דו"ח חניה במקום המיועד לפריקה וטעינה של סחורות

בהקשר זה צוין, כי "תכליתו של תמרור כזה היא, שהמקום בו ניצב התמרור יהיה בדרך כלל פנוי, ולא ישמש אלא לחניה קצרה מפעם לפעם, באופן שאין בו כדי לגרום שבוש חמור לתנועה. אם כל מי שניזקק לחניה לצורך סידור עניין מענייניו, כמו מסירת בגד למכבסה או משלוח מכתב בדואר, יורשה לחנות באותו מקום, יש לחשוש שאותו מקום יהיה תפוס רוב הזמן, כשזה יוצא וזה בא. יתרה מכך. יש אף לחשוש כי נהגים אשר עסוקם בהובלת סחורות, שיבואו לשרת את בתי העסק הסמוכים, ימצאו כי אותו מקום, שנועד בראש ובראשונה בעבורם, תפוס על-ידי מכוניות פרטיות" (שם, בעמ' 552).

לצד זה, הסביר היטב כי שעה שהוא מגיע לרכב מסחרי החונה במקום המיועד לפריקה וטעינה, אין לו דרך לדעת האם הרכב חונה בעבירה, ולכן לא יירשם דו"ח. בשונה מכך, ככל שהוא פוגש בנהג הרכב ונוכח לדעת כי הלה אינו חונה לצורך פריקה או טעינה, יירשם לו דו"ח. כך ארע בעיניינו של הנאשם, אשר חנה שלא בהתאם לתמרור, ונראה קונה לעצמו מזון, או אף יושב במקום סמוך ואוכל.

...

הכרעה לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בראיות שהוגשו, אני סבורה כי הוכחו כל שלושת האישומים מעבר לכל ספק סביר.

סיכומו של דבר, האישומים הוכחו מעבר לכל ספק סביר.

אשר על כן אני מרשיעה את הנאשם בשלוש עבירות של חנייה בניגוד לתמרור, כאמור בכתבי האישום.

נטען, כי נוסחת האיזון המוצעת על ידי המשיבה "מתבקשת נוכח אופיה של פעולת 'הפריקה והטעינה' והמטרה שלשמה מוקצים חניה יחודית לפעולה זו, גם באיזורי מסחר צפופים ובכבישים צרים יותר". הוטעם, כי חנית נכה במקום המיועד לפריקה וטעינה – גם לפרק זמן העולה על עשר דקות – לא תביא באופן אוטומאטי לקבלת דו"ח, והפקחים נדרשים להפעיל שיקול דעת, בהיתחשב באופיו של האיזור, שעת החניה ומשכה ואופן החניה.

ועוד נאמר שם, כי "הטלטול של סחורות מן המכונית למרחק ניכר עלול לא רק להכביד על המוביל, אלא אף לשבש את תנועת הציבור, אם את התנועה של מכוניות בכביש ואם את התנועה של הולכי רגל במדרכה. זאת ועוד. יש בו גם כדי לייקר את ההובלה, ובסופו של דבר לייקר אף את מחיר הסחורות הנמכרות לציבור הרחב". יתר על כן; נסיון החיים מלמד, כי קיים למצער חשש שנהג הרכב המבקש לפרוק או לטעון, יעשה כן – משלא מצא מקום "חוקי" – במקום המפריע לנסיעתם של כלי רכב או לתנועתם של הולכי רגל.

...

בית המשפט המחוזי קבע, כי "משאין חולק על כך, שהחניה לא הייתה למשך מספר דקות אלא לפרקי זמן ממושכים, ומשלא הוכח, כי היו בקרבת מקום מקומות חניה פנויים ... ולאור העדויות שנשמעו בבית המשפט קמא, ניתן היה בהחלט להגיע למסקנה העובדתית ולפיה מדובר ב'הפרעה ממשית לתנועה', מסקנה המחייבת הרשעתו של המערער". בפסק הדין צוין, ש"אינני סבורה, כי מדובר בהוראת חוק לא ברורה.

לא בלי התלבטות החלטתי לזכותם מחמת הספק, אותו ספק בפרשנות היחס בין שני החוקים שקדם להכרעה זו, ותרומתם להכרעה.

שלוש הערות טרם חתימה בבג"צ 8735/11 עמותת נגישות ישראל נ' שר התחבורה (הנזכר) נאמר (פסקה 3), כי "סבורים אנו שיש לקדם חקיקה שתסדיר את נושא החנייה של נכים באופן ברור ומדויק ובדרך טובה יותר מאשר הדבר נעשה עד היום". לדברים אלה אין לי אלא להצטרף בהקשר דנא; נכון יהא להסדיר בחקיקה גם את הסוגיה לה נדרש פסק דין זה, ויפה שעה אחת קודם.

סוף דבר וסיכומו הערעורים מתקבלים כמפורט מעלה.

המערער קיבל דו"ח חניה בשל כך שביום 26.6.2012 החנה רכבו ברחוב ינאי 3 בירושלים, במקום המיועד לפריקה וטעינה.

בית המשפט קבע כי באופן בו חנה הנאשם, הוא יצר מצב בו משך כשעה לא הייתה אפשרות לפרוק ולטעון באופן חוקי במקום, וכי נהג הפורק או טוען סחורה נידרש להעמיד רכבו בנתיב היחיד הפנוי לעבר כלי רכב, ולחסום את התנועה ברחוב.

...

סוף דבר – הערעור נדחה.

הצדדים חלוקים ביניהם באשר למטרת החניה, שכן הנאשם טען כי עצר במקום לצורך פריקה וטעינת סחורה מהרכב.

הפקחית מסרה בעדותה הראשית כי הגיעה למקום, הבחינה ברכב חונה במקום שמיועד לפריקה וטעינה בזמן אמת, המתינה 10 דקות ורק לאחר מכן ערכה את הדוח.

בע"פ 2940/94 לוין נ' מדינת ישראל, דן בית המשפט העליון, כב' הש' זמיר בפירוש המונחים "פריקה" ו"טעינה" לעניין חנייה: "התכלית של תמרור האוסר חניה פרט לפריקה וטעינה היא, בראש ובראשונה, לשרת את האנטרס הצבורי. תמרורים כאלה מוצבים בדרך כלל בדרך עירונית שבה רחוב צר, וחניה של מכונית בצד הרחוב תוסיף ותצר אותו, באופן שישבש את תנועת המכוניות. תמרור האוסר חניה ברחוב כזה משרת את האנטרס הצבורי בתנועה שוטפת של מכוניות. אולם לעתים האיסור לחנות אפילו לצורך פריקה או טעינה עלול לגרום קושי גדול. כך הדבר במיוחד באיזורי מסחר ומלאכה, הן למחזיקים בבתי העסק והן למובילים מטען לבתי העסק או מבתי העסק. ויש מקומות שבהם רוחב הרחוב מאפשר חניה לצורך פריקה וטעינה, מפעם לפעם, לפרקי זמן קצרים, בלי שייגרם שבוש חמור לתנועות המכוניות. במקום כזה ניתן להיתחשב הן באנטרס הצבורי והן באנטרס הפרטי ולאזן ביניהם. לצורך זה ניתן לדחות את צורכי הציבור בפני צורכי הפרט במידת מה, היא המידה הנדרשת להשגת האיזון הראוי. וזו תכלית התמרור המתיר העמדת רכב לצורך פריקה וטעינה, מיד וללא הפסקות, מקום שהעמדת רכב אסורה לצורך אחר. מי שעוסק בהובלת מטענים לבתי עסק במכונית, רשאי לחנות במקום אסור לחניה פרט לפריקה וטעינה, אם חנה לצורך פריקה או טעינה של מטען, ויהיו סוג המטען או משקל המטען אשר יהיו. די שפורקים מהמכונית מטען, ולו רק חלק קטן מן המטען. תנאי הוא, לפי לשון התקנה, שהמוביל החל "מיד" במלאכת הפריקה או הטעינה, ועסק בכך "בלי הפסקות", עד שעזב את המקום.

...

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את עדויות הפקחית והנאשם, עיינתי במסמכים ובחנתי ראיות הצדדים, מסקנתי היא כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את היסוד העובדתי בכתב האישום.

אשר על כן, ולאחר שנתתי דעתי לגרסאות הפקחית והנאשם אני קובעת כי הנאשם חנה את הרכב מבלי שהיה לידו כעשר דקות.

סוף דבר ולאור קביעתי ולפיה לא הצליח הנאשם לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

על פי עדותו של הפקח, הרכב עצמו לא היוה הפרעה לתנועה אלא עצם ההפרעה היא בכך, שמי שירצה לבוא ולפירוק סחורה באותו מקום, לא יוכל לעשות זאת כיוון שמקום החניה יהיה תפוס ובכך ייאלץ לחנות במקום אסור.

פקחי המשיבה נוהגים שלא לתת דו"ח בגין עצירה במקום המיועד לפריקה וטעינה מיד כאשר הרכב חונה, אלא ממתינים פרק זמן קצר של כ- 10 דקות, וגם עובדה זו לא שנויה במחלוקת בתיק זה. (בעיניין זה ראה גם פסק דין שניתן בעפ"א 30238-11-10 עמוס רון נ' עריית תל אביב שם זוכה המערער אשר היה נכה בעל תו חניה כאשר חנה במקום המיועד לפריקה וטעינה לכל היותר כ- 15 דקות).

...

המשיבה טוענת, כי יש לדחות את הערעור.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להתקבל מהנימוקים כדלקמן: א) במקרה דנן אין מחלוקת עובדתית.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, יש לזכות את המערער.