום להתיר למבקשות להביא ראיות לסתור את קביעות הועדות הרפואיות של המוסד ..." (הדגשה אינה במקור- א.ב.) ומן הכלל אל הפרט; לאחר שעיינתי בטענות הצדדים במסגרת הבקשה, סבורתני כי יש לקבל את בקשת הנתבעת להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל בתחום הפסיכיאטרי ולדחות הבקשה בכל הנוגע לתחום האורטופדי: עיון בעברו הרפואי של התובע מעלה כי עוד עובר לתאונה הנדונה, התלונן התובע במשך תקופה ארוכה ורצופה על תסמינים קליניים הקשורים בחלקם, או המשיקים לממצאים שאובחנו אצלו גם בקשר לתאונה הנדונה, ואף הופנה להמשך ברור בתחום הנפשי.

טענה זו של הנתבעת הינה טענה רפואית גרידא המנסה להתווכח עם מסקנותיה של ועדות המל"ל. להוי ידוע כי העדר הסכמה לשעור הנכות שקבעה ועדת המל"ל לתובע, הנשענת כל כולה על טענה שבמומחיות רפואית, כשלעצמה אינה עילה המצדיקה להביא ראיות לסתור, ומשכך הבקשה להבאת ראיות לסתור בתחום האורטופדי נדחית.

...

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל, באתי למסקנה כי עברו הרפואי של התובע בתחום הנפשי/קוגנטיבי נפקד מעיני הוועדות הרפואיות ומעיני היועצים החיצוניים שמונו מטעמן, והינו משמעותי במידה מספקת על מנת לקבוע כי היה על המל"ל לאתרו לעיין בו ולערוך השוואה ואבחנה בינו לבין התאונה הנדונה.

למותר לציין כי אין להמציא למומחה שימונה את מסמכי המל"ל ואף לא את החלטתי זו. אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים.

העילה להגשת בקשתה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה נעוצה, לטענתה, בעיקר בקביעת המומחה ד"ר יון, כי "צריך לחפש את הנכות שלה לא באורתופדיה ולדעתי בפסיכיאטריה... אני לא פסיכיאטר אבל לדעתי הבעיה שלה פסיכיאטרית" (בעמ' 6 לפרוט' ש' 20).

דבריו של המומחה מתיישבים עם המסמכים הרפואיים אליהם מפנה הנתבעת, מהם עולה כי עוד בשנת 1990, שנים רבות לפני התאונה, נכתב בדו"ח רפואי שנערך ביום 22.11.90 בעיניינה של התובעת כך: "...תופעות החרדה והמתח מתבטאות תמיד דרך הגוף בצורה של כאבים...לסיכום: התמונה הקלינית והאנמנזה מרמזים לכיוון אבחנתי של היסטריה, הבאה לידי ביטוי בסומליזציה, התקפים קורסיביים...". המסמך אותו ערך הפסיכולוג הקליני אנדרה דרנזין בתאריך 28.12.2010 (שעל עצם צרופו חולקת הנתבעת) צורף עוד לכתב התביעה המקורי, ובכל זאת לא ביקשה אז התובעת מינוי מומחה בתחום – דבר המחזק את הטענה לפיה הבקשה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה קשורה קשר הדוק לקביעת המומחה בתחום האורתופדיה.

...

דבריו של המומחה מתיישבים עם המסמכים הרפואיים אליהם מפנה הנתבעת, מהם עולה כי עוד בשנת 1990, שנים רבות לפני התאונה, נכתב בדו"ח רפואי שנערך ביום 22.11.90 בעניינה של התובעת כך: "...תופעות החרדה והמתח מתבטאות תמיד דרך הגוף בצורה של כאבים...לסיכום: התמונה הקלינית והאנמנזה מרמזים לכיוון אבחנתי של היסטריה, הבאה לידי ביטוי בסומליזציה, התקפים קורסיביים...". המסמך אותו ערך הפסיכולוג הקליני אנדרה דרנזין בתאריך 28.12.2010 (שעל עצם צירופו חולקת הנתבעת) צורף עוד לכתב התביעה המקורי, ובכל זאת לא ביקשה אז התובעת מינוי מומחה בתחום – דבר המחזק את הטענה לפיה הבקשה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה קשורה קשר הדוק לקביעת המומחה בתחום האורתופדיה.

לפיכך, החלטתי בשלב זה לא להכריע בבקשה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי.

לסיכום, החלטתי להיעתר לבקשה למינוי מומחה נוסף בתחום האורתופדיה ולדחות את ההכרעה בבקשה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה, לשלב מאוחר יותר.

שקלתי להטיל את שכר המומחה על התובעת, אולם מאחר שאף לדעת ד"ר יון לא מדובר בתובעת ש"הכשילה" את המומחה באופן מכוון ומודע (בעמ' 10 ש' 16-18) החלטתי להטיל את שכר המומחה הנוסף על הנתבעת.

בפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ב' ארבל) בת"א 1103/01, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת להביא ראיות לסתור את קביעות המוסד לביטוח לאומי לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, וכן בקשתה החילופית למינוי מומחה מטעם בית המשפט.

עוד ציינה הועדה את חוות דעתו של ד"ר גרדוש, פסיכולוג קליני שנתבקש על-ידי וועדה רפואית קודמת לערוך למשיב בדיקה פסיכודיאגנוסטית.

במקרה שלפנינו, עמדה חוות דעתו של ד"ר גרדוש בפני הוועדה הרפואית, וזו ציינה עובדה זו בדו"ח מטעמה.

לשיטת המשיב, הועדה הבחינה בין הנכות שנגרמה לו בעקבות התאונה, לבין הנכות שאינה קשורה בתאונה, וחוות דעתו של ד"ר גרדוש הייתה כלי עזר בלבד, ובצדק לא שימשה את הועדה לצורך קביעת הנכות בתחום הפסיכיאטרי.

אין עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא כי חוות דעתו של ד"ר גרדוש הייתה כלי עזר בידיה של הועדה, והיא לא הייתה מחויבת לקבל את מסקנותיו כולן.

...

דין הבקשה להידחות.

מסקנה זו התבססה על התרשמותו של בית המשפט קמא מן התשתית העובדתית שהונחה בפניו ומאופן התנהלותה של הוועדה, ולא מצאתי מקום להתערב בה. אין מקום להיענות גם לטענות המבקשת להביא ראיות לסתור.

הבקשה נדחית.

ביום 19.3.2002 מינה בית המשפט המחוזי את פרופ' אפרים בנטל כמומחה רפואי מטעמו בתחום הפסיכיאטריה (להלן: המומחה), על מנת שיחווה דעתו בעיניין נכותה של המבקשת.

ביום 7.5.2002 בדק המומחה את המשיבה והפנה אותה לטפול אצל פסיכולוג קליני.

הפגם השני הוא, שהמומחה לא בדק את המבקשת לאחר שהשלימה את הטיפול אצל הפסיכולוגית לשם עריכת חוות הדעת – כפי שהוא עצמו קבע שראוי היה להעשות – אלא ערך את חוות דעתו על-פי הדו"ח שהגישה הפסיכולוגית ועל-סמך הבדיקות הקודמות שערך למבקשת.

בית המשפט קמא קבע, כי הפגם הראשון אינו מקים עילה לפסילת חוות דעתו של המומחה.

באשר לפגם השני, קבע בית המשפט קמא, כי הסתמכותו של המומחה על קביעותיה של הפסיכולוגית, מבלי שבדק את המבקשת שוב בעצמו, "מהוה פגם היורד לשורשו של העניין, ומעורר תהיות אם חוות הדעת משקפת את מצבה של המשיבה [המבקשת כאן – א"ר] לאחר קבלת הטיפול אצל הפסיכולוגית". משכך, קבע בית המשפט קמא כי אין מנוס מלהורות על פסילת חוות הדעת ועל מינוי מומחה אחר תחת פרופ' בנטל.

...

דין הבקשה להידחות.

בית המשפט קמא ראה בכך פגם המצדיק את פסילת חוות הדעת, ובמסקנה זו אין עילה להתערב.

אף אם באותה מידה ניתן היה בענייננו להימנע מלפסול את המומחה ולמנות מומחה נוסף, החלטתו של בית המשפט המחוזי בנסיבות העניין סבירה בעיני ולא מצאתי לנכון להתערב בה. הבקשה נדחית.